רק בת 17 אבל כבר חזק בעניינים

מתוך ספרי "חוויותיי בקווקז", בו מתוארות החוויות שעברתי במהלך שנת שהות הזויה ומסוכנת בקווקז הרוסי, חוויות כמותם ניתן לפגוש פעם בחיים אם בכלל. והפעם סיפור על ילדה/אישה, רק בת 17 אבל כבר שולטת היטב בעניינים.

 

באחד הימים סרתי ממשרדי שבאתר בניית המלון החדש בעיר קיסלובודסק, למשרדו הסמוך של מנהל התחזוקה. מיד עם כניסתי לחדרו, לא יכולתי שלא להבחין בדמותה של נערה צעירה ופרובוקטיבית למראה, אותה לא ראיתי קודם לכן מעולם. היא ישבה כשגבה שעון אל הקיר ופניה
מופנות אל דלת הכניסה. שערה הבלונדיני היה חלק וקצר. מבעד לחצאית מיני קצרצרה, נחשפו זוג רגלים חטובות שהיו חשופות כמעט לכל אורכן. זוג שדיה היה חפון בחלקו בלבד, בתוך מחשוף חולצתה שהיה עמוק ונדיב מאין כמותו. דומה היה שהחזה המפואר שהפגינה, היה נתון כל העת במאבק מתמשך ובניסיון להשתחרר סופית מאחיזתו הרופסת בלאו הכי, של מחשוף חולצתה.
משהבחינה בי בהיכנסי, רכנה לעבר שכנתה לחדר שנמצאה בסמוך לה והסתודדה עימה קצרות. משסיימה לעשות זאת, הזדקפה מעט בכיסאה ושילחה לעברי חיוך רחב, שלא יכול היה להשאיר אותי אדיש. חיוכה חשף זוג טורי שיניים שהיו נתונות בגשר מתכת מבריק ומכוער למדיי. על כל אחת משיניה ניתן היה להבחין בנקודת מתכת הדומה למעיין הלחמה העשויה בדיל וניכר היה, שזו בוצעה בידיי בעל מקצוע מיומן, אך לא ממש מהתחום הדנטלי. היה בדבר משום ניגוד חריף ומוזר למדיי, בין הופעתה הפרובוקטיבית מחד והמראה הילדותי שלה מאידך. הדבר הזכיר לי את סרטו של מרטין סקורסזה, "נהג מונית" שבו גילמה ג'ודי פוסטר ובכישרון רב, תפקיד של ילדה זונה.
פניתי בעברית כמובן למנהל התחזוקה שהבחין בי בהיכנסי לחדרו ועל פניו כבר החל מתפשט חיוך נבוך.
"מה זה הדבר הזה?"
הלה הביט בי בחיוך מבויש כשל ילד נזוף שניתפס בקלקלתו.
"זו עובדת חדשה שקיבלתי היום. היא בסך הכול ילדה בת שבע עשרה והיא גם מדברת אנגלית".
"אה,הבנתי, היא מדברת גם אנגלית. יופי, נהדר. לי זה נראה שהחלטת לפתוח פה בית זונות. לגבי האנגלית, אני לא בטוח שהיא תצטרך בכלל לדבר פה. למה אתה מייעד אותה, נערת גוגו שתרקוד על הבר בלובי? זה כמובן שייך לך לתחזוקה נכון?" חיוכו המבויש של מנהל התחזוקה, העמיק.

 

"אם היא רוצה להמשיך לעבוד פה", המשכתי בדבריי תוך שאני מגביר מעט את קולי, "אז שלח אותה מיד הביתה להתלבש".
בימים שאחר כך, החליטה אותה בחורה צעירה שאותה כבר כיניתי בשם: "מלאדייה" (ברוסית: צעירה), לבסס את מעמדה הזמני במקום והיא אכן עסקה בכך במרץ רב. היא חזרה להפגין לעיניי
כל את אוצרותיה הטבעיים ואף החלה לפקוד לעתים תכופות את משרדי.
"זו הזדמנות בשבילי לדבר סוף סוף עם מישהו קצת באנגלית", טרחה להסביר את פשר ביקוריה התכופים במשרדי. משאלו כבר הפכו למטרד של ממש, הייתי משלח אותה מעל פניי אך היא בשלה,
כאותו "בומרנג" אוסטרלי המוטל הרחק, אך תמיד חוזר ושב לזה שהטילו. לשיאם הגיעו הדברים לקראת אחת מנסיעותיי ארצה. בעודי עושה דרכי מהמשרד אל מגרש החניה כשמזוודתי בידי, נצמדה אליי לפתע זו "המלאדייה" וליוותה אותי בדרכי החוצה. מאחר ובמגרש החניה כבר התרכזו לא מעט מאנשינו, היה לי ברור לחלוטין שהמעשה שעושה צעירה זו, נועד בעצם מבחינתה
להכריז קבל עם ועולם: הוא שלי, אנחנו זוג. לכן מרגע זה בנות שימרו מרחק ממנו ואתם הבנים, שימרו מרחק ממני "המלאדייה". עצרתי בו במקום ופניתי אליה בטון כעוס.
"מה את חושבת שאת עושה?"
על פניה הופיע אותו חיוך מתכתי גדוש ניקל ותמים כביכול. "אתה לא מבין, זו חובה אצלנו להיפרד כך כשמישהו נוסע. זו המסורת אצלנו."
"באמת?" עשיתי עצמי מופתע, "אז איך זה ששאר שלוש מאות העובדים שלנו כאן לא שמעו על החובה הזו? תחזרי מיד למשרד שלך."

ככול שנקפו הימים המשיכה זו "המלאדייה" ובעקשנות רבה, לנסות ולהשלים את משימתה ואני המשכתי במלאכת נפנופה מעלי. באחד הימים משסבלנותי אליה אבדה סופית, פניתי אליה בבוטות.
"תקשיבי לי היטב. אני בגילי המתקדם כבר לא אהפוך לפדופיל ואין לי שום חשק לפתוח כאן פעוטון. מרגע זה את פונה אלי בכל דבר ועניין, אך ורק דרך מזכירתי. זה מובן?"
אל לכם לטעות ולהמעיט בנחישותה של ילדה אישה זו, שכן בסופו של דבר עלה בידיה ועוד איך, להגשים את שאיפותיה ולבסס את מעמדה, אך בהבדל פעוט אחד מתכניתה המקורית. היא עשתה את שעשתה עם אחד מאותם מבקרים מבחוץ, שהיו באים מרחוק ופוקדים אותנו שם. אגב, גילו של אותו "זוכה מאושר" היה גם הוא פי שלוש לערך מגילה של זו ה"מלאדייה".
משצלח הדבר בידה ועל מנת שתוכל גם ליהנות מהדיבידנד שבעסקה החדשה, היא מהרה לספר על הצלחתה זו לחברותיה ובגאווה בלתי מוצנעת הוסיפה באוזניהן, שמעתה מעמדה במקום מובטח ואיש, לא יוכל עוד לפטרה מעבודתה. על פי קודי ההתנהגות המקומית שעוצבה כנראה ברוח ה ק.ג.ב, הרי שכול עובד/ת, חשים חובה לעצמם, למהר וליידע את הממונה הישיר שלהם כמעט בכול פרט שניגלה לאוזנם, גם אם לזה אין ולא כלום לעבודה גופה. כמצוות המקום, כך אכן עשו אותן שותפות סוד כביכול של ה"מלדאייה". על פי תפיסתן לא היה מדובר במעשה הלשנה כל שהוא או אף ברכילות גרידא. מבחינתן היה זה אקט של הבעת נאמנות למעסיק שלהן ולכן, מהרו לידע בכך את המנהלים הישירים שלהן.
בתוך זמן קצר סיפור המעשה, הפך לשיחת היום בפי כל ועשה לו כנפיים שאף נשאו אותו הרחק מעבר לרוסיה ואף לארצנו שלנו כאן, הגיע סיפור המעשה לפירטי פרטיו. דומני שזה המקום לחדול ולא להרחיב בפרטים, הגם שכבר נאמר בספר הספרים: "לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם, (עמוס ה' 13).


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל