מסיבת הפתעה

עוֹד יָשׁוּב הַנִּגּוּן

"אֶבְצֹר לָךְ עִנְּבֵי יַיִן. אֶקְצֹר לְךָ חִטֵּי זָהָב. אֶמְסֹק לָךְ זֵיתֵי שֶׁמֶן. אֶבְנֶה לָךְ עִיר אוֹ שְׁתַּיִם. אֲנַגֵּן לָךְ בְּכִנּוֹר יָשָׁן מִדּוֹר אוֹ שְׁנַיִם. אוֹרִיד לָךְ חַמָּה וּלְבָנָה. מִסְּבִיבֵךְ אֶבְנֶה חוֹמָה. חוֹמַת זָהָב וְכֶסֶף וּמַרְגָּלִיּוֹת. גַּנֵּי פֶּרַח וּמַעֲיָנוֹת. מִקָּצֶה הָאָרֶץ לְקָצֶה אֵלֵךְ וַאֲזַמֵּר שִׁירִים בַּעֲבוּרְךָ.."

די!!! אינך האדם בו פגשתי לפני עשור. לא האחד בו התאהבתי. אהובי דיבר אלי בשפתי. שפה פשוטה. שפת הארץ. אהובי שר לי משיריי, שירים פשוטים. כנים וברורים. התוכל ?

לֹא אַחֲלִיף אֶת לְשֹׁנִי, לֹא אֶנְצֹר אֶת שִׂפְתוֹתַי, פִּי לֹא יִפְסֹק מִדַּבֵּר דִּבְרֵי שִׁיר. אֶל הַשָּׁמַיִם אֶשָּׂא עֵינֵי, אֶת קוֹלִי אָרִים בְּשִׁיר, שִׁיר מִזְמוֹר וְהַלֵּל, תּוֹדָה אוֹמֵר וְגַם אֶתְפַּלֵּל.

חדל! איני מסוגלת עוד. אעזוב עוד היום.

"בכנות שאיני יודע מה עובר עלי." פצחתי בהסברים. "לקום עם שיר חדש בבוקר. ואכן בוקר אחד זה קרה. ומאז איני מסוגל להפסיק. הפרצופים הכועסים, המבטים הלועגים, והמילים הפוגעות, כל אלו לא יגרמו לי לחדול. גיליתי את השפה מחדש. ובחרתי בזו העתיקה, המשוררת, הנכונה. בתוכי אני יודע שמשהו לא בסדר, אני יודע שלא כך מדברים היום, אך איני מסוגל לחדול."

היא הלכה לארוז והתכוננה לעזוב.

הפכתי לאדיש.

"מה יכול להיות נהדר יותר ממילים? מה יכול להיות נהדר יותר משירים? מה יכול להיות נהדר יותר משפתי העתיקה. שפת המקור. שפה ממנה התחולל הכל. השירה זועקת מתוכי, היא אהבתי החדשה, היא שפתי, היא נשמתי. כלום עוד לא יחזור להיות כשהיה. אהבת בשר ודם אינה ולא תוכל להשתוות לעוצמת הצליל, ההגייה, החיתוך, למילה הכתובה. אני מאוהב. וזוהי אהבה חיה, מפעפעת, היא זורמת בכל עורקיי. כל כולי אומר שירה."

רגע לפני שיצאה, סובבה את ראשה בכעס. הביטה בי כבפעם האחרונה. חייכתי אליה.

חֶפְצִי הָיָה לָשִׁיר. לָשִׁיר שִׁירִים גְּדוֹלִים. שִׁירִים עֲמֻקִּים. לִתְפֹּס כִּנּוֹר וְעוּגָב. לְזַמֵּר אֶת נִשְׁמָתִי בְּקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל אַדִּיר וְחָזָק. לְזַעְזֵעַ אֶרֶץ וְשָׁמַיִם. לַהֲפֹךְ הָרִים וּגְבָעוֹת, לְהַצְמִיחַ עֲצֵי פְּרִי, לְהַחֲיוֹת אֶת הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ. רַק לָשִׁיר וְלָשִׁיר.

היא אמרה: לְמִי יָשִׁיר הַמְּשׁוֹרֵר, לְמִי יְזַמֵּר הַזָּמִיר, לְמִי יִרְטֹט הַכִּנּוֹר, וַעֲבוּר מִי יְחַלֵּל הֶחָלִיל?

באמת שהיא תפסה אותי לא מוכן. או כך היא חשבה.

תִּרְצִי שֶׁאַפְסִיק לָשִׁיר ? צָעַקְתִּי בְּגָרוֹן נִחָר. אֶת גַּחֲלֵי הַזֶּמֶר אֲכַבֶּה? אֶת רְטִיטוֹת נִשְׁמָתִי אֶעֱצֹר ? לֹא כִּי אִם נְבָלָה דִּבַּרְתְּ. שׁוֹר יָשִׁיר הַמְּשׁוֹרֵר. זֶמֶר יְזַמֵּר הַזָּמִיר. עוֹד יְנַגֵּן הַכִּנּוֹר, וְעוֹד יִשְׁמַע קוֹל מִצְהֲלוֹת. וְאַתְּ לְדַרְכֵּךְ לְכִי, וְאֶת פָּנַיִךְ עוֹד לֹא תַּרְאִי.

והיא הלכה. הלכה ממש. עם התיקים, עם המזוודות, הלכה. את הדלת אחריה טרקה. טריקה חזקה. אל החלון מיהרתי, ואת צלילתה באופק ראיתי. יש! היא באמת הלכה. עכשיו אוכל להתכונן כשורה. היא תשוב, בעוד יום או יומיים. עם התיקים ועם המזוודות. היא תקיש בדלת, נקישה חלשה, ולאחריה עוד אחת חזקה. היא תנעץ מפתח בחור, ואת הדלת תפתח לרווחה. בבית? חושך דממה. היא תדליק את האור, ושם תחכה לה, מסיבת הפתעה.



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל