פרישה מעבודה- משבר או הזדמנות?

זה לא סוד כי העבודה הוא הפרק המשמעותי והארוך בחייו של האדם. רבים מייחלים ליום בו יגיעו לפרישה ובשארית חייהם יקטפו את הפירות אותם הם זרעו בדמעה, אך הדבר לא פשוט. הפרישה היא שלב שיש לתת עליו את הדעת ולהתכונן לו היטב, אך יש לציין כי לא כולם תמימי דעים בנושא ורבים גם היו מעדיפים להמשיך לעבוד עד יומם האחרון.

"הפרישה עשויה להיות קשה, ואפילו טראומטית, בגלל היקף השינויים ותקופת הזמן הקצרה בה הם מתרחשים" דברים שאומרת ד"ר סוניה בקר מומחית בתהליכי פרישה ומעבירה תוכניות פרישה בארגונים גדולים במשק. את הפרישה מעבודה יש לסווג על פי צורתה. יש הפורשים מעבודה בהגיעם לגיל החוקי. יש הפורשים מרצון-שנים לפני הגיעם לגיל המחייב אותם לסיים את עבודתם, יש את אלו שחויבו לפרוש עקב מדיניות הארגון בו עבדו, ויש גם את אלו המוכנים לעבוד עד אין קץ.

טראומת הפיטורים

"אני מקבל את הודעת הפיטורין מאד קשה. התחושה הייתה 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת'. זו ממש הייתה ההרגשה שחוויתי". את הדברים אומר צביקה מרעננה שהסכים להיחשף רק בשמו הפרטי (שמו המלא שמור במערכת). צביקה (66) עבד בחברת הייטק מהמובילות בעולם ופוטר לאחר 36 שנות עבודה בגיל 59.5 כאיש כספים.
את ההודעה על פרישתו המאולצת הוא מקבל ללא כל הכנה. "יום בהיר אחד אני מתבקש להגיע לעבודה מוקדם מעט מהרגיל. מודיעים לי כי החברה, הנחשבת גלובאלית, משנה יעדים ומעתה כל ענייני הכספים ירוכזו באחת ממדינות מזרח אירופה. אקבל חבילת פרישה מכובדת ובתוך חודש אסיים את עבודתי". ההלם היה מוחלט. לקח לצביקה דקות ארוכות לעכל את ההודעה שמבחינתו הייתה אחת המשמעותיות בחייו. "כבר לא הייתי אותו אדם" אומר צביקה בכעס עצור ובמרירות רבה. אני חש שהוא עדין בטראומה של מעמד הפיטורין, והדבר אינו מרפה ממנו. העבודה היוותה עבור צביקה פרק משמעותי בחייו, הוא נכנס לסוג של דיכאון על פי דבריו, דבר שהסתיים באירוע מוחי. "החודשים הראשונים לאחר סיום עבדתי לא עשיתי דבר. ישבתי בבית ומרחתי את הזמן בבטלה מתמשכת. ממש כך. לא מצאתי את עצמי. הספקתי גם לנסוע למזרח הרחוק עם רעייתי לכבוד יום הולדתי ה-60".
אומרת ד"ר בקר: "ניתן לומר, כי הפרישה הנה תקופת מעבר משמעותית בחיי האדם. ישנן כמה דרכים כדי להקל על צליחת תקופה קשה זו - חלקן יש ליישם לפני הפרישה, וחלקן אחריה. כל עובד, להוציא את אלה שפרישתם פתאומית, יודע מראש את מועד פרישתו ויכול להכין את עצמו על ידי נקיטה באמצעים שונים כדי להפחית במידת מעורבותו בתפקידו (העברה הדרגתית של תפקידיו לאחרים, הפחתה הדרגתית של שעות עבודה וחפיפה של מחליפו בתפקיד). צעדים אלה חייבים להיות מתואמים עם ההנהלה, שמטבע הדברים חייבת להיות מודעת לצרכיו של העובד ומעורבת בתכנון צעדיו."
במקרה של צביקה הדברים לא יושמו ולכן הפרישה שלו הייתה כה טראומטית עם נזק גופני שאגב לא הוכר על ידי הגורמים הרפואיים כפוסט טראומה של הפרישה. לאחר ששוקם צביקה מהאירוע אותו חווה החליט שדי לו לשבת בבית וחיפש מקומות עבודה. ואכן צביקה חזר למעגל התעסוקה בעבודות שאינן דורשות הכשרה מיוחדת ובשכר מינימום. "החלטתי שאעסיק את עצמי בכך שאחזור למעגל העבודה. הרצאות וכל מיני חוגי יצירה לא עניינו אותי. החזרה למעגל העבודה הייתה לא בגלל מצוקות כלכליות אלא להעביר את הזמן ולהיות עסוק. זה עושה לי טוב. אני נמצא בין אנשים, שורף את הזמן, ואני מרגיש מוערך במה שאני עושה, לאחר שקיבלתי אחריות על תחומים מסוימים שיש לי עליהם שליטה באופן עצמאי".

בית שני

חודש דצמבר של שנת 2019 ייחרט בתודעתה של אולגה (שם בדוי) לשנים רבות. "זהו. הגעתי לגיל 67 והסתיים 'הרומן' שלי עם הבנק". היא עבדה בבנק מהגדולים והמוכרים במדינה במשך למעלה מ-40 שנה. למרות שידעה כי רגע הפרישה יגיע המשבר שלה הוא גדול. "זה משהו שהתרגלתי אליו שנים ובבת אחת הוא נקטע. האמת, הבנק גידל אותי. גמרתי תיכון התחתנתי הבאתי ילדים, נכדים כל האירועים היו שם". אולגה נשואה, יש לה שלושה ילדים ושישה נכדים.היא אהבה את מקום עבודתה והייתה קשורה אליו עד מאד. מספרת אולגה: "ביום למחרת סיום עבודתי, כשקמתי בבוקר הרגשתי שזהו. אין יותר עבודה, אין יותר אולגה. אין איפור אין להתלבש...פרצתי בבכי נוראי. הבנק היה עבורי כמו בית שני. הייתי עם החברים בעבודה מהבוקר לאורך כל היום ולאורך כל השנים. גם הקשר עם הלקוחות היה אישי. היה את הסיפוק לעזור ללקוחות לפתור להם אפילו בעיות אישיות".
נכון שהפרישה לא באה לאולגה כהפתעה. הייתה צפויה. אבל המעבר הזה של קימה בבוקר למין תהום לא ברורה היא עדין בלתי נתפסת עבורה. למרות הכנת הפרישה על ידי מקום העבודה והתובנות שקיבלה כיצד להתמודד אולגה עדין אינה מוצאת את מקומה.
אומרת ד"ר בקר "הפרישה מסיימת תקופה של מעורבות פעילה במשימות ופרויקטים במקום העבודה. היא גם כרוכה ביציאה ממסגרת ארגונית וחברתית קבועה, ומסדר יום מאורגן ומסודר סביב שעות העבודה. בנוסף, הפרישה מסיימת גם מילוי תפקידים ביצועיים וחברתיים, המתגמלים את העובד במעמד, כוח וכסף".
אולגה ניסתה להמשיך בעבודתה בבנק אך סורבה. "במכתב למנגנון פירטתי את הסיבות לבקשתי, להרגשה שאני עדין יכולה לתרום והתקן של תפקידי (שהתבטל עם פרישתה) הוא מאד חיוני לבנק, ואף קיבלתי המלצה לכך מהמנהלת האישית שלי. דבר לא עזר. יש מדיניות צמצומים בבנק וההנהלה אינה מוכנה לתקדים שכזה".

הרגשת ריק

לא כל פרישה היא טראומתית וישנן כאלו שניתן לכנותן כפרישות חמישה כוכבים כמו זו של אמיר (שם בדוי) אל"מ מיל, שנאלץ לפרוש בגיל 55 על פי נוהלי צה"ל. אמיר שימש קצין מטה בשלישות בתפקיד ייחודי. למרות שהצבא מכין היטב את אנשי הקבע לפרישה ואף מסייע לבעלי דרגות בכירות במציאת קריירה שנייה ההולמת למעמד בעל הדרגה, העדיף אמיר לעשות לביתו. "המעבר מתפקיד עם פריבילגיות כמו רכב צמוד, נהג, מזכירות וטלפון לאדם מהישוב, לא גרם לי זעזוע. התרגלתי לכך מהר מאד". אמיר מעסיק את עצמו באחזקת ושיפוץ ביתו אותו הזניח שנים עקב עיסוקו התובעני בצה"ל ולאחר שנה הרגיש מין ריק. "התחלתי לחפש את עצמי ואופשר לי לשוב לצה"ל כאזרח בתפקיד פיקודי ניהולי שהתחברתי אליו באהבה" לאחר 8 שנים בגיל 64 פורש אמיר סופית ומעסיק את עצמו בתחביבים אותם הוא אימץ כנגרות וצורפות. אומר אמיר: "עניין הפרישה הוא מאד אינדיבידואלי ותלוי באופיו של האיש. הקריירות שלי מאחורי ואני מאד מרוצה כגמלאי שמתאפשר לי לעשות כרצוני ולהקדיש את זמני למשפחתי המורחבת אותה קצת 'הזנחתי' מתוקף תפקידיי המחייבים".

פרישה בכיף

סוזן (שם בדוי) פרשה מרצונה בגיל 58. היום היא בת 74 ועבדה בארגון ממשלתי מאד גדול המעסיק אלפי עובדים בתור ספרנית. סוזן נשואה אך חשוכת ילדים. "נשאתי בגיל מבוגר. הדבר אפשר לי מרחב עצום של עשייה לעצמי בגלל שלא היו לי מחויבויות משפחתיות". מקצוע הספרנות איבד מעט מיוקרתו בגלל חידושי הטכנולוגיות וסוזן סברה שהיא אינה תורמת כפי שהדבר היה בתחילת דרכה המקצועית. תוך כדי עבודתה בארגון השלימה סוזן קורס מזכירות רפואיות וניסתה להתקבל לאגף השיקום בארגון עצמו, אך לדאבונה לא היו תקנים למשרה. "השלמתי ביני לביני שאמצא את עצמי עובדת עד גיל הפרישה החוקי קרי 67. עם הזמן הוצעו תוכניות פרישה לעובדים עם הטבות מפליגות וזו הייתה הזדמנות פז עבורי שגרמה לי לנצל את הסיטואציה ולעשות דברים לנפש ולגוף". לדברי סוזן היא עסוקה עד מעל לראש ונהנית מכל רגע. "אני מתנדבת למען הקהילה, עושה המון ספורט וחברה בחוגים הכוללים גם הרצאות וטיולים בארץ. בנוסף בעלי ואני מקפידים על נסיעות לחו"ל ליעדים אקזוטיים. איני מצטערת לרגע על פרישתי המוקדמת ואני חושבת שזו הייתה אחת ההחלטות החשובות והטובות שעשיתי".

הפיכת לימון ללימונדה

"נורא נורא נפגעתי. היו בי כעסים עצומים. זו הייתה תקופה קשה רגשית" דברים שאומרת נויה (69), אלמנה, אם לשתי בנות וחמישה נכדים, תושבת באחת מערי השרון שפוטרה בגיל 63 מעבודתה בחברת מחשבים ידועה. נויה אישה אנרגטית הנראית צעירה מגילה עבדה בחברה במשך 16 שנים. 4 שנים לפני פרישתה המאולצת היא התאלמנה. מצבה המשפחתי לא היווה שיקול בעת שפוטרה מעבודתה. "מנהלי החברה לא רואים דמות מאחורי השם. עבורם כל עובד הוא מספר. נתנו לי תחושה כי איני שווה. ניסיתי לדבר על ליבם שיתנו לי תפקיד אחר. הדבר לא הסתייע". האמת צריכה להיאמר. נושא הצמצומים בחברה הוא דבר שבשגרה.
נויה הייתה מודעת לכך. "כל שנה נעשה מיפוי של העובדים בחברה ומתקיימים קיצוצים במצבת כח האדם. כל שנות עבודתי בחברה חייתי במתח, עד אשר גורלי נחרץ. האבסורד הוא כי חודש לפי פיטורי ביקשתי חופשה וזו לא אושרה מסיבת חיוניותי בתפקיד בו החזקתי, והנה באחת מודיעים לי כי נוכחותי בחברה מיותרת. זה היה שוק".
בספרה "לחיות הרבה לחיות טוב" כותבת ד"ר בקר: "אחת האפשרויות היא לאתר את הכישורים החבויים שלא ניתן להם ביטוי עקב התמקדות בקריירה המקצועית. אצל כל אחד מקוננים כישרונות חבויים וחלומות שטרם התגשמו. זה הזמן לאתר ולטפח אותם. הפורש יכול לפתח תחביבים, להשתתף בסדנאות יצירה וחוגים שונים, לחזור לספסל הלימודים, ולבחור עיסוק ספציפי על ידי התנסות חווייתית".
נויה החליטה כי לא תיכנס למרה שחורה והחלה לחפש את עצמה מחדש. תחילה חששה שלא תוכל לקיים את עצמה אך לאחר בדיקה כלכלית שעשתה מצאה שמצבה הכספי מאפשר לה רמת חיים סבירה מבלי שתאלץ לחפש עבודה חדשה. "התחלתי לבקר במועדוני גימלאים בעיר, נרשמתי לחוגים והתחלתי בתחביב חדש שממלא אותי והוא צילום ועריכת וידאו. אני מרבה בטיולים ארוכים בחו"ל עם בן זוגי ושמחה על ההזדמנות ליהנות מתרבות הפנאי בעקבות פיטוריי".

נאמן שירות

חיים קזס (79) תושב הרצליה עבד בחברת "אל על" למעלה מ-40 שנה ופרש לגמלאות בגיל 66, בתקופת 'התפר' של העלאת גיל הפרישה מ-65 ל-67. הוא שימש כמנהל בכיר בסמכ"לות הנדסה ואחזקה. "אילו הדבר היה תלוי בי הייתי דוחה את פרישתי בעוד מספר שנים. סוכם עם הנהלת החברה שאשמש כנציג אל על בתעשייה האווירית, אך המינוי נכשל עקב התנגדות וועד העובדים. לא כעסתי כי אני עצמי הייתי חבר וועד בעבר ומינוי כזה כמו שלי היה מעכב קידום של עובד חברה". קזס פרש בשיא אונו והרגיש כי כוחו עדין במותניו. "אני לא מאלו שעושה ספורט. גם חוגי יצירה לא מעניינים אותי".
"אומרת תמי רז, עובדת סוציאלית, העוסקת בהכנה ובליווי לפרישה ולקריירה שנייה: "במשך שנים העבודה ממלאת את חיינו, ועם הפרישה עולות שאלות של זהות: מי אני? האם אני עדיין מועיל לחברה או רק מהווה נטל? האם אני באמת מבוגר כי הגעתי לגיל הפרישה, או עדיין צעיר כפי שאני מרגיש? השאלות האלו עולות כי נוצר פתאום ריק".
קזס עם חברים נוספים מייסד פרלמנט לפורשי אל על מאזור השרון, וקובע את מקומו בבית קפה במרינה שבהרצליה בו הם נפגשים אחת לשבועיים. "תוך כדי ההתכנסויות קיבלנו החלטה להקים מועדון גמלאים שיהיה תחת המטריה של עמותת גמלאי אל על". ואכן הדבר קרם עור וגידים וקזס עומד בראש המועדון ומנהל אותו כבר מעל 10 שנים. "נכון שהעיסוק במועדון ממלא חלקית את זמני אך לא הסתפקתי בכך". בשנת 2012 עמותת "והדרת", להעסקת קשישים גם אחרי גיל הפנסיה, יוצאת בפרוייקט נרחב עם הצעות רבות להעסקת גמלאים המעוניינים לחזור למעגל העבודה. "הצעתי את עצמי והתקבלתי כעובד בסניף סופר פארם בהרצליה. מצאתי כאן הזדמנות מעולה להשתייך למסגרת בה אפגוש מדי יום אנשים וארגיש כי אני שוב יעיל ויוכל לתרום. לא היה כאן שיקול כלכלי אלא הרצון להיות מועסק. עם הזמן קודמתי בתפקידים והיום אני נאמן שירות ומקבל אין סוף מחמאות מהלקוחות דבר שעושה לי טוב לנפש".

העבודה היא חיינו

כל הדוגמאות שהובאו עד עתה נגעו בעובדים שכירים. זה היה מדגם אקראי ולא מחייב על תחושותיהם של עובדים במגזר הפרטי והציבורי עם סיום פרק העבודה שלהם. אנו מודעים כי ניתן היה להוסיף עוד אין סוף דוגמאות של תחושות של עובדים המגיעים לשלב הפרישה וניצבים בפרשת דרכים לפעמים לא קלה. נסיים כתבה זו בדוגמא של עובדת עצמאית, בעלת עסק שאינה מעלה על דעתה להפסיק את עיסוקה ולא רואה את האופק מתי רגע פרישתה ממפעל חייה יגיע לסיומו.
לוסי (שם בדוי) אלמנה מזה 10 שנים, אימא לשלוש בנות ושמונה נכדים. לוסי, הנדסית בניין בהכשרתה, נמצאת בעשור השמיני של חייה, מנהלת משרד מוביל בשרון שקשור בנדל"ן בו מועסקות 6 עובדות. "אילו הייתי נשואה ולא אלמנה הייתי כבר מזמן פורשת. המציאות אליה נקלעתי גרמה לי לחשב מסלול מחדש".
את המשרד הקימה לוסי עם בעלה לפני יותר מ-40 שנים ועם הזמן זכה המשרד למוניטין רחב בתעשייה ההנדסית הקשורה למבנים. "בשנה שלאחר פטירתו הפתאומית של בעלי יצאתי מאיפוס ושקלתי למכור את העסק לאחר שבנותיי מסרבות להמשיך את שושלת מפעל החיים של בעלי ושלי. הגורמים שהתעניינו בקניית המשרד התנו תנאי כי אמשיך 5 שנים להיות מועסקת במשרד כשכירה, אותו דחיתי והחלטתי כי אמשיך לנהל את המשרד במלוא הקיטור". ואכן, לוסי קשורה למשרד בכל רמ"ח אבריה. מתחילה את הבוקר בישיבה היומית עם בעלות התפקיד במשרד ולאחר מכן יוצאת לפגישות עבודה ברחבי הארץ. "רוב בעלי המקצוע אתם אני נפגשת הם גברים. אני מאד מוערכת על ידם והסיפוק שלי מהעבודה הוא גדול". לוסי מבקשת לציין כי היא מצבה הכלכלי מצוין והיא מחזיקה במשרד כי "הדבר נותן לי סיפוק וממלא לי את החיים. ישיבה עם חברות בבתי קפה ולשמוע הרצאות ממוחזרות אלו דברים שלא מעניינים אותי". לוסי ניסתה ליצור קשר זוגי חדש אך לדבריה לאחר שני ניסיונות שכשלו היא ירדה מהנושא. לשאלתי עד מתי היא שוקלת להמשיך ול'השתעבד' למשרד היא השיבה: "כל עוד אוכל לעמוד על רגלי וראשי יהיה צלול".


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל