הקאובוי האחרון

קרבתי לנושא מתחילה במראות ההיסטוריים, אליהם נחשפתי בשירותי הצבאי . כאיש מדים, אני מוצב בסוף דצמבר של אותה שנה, במטה מג"ב שכם. שם לראשונה אני רואה יהודים בלבוש קדמוני, עומדים בתור לקבלת אישור, לבקר את מחצית בני עמם שהתגוררו בישראל, בעיר חולון. השומרונים לבושים בנוסח התורה, הם דוברי ארמית עתיקה, שפה לא מוכרת לי, כמו גם הופעתם, המוזרה בעיני.

עניין החזרת "אי השלום" שהוא חלק משטחי מובלעות צופר שבערבה ונהריים שבעמק הירדן, מעורר היום שאלות ותהיות רבות. בפרט שהעניין מקבל בימים אלו רוח גבית, מצד ראש הממשלה המבקש, לאחר בחירתו, לספח את ביקעת הירדן. כל זה קורה לאחר שהרשות הפלשתינאית מתכננת להשתלט על מזבח יהושוע שבהר עיבל. היא טוענת שזהו אתר מוסלמי לכל דבר.
מאז שאני מכיר את הנושא, ישראל, בגלל שתיקתה והתעלמותה מהנושא, גורמת לעוד סיפוחים של אתרי מורשת וקברים, הנחטפים ע"י הרשות. המדינה פשוט לא אוכפת את החוקים בשטחים האלה. ומצד שני, היום מתגוררים באותם שטחים, קרוב לחצי מיליון יהודים.
קרבתי לנושא מתחיל במראות ההיסטוריים, אליהם נחשפתי בשירותי הצבאי . כאיש מדים, אני מוצב בסוף דצמבר של אותה שנה, במטה מג"ב שכם. שם לראשונה אני רואה יהודים בלבוש קדמוני, עומדים בתור לקבלת אישור, לבקר את מחצית בני עמם שהתגוררו בישראל, בעיר חולון. השומרונים לבושים בנוסח התורה, הם דוברי ארמית עתיקה, שפה לא מוכרת לי, כמו גם הופעתם, המוזרה בעיני.


מספרים עליהם שמקורם בשארית הפליטה, ששרדה את ההגליה האשורית, שמלפני הספירה. הם חלק מבני ישראל שגלו לשומרון . לאורך כל השנים שמרו בקפידה על כל מצוות הדת היהודית ולא היה ספק ביהדותם. אפילו הוזכרו באחת הפעמים ע"י הרשב"ג, שכתב בשבחם וכתב ש"כל מצווה שהחזיקו בו הכותים, דקדקו בה יותר מישראל."
האמת שבעיני לא היה שוני בין הכותים, לבין הקראים. אלו ואלו היוו יחידה צבאית, של בני מיעוטים, בתוך הצבא. היא נוצרה מתערובת של קבוצות אתניות. בתוכה נמצאו: דרוזים, צ'ירקסים, בדואים, מוסלמים, נוצרים וקראים. מולם היהודים היוו מיעוט בקרב אנשי היחידה.


היה שם בליל של שפות והתנהגות מוזרה בעיננו, שגרמה לי לא להיטמע ביניהם, אלא להרגיש במיעוט. למג"ב באותם ימים, הגיעו כל משוחררי גדוד חרב 300 של בני המיעוטים, שמצאו פרנסתם ביחידה . לכולם הייתה מטרה נעלה אחת: שמירת גבולות המדינה.



אנחנו קראנו להם "האינדיאנים". היום נוהגים לקרוא להם "האיטלקים". היחידה, על טהרת המין הגברי, נראתה כלוחמי לגיון הזרים בסהרה. נראה שפה נוצר כור ההיתוך של מה שניקרא פעם: "כל העם צבא".


אם נחזור לאותם יהודים קדמונים, הרי שהדבר גורם לוויכוח רב שנים, אצל פוסקי ההלכה, בקרב הנטוש עד היום, על מידת יהדותם. השומרנים במנהגם, אינם מקבלים את התורה שבע"פ. הם לא מניחים תפילין או טלית ומקריבים עדיין, באופן משיחי, כבימי המקרא, קורבנות, בהר הקדוש. הם מחזיקים, כבקרנות המזבח, במנהגים העתיקים. הדבר גורם לכך שהם לא מוכרים כבני הדת היהודית.
מעניין שבפי חז"ל, הם נקראים "גורי אריות", לרמוז על יהדותם הגלויה לעין. המראה שלאחר מלחמת הבזק, מלבב ושובה נפש. בני הארץ, משני צדי הגבול, לשעבר, לוחצים יד איש לרעהו, ממלמלים ברכת " שהחיינו" ו"מה רבו מעשיך אלוהים". יש מי שהגדיר את הרגעים ההיסטוריים הללו, כנס שקורה פעם באלפיים שנה. ואחרים אומרים שמי שלא היה שם אז, כאילו לא ראה את הגאולה.


באותה תקופה, החיילים באזור, נקראים לבוא ולעזור, בסיפור עוד יותר קפקאי, שנראה מוזר, למי שבא להילחם ולשמור על הביטחון באזור. זה קורה בשעה שבעיר חברון, מתנגדת קבוצת מאמינים לעזוב את מלון פארק. הם הגיעו אליו להעביר את חג הפסח, בעיר האבות. מה לנו ולעניין האזרחי? שואלים החיילים. רק בהתערבותו של שר הביטחון, משה דיין, מגיעים להסדר זמני עם ראש העיר הערבי, ג'יעברי. נקבע שהמאמינים עוברים זמנית, לגור אצל החיילים. צירופם אלינו, לפלוגה, משבש את כל הסדר הצבאי. זאת בזמן שחלקם מסתובבים בינינו עם ילדיהם וטפם, וגם עם עגלות של תינוקות בית רבן.


הייתה זו קבוצה קיצונית, שלא פעם מתעמתת אתנו. המצב סוריאליסטי ומבלבל. יהודים נלחמים ביהודים. לא חולפים אלא מספר ימים, ומנהיגם, הרב, נראה מטייל בגפו, ללא ליווי צבאי, במרכז העיר חברון. לצדו רוכב פרש יהודי, בשלווה על סוסו, עוטה גאלביה. החיילים מזהירים אותו, שיש במעשים הללו, סכנה גדולה. אך תמיד הפרש הבודד, עונה בביטחון מופרז, במבטא אמריקאי: "עם ישראל חי. יהודים לא מפחדים." אנו, שהכרנו היטב את המקום, חששנו מאוד לגורלו של הפרש היהודי, שאת סופו חזינו כמעט בוודאות... ידענו שיום אחד תחזור סוסתו, ללא הרוכב, כמו במקרה של השומר האגדי, אלכסנדר זייד, שנירצח ע"י הערבים.


אט אט התחברתי לרוכב היהודי. שמו היה אדי דריבן וקורות חייו היו ממש מרתקים. איש מארינס, שעבר את מלחמות קוריאה, ומחליט לעלות לישראל. הוא היה מראשוני קיבוץ שדה בוקר. שם הקים חוות סוסים. היה לו עדר גדול, אתו הוא יוצא למרעה במרחבי הנגב. איש טבע, נשוי, שבדרך לא מובנת מצטרף למחנה המתנחלים הראשונה ביו"ש. הוא מגיע לחברון ומתלבש כמנהג הכפריים באזור. הוא דובר ערבית, ומתחבר לתושבי העיר הערבית, שרואים בו ידיד. מסתובב תמיד חמוש, נוהג לשבת לשיחת חולין עם אנשי חמאס, שמכבדים אותו, בגלל פשטותו. רוכס את סוסתו לעמוד חשמל ויורד באמצע העיר לדוכן פלאפל... איש אמיץ ופטריוט, שלא חשש מאיש. לא סתם הקדשתי לו פרק בספרי "בין ירושלים לחברון". עוד רבות יסופר על איש מיוחד זה.
אדי נפטר בשיבה טובה, כפי שביקש למות, ציוני, כשנשקו לצדו, הרחק מההמון הסואן...



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל