כוכב (בר) שביט שחדל לנוע

לפני 14 שנים, בהיותי חבר מערכת "מסר לעניין" שחדל מאז להתקיים, היו לי הכבוד והזכות לפגוש ולראיין את השחקן המיתולוגי של תיאטרון "הבימה" שלמה בר שביט שהלך לאחרונה לעולמו. חזרתי לראיון ההוא, שערכתי יחד עם חברת המערכת לאה קליין, ודליתי ממנו קטעים רלוונטיים עד היום.

המפגש עם בר-שביט היה מרתק. קולו הרם והצלול שנשמע כאילו הוא נמצא בסצנה תיאטרלית לא עוזב אותי עד היום. הוא השיב לכל שאלותינו, גם הקשות והלא נעימות, כמו אלה שהתייחסו לילדותו העשוקה, התפרצויות הזעם והכעס, נטייתו לאלימות, היותו נוטר ונוקם ועוד. לאחר הראיון התקשר אלי בר-שביט וביקש לא להזכיר את יחסיו הרעועים עם מנהל "הבימה", יעקב אגמון, עליהם סיפר בשיחתנו, וזאת על מנת שהשחקנים הגמלאים, אותם ייצג בר-שביט מול הנהלת "הבימה", לא ייפגעו.

שחקן בגמלאות

מעמד גמלאי התיאטרון אינו טוב יותר מזה של כלל הגמלאים בארץ, ואולי אפילו הרבה פחות טוב. אמר אז בר-שביט: "אני היום פרילנסר. לא שייך יותר ל"הבימה". אני מנותק לחלוטין מתיאטרון האם שלי. "הבימה" פטרו את כל השחקנים שהגיעו לגיל פרישה מלבד ליא קניג. מצב השחקנים הגמלאים הוא בכי רע. קורה שאני לוקח היום תפקידים שלא תמיד נראים לי כי אני חייב להתפרנס. אני לא נעלב מזה כי לכל תיאטרון יש את הפנסיונרים שלו, ועצם זה שפונים דווקא אלי דווקא מחמיא לי".


שחקן מזדקן

שאיפתו של כל שחקן היא למות על הבמה, דהיינו לשחק עד יומם האחרון אך מעטים זוכים לכך. בר-שביט: "פעם הייתי קופץ בלי חשבון. היום הגוף בוגד. זה לא אותו גוף. אני צריך לעלות או לרדת הרבה מדרגות. אני מבקש שיעשו לי תאורה מיוחדת. יש לי גם פחדים, שלמרות שאני לומד טקסט במהירות, שלא אזכור את התפקיד שלי. בינתיים אני נהנה מעצם זה שאני יכול לשחק ויכול ללכת. כשאני נכנס לחדר החזרות יושבים שם צעירים שמסתכלים עליי ושואלים לגילי. הם אינם מאמינים למשמע התשובה שלי. הקצב שלי יותר מהיר משלהם, המהירות שלי יותר גדולה משלהם בהבנת הנקרא. אני יכול להתחרות עם כל אחד מהם כמעט בכל קנה מידה".

רעננה טפו

לבר-שביט יש טינה לרעננה, דבר אותו הוא סוחב מאז היותו ילד. העיר הפנתה לו כתף קרה ולא נתנה לו את היחס החם אותו הוא ציפה לקבל כילד חריג. בר-שביט: "למדתי בבן שמן בקבוצת 'עלומים'. כשהייתי ילד בן 10 פתאום הגיעו למסקנה שאנחנו הקטנים, לא מתחברים אז עם "הגדולים". מה זה הגדולים? ילדים בני 14-13. פתחו מוסד לילדים יותר קטנים. שולמית אלוני הייתה יחד איתי. העבירו אותנו לרעננה. היו שם שני בתי סוכנות. כשהתחילה שנת הלימודים קיבלו את הילדים שהיו בבתי הסוכנות לבתי הספר ברעננה. שניים לא קיבלו. את ברוך שיפמן, עו"ד מפורסם מחיפה, ואת שלמל'ה בר-שביט. למה לא קיבלו אותנו? מפחד פן נקלקל את ילדי רעננה. נכון שלא היינו שיות תמימות. היה לנו שם רע, בעיקר לי. לא רצו שנקלקל את ילדי רעננה, (בלעג) אפשר לחשוב שילדי רעננה היו צדיקים גמורים. נעלבתי עד עמקי נשמתי מהבושה. יש בית-ספר ממול ואני לא יכול ללמוד בו? העבירו אותנו לבי"ס בכפר מל"ל כשאריק שרון הוא תלמיד בכיתה מעליי. נאלצנו כל יום ללכת ברגל מרעננה לכפר מל"ל, בימי חורף גשומים וקרים ובימי שרב בקיץ. העלבון הזה עד היום לא עבר לי. לפני שנים הייתי בכנס ברעננה עם ראש העיר. עליתי על הבמה ואמרתי: 'טפו רעננה'. השתררה דממה ושאלו אותי: 'שלמהל'ה מה קרה?' ואני השבתי 'לא אשכח לכם לעולם. שלחתם אותי ברגל בגשם לכפר מל"ל עם שק על הראש על מנת שלא אירטב. עד היום אני לא יכול לשאת את העלבון הזה. לא שוכח ולא סולח".

קרדיט לצילום שער הכתבה: איציק בירן אתר הבימה


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל