פרשת דודו טופז – רעידת אדמה בעולם הבידור הישראלי

טופז בעצמו מודה שהפך להיות מכור לרייטינג. הדבר הפך להיות כל חייו. אובססיה מטורפת, שבלעדיה לא היו לו חיים. אתה מת פעמיים, כתב בהקדשה ליוכי ברנדס, על ספר הילדים שהוציא. פעם כשאתה נופל וסובל, ופעם שנייה כשאתה מת מוות פיזי. פתאום מובן מדוע הוא ביצע את המעשים הנוראים האלו. הוא כבר היה מת מבפנים, וכבר לא היה אכפת לו מכלום.

בשיא הקריירה שלו, הזמין דודו טופז חיזר לתוכנית שלו. היה זה גם שיאה של תקופת שיגעון החיזרים, כאשר אנשים בכל מקום בארץ, טענו שראו עב"מים. הכישלון ההוא, הצורב כל כך, זכור לי ובטח לרבים אחרים, עד היום.
עכשיו, בסרטו של חיים אתגר, על דודו טופז, חוזרת רוחו לפקוד אותנו, עם הטרגדיה על סופו המר. לי גרם הסרט, לסיוטים לא קלים וצורך עז להוציא החוצה את סערת הנפש.

תמיד הערצתי את דודו טופז, ראיתי בו אדם אמיץ, שהצליח לפרוץ את גבולות המדיה ולהתפרסם. אדם שמוכן לסכן את הכול, כדי להשיג את מטרתו. מצד שני, ראיתי בו גם, אדם טוב, שעזר להרבה אנשים. אני זוכר היטב את הרגע ששמעתי בחדשות שהתאבד. באותו רגע נפלטה לי קריאת תדהמה: "אוי לא!" הייתי בהלם.
כל אלו התנפצו אחרי שצפיתי בסרט של חיים אתגר עליו. מסתבר שהאגו המנופח שלו, שהביא אותו לפסגה, היה גם האויב המר ביותר של עצמו... אחרי שהביא לתקיפתו של אבי ניר, ואיש לא חשד בו, הוא הוזמן לטלוויזיה לדבר על ספר הילדים שכתב. מי שהוזמנה באותה תוכנית לדבר על ספרה, יחד אתו, הסופרת יוכי ברנדס, מספרת שדודו טופז זכה לאהבה גדולה, מצד האנשים שהיו נוכחים במקום. כולם שיבחו אותו וקראו לו אדם טוב, היא אומרת, אבל דודו טופז אמר: "לא לא, אני לא אדם טוב". והוא אמר את זה ברצינות ואפילו בכעס... הוא היה מודע לכך, שהקנאה שבערה בו ודרבנה אותו למעשי אלימות, היא בעוכריו והוא בעצמו שנא את עצמו על כך...
בעיני זה רגע בעל משמעות גדולה: הסופרת יוכי ברנדס, הכותבת על ערכים ועל התנ"ך, על מהות – לעומת דודו טופז, איש הרייטינג, מלך הרייטינג.
כאן באה לידי ביטוי הדואליות של החוויה האנושית. מצד אחד ההנאה שלנו באה דרך הדברים הרוחניים הנעלים, דרך ההתעלות ומצד שני, דרך הדברים החומריים, המורידים אותנו. העניין הוא שאחד לא יכול להתקיים ללא השני. אי אפשר להיות בחוויה הרוחנית כל הזמן, כי זה גורם לנו לא להבין אותה. אנו זקוקים לצד השני של המטבע...
טופז בעצמו מודה שהפך להיות מכור לרייטינג. הדבר הפך להיות כל חייו. אובססיה מטורפת, שבלעדיה לא היו לו חיים. אתה מת פעמיים, כתב בהקדשה ליוכי ברנדס, על ספר הילדים שהוציא. פעם כשאתה נופל וסובל, ופעם שנייה כשאתה מת מוות פיזי. פתאום מובן מדוע הוא ביצע את המעשים הנוראים האלו. הוא כבר היה מת מבפנים, וכבר לא היה אכפת לו מכלום.
מסתבר שחוויית הילדות של דודו טופז, שבה הוכה אביו על ידי אבא של ילד אחר, שגנב את העגלה שלו, עיצב את אישיותו.
למדתי לדעת שתמיד אתה צריך להיות זה, שנותן את המכה הראשונה, הוא סיפר.
יש פה לקח חשוב מאוד שכולנו צריכים ללמוד, ההבנה שאנחנו בעצם יוצרים את החוויה שלנו והיא לא תלויה בדברים מהחוץ. ברגע שנהפוך תלויים באלו, נאבד את השליטה על חיינו. על זה כתב כבר צ'רצ'יל: "הצלחה אינה סוף הדרך וכישלון הוא לא סוף פסוק. האומץ להמשיך הלאה, זה העיקר". מסתבר אם כן, שדודו טופז שהערצתי, בשל האומץ שלו לקחת סיכונים ענקיים כדי להצליח, לא היה ראוי להערצה כלל. זאת לא הדרך הנכונה...

בסרט יש קטע, מתוך התוכנית "דודו עד הבית", שבו דודו טופז מבקש באינטרקום, ממבקר טלוויזיה, שכתב שדודו הוא נמושה, שפוחד להתעמת אתו פנים אל פנים, לרדת למטה. יש הרואים בקטע זה, הוכחה לתוקפנות של דודו. למעשה המצב הפוך לחלוטין, זהו קטע המוכיח את האלימות של התקשורת. ובזמן הזה את האלימות הגואה, של הרשתות החברתיות, שמתנפלות בלי שום רחמים, על ידוענים שונים.
מצד שני, של הקרבנות, זהו סרט מטריד ואפילו מעורר חרדה. המשטרה התגלתה פה כחסרי תועלת, שלא מסוגלת לחשוב מחוץ לקופסה. מסתבר שדווקא מי שקרוב הכי הרבה לחקירה, רואה הכי פחות את התמונה הגדולה...
אילולא נתנו למשטרה את השם של דודו טופז, כמי שיכול להיות אחראי לתקיפה נגד מנכ"ל קשת, הם לא היו בכלל מגיעים אליו. כשבאו בריונים שטופז שלח, לארוב למי שהיה האמרגן שלו והתפטר, הוא בעצמו הזמין את המשטרה, שלכדה אותם. אולם אז, אחרי שהאמרגן זיהה את החשודים, כמי שתקפו אותו כבר פעם ראשונה, שוב פעם המשטרה מתגלה כחסרת כל תועלת. הם מפגישים את האמרגן פנים אל פנים עם התוקפים המפחידים, וזה, כמובן, פוחד להעיד בפניהם. יש פה, כנראה, גם עניין משפטי, של דרכי ההוכחה הפליליים, שהם ממש חסרי תועלת כשמדובר בתפיסת עבריינים רציניים... כל מה שמשטרת ישראל מסוגלת לעשות, כשלוחצים עליה, זה לעשות פחות טעויות, מאשר היא בדרך כלל עושה...
גם הבכירה ברשת, שהותקפה על ידי אנשים שדודו שלח, העלתה את שמו, כמי שלדעתה אחראי לתקיפתה. ברגע של אינטואיציה נדירה, היא פשוט קלטה את השם שלו, בהכרה שלה.

האמת שנסיקתו של טופז, באה דווקא בעקבות פאשלה רצינית שעשה. כוונתי לפליטת הפה שלו, על הצ'חצ'חים של הליכוד. הוא השכיל להפוך את הנפילה הזאת, להצלחה גדולה, באמצעות תוכנית הבידור שלו: "פליטת פה". התוכנית הפכה להצלחה פנומנלית, שבאמצעותה גרף טופז הון. היא קידמה אותו מאוד, גם במדיה התקשורתית. טופז הרבה להשתמש בביטוי "למה מי אתה?!", כדי לאפיין את הישראלי המצוי. האמת היא, שקטע זה, התאים יותר לטופז ספציפית, מאשר לכלל הישראלים... הישראלי האלים, בו נתקל בחיים דודו טופז, היו עבריינים שהתוודע אליהם. הוא מספר שהם שהכניסו לו את רעיון הנקמנות לראש. זאת כאשר אמרו לו, שהוא לא צריך להבליג, על הביקורת הקשה שמוטחת בו במדיה.

מעניין שבאופן פרדוקסלי, גם הסרט הזה שעשו על דודו טופז, זכה להצלחה גדולה ולאחוזי צפייה בלתי שגרתיים בטלוויזיה.

הדבר המטריד ביותר בסרט, זה הגילוי כמה האזרח חשוף לעבריינים וכמה המשטרה חסרת אונים מולם. מסתבר שהעבריינים לא מלשינים אחד על השני, בשום מקרה. מצד שני, האזרח ממהר להתלונן על שוטר ולהעליל עליו, בלי כל פחד וחשש. בעניין המקרה של סלומון טקה, למשל, למרות שלדעת הפרקליטות לא היה מקום להעמיד אותו לדין, מח"ש החליטו, בלחץ ההתפרעויות של האתיופים, להעמיד את השוטר לדין. בבית המשפט, לא הייתה כל בעיה לאחד ממארגני ההתפרעויות, לתקוף את השוטר במילים מאיימות, בבית המשפט עצמו...
מסתבר אם כן, שיש מחיר כבד, לשאיפה לחופש האזרח וזכויות הפרט. כשאתה רואה את שורת האנשים המותקפת, שחייהם פשוט הפכו לסיוט, אתה מבין שנדרשת פה פעולה רצינית יותר של הרשויות. מסתבר שהמלחמה המדומה על זכויות האזרח, היא בעצם נותנת לעבריינים הגנה מצוינת לפעול כרצונם. וכשמדובר במקצוענים, האזרח נשאר חסר אונים מולם וחשוף בלי משטרה מתפקדת. גם התיק על התקיפה של מנכ"ל קשת, היה נסגר, אם לא היה מדובר באישיות כל כך חשובה.
במקום להעריך ולכבד את עבודת המשטרה העצומה, הנדרשת כדי להביא חשוד למשפט, השופטים שלנו, בדרך כלל, מקלים בפסק הדין ומתחשבים לא בקרבן, אלא בנאשם...
לסיכום, צריך לראות כדי להבין... כשדודו טופז התאבד בכלא, ממש הזדעזעתי ולא הבנתי שבעצם האיש עשה את הדבר היחיד הראוי. רק אחרי שרואים את התוכנית, מבינים שמדובר היה בפצצה מתקתקת, שהתכוון להמשיך ולפגוע בעוד ועוד אנשים. פה הוא מתגלה כאדם אכזרי, שלא היה ראוי לטיפת רחמים.
דודו טופז הוא לא היחיד, כמובן, שהקריירה שלו נעצרה. זה קרה לרבים וטובים. חלקם הצליחו להמציא את עצמם מחדש. קיבלו את הדבר כמות שהוא, בלי רחמים עצמיים והבינו שהם שצריכים להשתנות. האגו של טופז לא נתן לו לעשות זאת. הוא נקלע למלכודת הנוראה מכול: הציפיה שדברים מבחוץ יקרו, במקום להבין שהכול צריך לבוא מבפנים. שצריך לא רק לקבל את מה שיש, אלא גם לאהוב את זה. ברגע שבן אדם מסוגל להביט למציאות בעיניים ולא להמשיך לשגות בשיגיונות שלו, הוא מסוגל גם לשנות אותה. במקום להתנגד למציאות, לקבל אותה ולשנות אותה. האהבה העצמית לא תבוא אף דרך ממאורעות ומבחוץ, אלא יש ליצור אותה מבפנים, מתוך הנפש.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל