חברה וכלכלה על פי מיתוס מעוות

לו הייתי עשיר, הייתי תובע למשפט את יו"ר בנק לאומי...

לו הייתי עשיר, הייתי מגיש תביעה נגד דוד ברודט, יו"ר הנהלת בנק לאומי.
מדוע נגד ברודט? – כי הוא הטוב שבמשרתי הציבור בכלכלה. כי אין כל טענה נגדו - לא אישית ולא מיקצועית. על כן הוא מועלה כאן כדגם לעניין העיקרי החשוב לכלכלה ולחברה.

 
מי מזין את הפיתוח?
כנגד המיתוס הקיים שהיוזמה הפרטית היא הממציאה, מחדשת ומפתחת, הצגתי סקר מקצועי המספר כי סטיב ג'ובס, המעוטר שבממציאים, הצטיין בעיצוב מוצרים שהתבססו על המצאות שמומנו על-ידי הממשל ומוסדות המדע. פיתוחים כעכבר, הגרפיקה לאינטרפייס והמסך למגע היד, פותחו עם הממשל ותקציביו. מנוע החיפוש של גוגל פותח בתקציב של 4.5 מיליון דולר מקרן המדע הלאומית. 16 מ-21 התרופות החשובות שהושקו מ–1965 ועד 1992, היו תלויות במחקרים שמומנו בידי הממשל. המצאות הלייזר, הטרנזיסטורים, המוליכים למחצה, המיקרוגל, לווייני התקשורת, טכנולוגיית הסלולר והאינטרנט – היו מימושים של מחקר ומימון פדראלי. לרשימה נוספים עכשיו פיתוחי הגנום האנושי והננוטכנולוגיה. היודע את ההצלחות הטכנולוגיות בישראל למד כי הרוב מתחיל במערכת הביטחון וסביבותיה, במכון ויצמן ובטכניון וכו'.
 
אין בדברים האלה להפחית כמלוא נימה מהכישרונות האישיים של יזמים ללקט את ההמצאות היוצאות מהתשתית הציבורית ולשגשג למיליארדריות. אבל, יש בהם לשנות ולערער מיתוסים על משקל הכישורים האישיים בתאגידים העיסקיים.
 
משלמים על הכישרון
אומרים הקפיטליסטים שהרווח הוא פונקציית המטרה של כל תאגיד עיסקי. או אז מגיעה למנהלים תמורה עולה ועולה. כי משלמים על הכישרון הניהולי. וכאן אני מגיע לדוד ברודט, יו"ר בנק לאומי. האיש הטוב הזה היה מנכ"ל משרד האוצר. בעבור יכולותיו קיבל 30 או 40 אלף ₪ בחודש. בהנחה שהאיש לא רק ישר, אלא בימי כהונתו בממשלה ריתק את מלוא כשרונו ויכולת העבודה שלו לתפקידו, ז"א שהיה מוכן "למכור" לנו את יכולותיו במחיר של 40 אלף ₪/חודש. האם ניהול כלכלה לאומית הוא עניין מצומצם מניהול בנק ודורש כישרון מופחת?
והנה, בגין כישוריו נבחר ליו"ר בנק לאומי. ואז אומרים שוטפי המוח, מעצבי דעת המיתוסים, כי כמנהל בנק הוא ראוי ל - 250 אלף ₪/חודש.
אפשר להציג את העניין במהופך: אם אמנם כישרון שווה 250 אלף לחודש הרי מי שהסכים ל – 16% מסכום זה במשרד האוצר, הפעיל רק מעט מסירות לתפקידו.

 
האם כישורי מנכ"ל האוצר פחותים?
מכאן שאלה שהתשובה לה צריכה להוליך לתביעה: האם בתפקידו כמנכ"ל משרד האוצר הוא תרם לנו רק חלק מיכולותיו כנגד תמורה צנועה ועכשיו בבנק הוא יפעיל את מלואם. אם כך הם פני הדברים, יש כאן כעין הונאה. והרי זה הבל הבלים. בנק לאומי – וכל בנק – הוא מוסד לשרות הציבור. הרווח הוא רק מרכיב אחד בפונקציית המטרה שלו. יעדו של בנק בסה"כ הוא לנהל כספים של הציבור. כל שמנהל צריך הוא לא לגרום נזקים לכספים הציבוריים שכולנו מפקידים. מנהל אגף תקציבים ב – 40 אלף ₪/חודש, נושא באחריות כפולה משל מנהל בבנק. לכן, המוסכמה המטומטמת וחסרת האחריות האומרת כי מעברו מאגף תקציבים לחברה לישראל מצדיקה תמורה של פי 10 ו – 20 היא חסרת שחר ומושחתת. ומתקיימת על חשאיות של "לי וגם לך יהיה".

תמורה נכונה למנהלים
וודאי מגיעה למנהלים תמורה חורגת עבור כישרון ניהול ואפילו עבור ריסון לכללי מותר ואסור. אבל, מדוע בשנות ה – 60 וה - 70 ואפילו ה – 80, בתקופות של צמיחה כלכלית, הספיקו פערי שכר מצומצמים לקיים צמיחה ופיתוח שלא נפלו מהאירועים של הימים האלה. ז"א שבשיח הציבורי נתקבעו מיתוסים מושחתים ולא נוצקו נורמות של דמוקרטיה מתוקנת. הדגם המועדף בארץ הוא הדגם של ארה"ב, דגם מושחת שבו בית המשפט העליון הסיר את התקרה לתאגידים לממן את הבחירות לקונגרס וכל חבר קונגרס משתעבד למממנים שלו. וכך הם הגיעו למעשי העורמה והשחיתות של הפיננסיירים העליונים המצליחים להתעשר ממשבר למשבר.

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל