החיים על שפת המדרכה

יום אחד, מצאתי את עצמי במרפאת חיסונים, לטסים לחו"ל. הרמקול השמיע מדי פעם את קריאת מספר התור של המוזמן. רובם של אלו, היו מקושטי צמידים, נזמים באפם ועל גופם ניתן להבחין בקעקועים. שערם בולט בראסטות צמה צבעוניות, לצד שפתם עגילי הפירסינג המזעזעים. מבוגרים וצעירים כאחד, הנראים כבתוך פסטיבל וודסטוק. זמן ההמתנה הממושך והצפיפות, מכריעה אותנו ארצה.

יום אחד, מצאתי את עצמי במרפאת חיסונים, לטסים לחו"ל. הרמקול השמיע מדי פעם את קריאת מספר התור של המוזמן לקבל חיסונים. רובם של אלו, היו מקושטי צמידים, נזמים באפם ועל גופם ניתן להבחין בקעקועים. שערם בולט בראסטות צמה צבעוניות, לצד שפתם עגילי הפירסינג המזעזעים. מבוגרים וצעירים כאחד, הנראים כבתוך פסטיבל וודסטוק. זמן ההמתנה הממושך והצפיפות, מכריעה אותנו ארצה – לשבת על הרצפה.


הייתה זאת מרפאת חו"ל, בביה"ח תל-השומר, לשם הגיעו כולם על מנת להתחסן מפני מחלות זיהומיות, לקראת טיסתם למזרח...
אותו עם, אך לא אותו דור. איזה הבדל! אם בזמני נהגנו לצאת לארצות הברית של אמריקה, לכבוש את גראנד קניון, הרי הרוקי ועוד, הרי עתה הדבר החם של הדור, הוא חוף גואה שבהודו. יחי ההבדל הקטן.
זכורני לפני שנים, עם צאת סיפרו של העיתונאי המפורסם קרליבך. היה זה ספר שבו כתב את רשמיו ולו קרא: "השיבה מהודו". חוויותיו נראו אז, בעיני, כסיפורי בדים. ראיתי בו גוזמאי במסווה של מי שנותן אינפורמציה על העולם השלישי.
מה שסיקרן אותי ביותר, בסיפוריו, היו סיפורי העבדות של הטמאים. ידעתי שזה נגמר, אין עבדות מאז סיום מלחמת האזרחים של ארצות הברית. נדמה היה לי שהעבדות נעלמה ולא קיימת עוד בחיינו.


אבל, כעת, הצטערתי מאוד, בנסיעתי הראשונה להודו, לראות שהמדינה הגדולה בעולם, מתעסקת עדיין בהפרדת גזעים בין בני אדם. יש שם אמונות מוזרות המפרידות בין קבוצת טמאים ובני הקסטות, שהם קבעו לעצמם, ללא שום הצדקה נראית לעין. כ-160 מיליוני איש נחשבים, בהודו של היום, לעם הטמאים. אלו הם בני המעמד הנמוך ביותר, במערכת הקסטות. אנשים שמרגע לידתם ועד מותם נושאים על מצחם אות קין. הם נידונים לדיכויי והשפלה כל חייהם, אף שלכאורה שווים הם בעיני החוק ההודי. למעשה הם סובלים, מצד בני עמם, מהתנכלויות יומיומיות, עד כדי מעשי רצח, אונס ועוד מיני רוע ורשע. אסור לטמא להרים ראש. סיפור בנוסח מגדל בבל שמביא הרס על המדינה.
הפרדה זאת, מאפשרת לחלק מההודים לראות את עצמם כעם טהור. זאת לבדיל מהטמאים. הם לא מאפשרים לאותו מיעוט לחיות באופן נורמאלי.
את המראות הקשים אפשר לראות בדלהי, שם רובצות משפחות שלמות על המדרכות ומקבצים נדבות.
את טיולנו התחלנו בעליה, בשיירת פילים, לארמונות המפוארים והנטושים של המהרג'ות.. דירוג המעמדות מתבסס על אגדה אורבנית, שלפיה נולדו הקבוצות הראשונות "הוארנות", מיצור קדמון ומפיו יצאו הבראהמנים, הכוהנים והמשכילים. כל וארנה מכילה מאות קאסטות ותת קאסטות, בעלות ההיררכיה משלהן. אלו עוברות בירושה מדור לדור.


המעמד העליון נקרא קאסטת ראג'פוט והנמוכה באנגי. על פי הדת ההינדית, דתם של כשמונים אחוז מתושבי הודו, מסווגת אותם להשתייך לקטגוריית הטמאים. אלו בתורם, מביאים לעולם עוד ועוד טמאים, שגורלם נחרץ בלידתם, לחיות טמאים עד סוף ימיהם. קבוצת המזוהמים לא מורשת לעסוק בשום עבודה רגילה, אלא רק בעבודות המשפילות עד עפר. עבודות בזויות, הכרוכות במגע גופני עם דם, צואה ושריפת מתים. ניקוי מחראות, סילוק פגרי חיות ושאר מיני עבודות משפילות. כמובן שאת העבודות יעשו ללא ציוד מגן על גופם . רבים מהם סובלים ומתים ממחלות זיהומיות ומחלות שנגרמות מעבודתם בתחומים הללו. הודו נחשבת היום בעולם לדמוקרטיה. אלא שהיא שבויה בהפליה ובדיכוי שנהוגים בחברה.
כשהגעתי להודו, הייתה פרשה מביכה, שהתפרסמה בכל העולם, והדיה עדיין ניכרו בחברה ההודית. מדובר בסיפור רע, שזעזע את העולם המודרני. נהג אוטובוס והנוסעים, אנסו באכזריות נוסעת טמאה... סיפור האונס עורר סערה בעולם הנאור, וכלי התקשורת שם ביקשו לעשות צדק ולהעניש כראוי את האנסים.
אלא שהמערכת המשפטית, בהודו, התקשתה להוציא פסק דין בעניין וסחבה את המשפט, עד שהגיע לבית המשפט העליון. זה קבע בפסיקתו, שאין זה מוסרי שאשה תיסע באוטובוס והאנסים לא אשמים.


אין בהודו צדק חברתי. גם הכנסייה הנוצרית מתעלמת ולא מסייעת לאותם עלובי חיים. דיבורים לא יועילו וכולם מקבלים בהכנעה וללא ניסיון למצוא פתרון לעיוות הנוראי. שכן הטמא נחשב תת אדם שאין לו שום זכות קיום בחברה.
העוני קשה ויש כפרים פרמיטיביים בחבל רג'יסטאן, שאליהם לא הורשנו להגיע, מפאת הביטחון האישי, שלא ניתן לספק לבאים לשם. שמועות הגיעו לאוזנינו שקבוצות הטמאים, שם, מהלכים ונושאים על צווארם פעמונים המצלצלים ומתראים בכל פעם על בואם של הטמאים המלוכלכים. מדינה השקועה במיץ של הזבל. יש בה מערכת אמונות פרימטיביות, שגוברות על החוק.
החום נורא ונראה שכולם שרויים בעילפון חושים. המוני אדם בלבוש חגיגי עוברים ממקדש למקדש, להביא מינחה בטקסים חשובים. בתחילת שנות ה-30 הייתה עוד איזו תקווה לשנות את החוקה. היה זה בזמן שמשכיל טמא בשם אמבדקאר, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת קולומביה, הצליח לדרג עצמו כטמא בצמרת הממסד וייסד את המפלגה הראשונה של הטמאים. דמותו נחשבת לגיבורם של כל הטמאים, שכנגד כל הסיכויים מנסים לחולל את הבלתי יאומן, תיקון חוקת המדוכאים. הדוקטור המשכיל עורר את חמתו של גנדי, המנהיג שהתנגד בתוקף לשינויים ההיסטוריים, מחשש שיביאו להרס הדת ההינדואיסטית. גנדי איים בשביתת רעב עד מוות, אם ישנו את החוק. וכאן נשבר הד"ר המדופלם, אמבדקאר וניכנע למנהיג האהוד... למעשה בזה בא הקץ על ההזדמנות ההיסטורית.


יצאנו לראות במו עינינו את אחד ממשכנות המסכנים. אלו מרוחקים במרחק נסיעה מהעיר. עם כניסת אוטובוס התיירים לשטח, המוני ילדים ומבוגרים לבושי סחבות התנפלו עלינו, בבקשה למשהו קטן. שם, באמצע שום מקום, בשדה שהוא גם מפעל לייצור לבני שמוט ובלוקים, מרוכזות משפחות רבות של הטמאים על טפם ונשותיהם. צעירות אלו יסחבו ויעבדו בעבודה פיזית קשת יום וישתכרו דולר וחצי ליום עבודות פרך.. אי אפשר שלא להתעלם מהמראות המטורפים. החום והסביבה האנושית, מציקים גם לנו. מזה שעה אנו ממתינים מחוץ לשער הברזל של המלון עליו שילמנו מראש. השומרים בודקים בדרכונים אם אכן אנו לא מתחזים. רק שער ברזל מפריד בין הגיהינום לעולם האחר, שם בשולי הבניינים והמלונות, חיים הטמאים על המדרכות, ממתינים למושיע, מושיטים יד בתחינה ... והעולם שותק.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל