קורבנות השואה אינם סתם מספרים

צירוף מקרים אקראי הוליד קשר בין בני משפחה לאחר כ-70 שנים, כאשר רובם מצאו את מותם בתאי הגזים של הגרמנים, והכל בתיווכו של דף פייס בוק.

"אני מרגיש שאני הדור האחרון שחי עדין ומייצג את המשפחה שהושמדה בשואה. התחברתי לזה חזק מאד. לשמחתי נולדתי ב-1948 ופסחתי על התקופה הנוראית הזו. זה היה צל גדול מאד בבית בו גדלתי. תמיד היה לאבא קשה לדבר על כך. לא דיבנרו על זה ורק בדיעבד אני מבין את הפרספקטיבה ההיסטורית. גדלנו עם לא להגיד כלום, ולא לדבר על התקופה ההיא כי זה יעשה לו מאד עצוב...". לפתע הוא עוצר את דיבורו. מבטו קופא ואינו מצליח להוציא הגה מפיו. לחלוחית מציפה את עיניו. עוברות שניות רבות עד שהוא חוזר לעצמו. הוא ממשיך: "אני חש חובה עבור המשפחה שלי וגם עבור הציבור הרחב לפרסם את ההיסטוריה המשפחתית שלי". את הדברים אומר מייק מוסט (71) תושב רעננה בפגישתנו שנועדה לחשוף את סיפורו אודות בני משפחה אבודים שהתגלו ממש במקרה הודות הקידמה הטכנולוגית של רשת חברתית באינטרנט.
עד לאחרונה מוסט סירב לתת פרסום תקשורתי לסיפור האיחוד המשפחתי הנוגע לשואה. "לא חשבתי שהסיפור שווא פרסום. בלחצם של חברים שנחשפו לעלילה שוכנעתי להביא את הסיפור לציבור".

מדינת היהודים

מוסט, יליד באפלו שבארה"ב, הגיע ארצה לפני 50 שנה. הוא עדין לא השתחרר מהמבטא האנגלוסקסי שלו המודגש באופן קיצוני, שרבים חושבים שהוא עולה חדש שעלה לא מכבר ארצה. "המבטא שלי נותן לי דימוי של אדם אינטליגנטי ומצד שני אני טרף קל לבעלי מקצוע שחושבים שאני עולה חדש וניתן לעבוד עלי" דברים שאומר מוסט בבדיחות דעת וצוחק. הוא גדל בבית מסורתי בו היו מדליקים נרות בערב שבת והיו הולכים לבית הכנסת הקונסרבטיבי אליו הם היו שייכים. הוא למד שלוש פעמים בשבוע יהדות כהשלמה ללימודי בית הספר. "עליתי ארצה לבד לאחר שסיימתי את לימודי באוניברסיטה. זו הייתה תקופת מלחמת וייטנאם והצבא רצה לגייס אותי דבר שהיה מנוגד לדעותיי ואופיי כמי שגדל כהיפי ונושא האנטי מלחמתי בער בי. האפשרות היחידה שעמדה בפני הייתה לעלות ארצה, ובכך גם הגשמתי את התובנה שקיננה בי, מתוך ההכרה שאבא שלי שהיה פליט שואה והיחיד ששרד ממשפחתו כי אנו היהודים שונים מכל העמים האחרים החיים באמריקה, ועלינו להתאחד במדינת היהודים".
עם עלייתו ארצה הצטרף מוסט לגרעין של התנועה הקיבוצית שעשה את הכשרתו בקיבוץ בארי, לאחר שהשלים לימודי אולפן בקיבוץ מעגן מיכאל. "לא ידעתי הרבה אודות הקיבוץ אך אורח החיים התאים לי כי חיים סוציאליסטים בקומונה היו מוכרים לי עוד מנעוריי". את שירותו הצבאי עשה מוסט בנח"ל.

מעיכת חיים

לפני כשלוש שנים העלה מוסט בדף הפייסבוק שלו את תמונת דודתו איזבלה ולצידה הוא כתב (תורגם מאנגלית): "איזבלה, דודתי, שיחד עם אחיה, אמה ואביה, נהרגו על ידי הנאצים ב- 25 בנובמבר 1941 לאחר שגורשו מביתם במינכן. היא הייתה בת 31. ניתן להפיק שיעורים רבים מהשואה. מאבי (אחיה של איזבלה) למדתי כמה דברים שעדיין רלוונטיים מאוד כיום: הצורך במדינה יהודית, הצורך לכבד עמוק את כבודם של כל העמים ובמיוחד מיעוטים, ולהיות רגישים למצוקת הפליטים. למרבה הצער, שיעורים היסטוריים אלה נמצאים לעתים קרובות מדי בסכסוך"
הטקסט המקורי:
Isabella, my aunt, who together with her Brother, Mother, and Father, were killed by the Nazis on Nov. 25, 1941 after being deporting from their home in Munich. She was 31 years.
Many lessons can be drawn from the Holocaust. From my father (Isabella"s brother), I learned several ones still very relevant today: the need for a Jewish State, the need to deeply respect the dignity of all peoples, especially minorities, and to be sensitive to the plight of refugees. Sadly, these historical lessons are too often in conflict.
מוסט, שפרסום תמונתה של דודתו והסברו לכך, נותן לו מין לגיטימציה להתחבר לשואה למרות שהיא פסחה עליו כדבריו. "מעבר להתייחסות המשפחתית שלי לשואה, אני רוצה להזכיר לאנשים שהייתה שואה והאנשים שהושמדו זה לא סתם מספרים. זה לא אנשים בפיג'מות, אלו אנשים שחייו חיים חברתיים מלאים ועשו להם קווץ (מעיכה)".


לחיות ברשת

כמו מיליוני משתמשים בעולם, גם מוסט מחובר בטבורו לרשתות החברתיות וברשותו דף פייסבוק בו הוא מתעד את עלילותיו בחיי היום יום כגון טיולים בארץ ובעולם, חוויותיו ממשחקי הברידג', תחרויות הריצה בהם הוא לוקח חלק ועוד. מספר מוסט: "הפייסבוק שינה לי את החיים. אנשים מדברים על הפייסבוק כדבר שלילי אך לי עשה טוב. יש לי כמה מאות חברים. ואין לי רגע דל. באחד הימים אני מקבל בקשת חברות בפייסבוק מאישה שמקום מגוריה בגרמניה ושמה לא אומר לי כלום. דחיתי אותה. עוברים מספר ימים ואותה אישה שולחת לי שוב בקשה והפעם היא מציינת כי היא בתה של הבת דודה שלי ומצרפת לבקשה את תמונת דודתי". ההלם היה מוחלט. מוסט לא הבין איך אישה זו הגיעה אליו. בהתרגשות רבה הוא יוצר אתה קשר ומתברר שהיא חלק מהמשפחה אותה חיפש מוסט שנים קודם לכן אך לא צלח. "כפי שאני ניסיתי לחפש קרובי משפחה מצד אבי שגורלם לא נודע בעת המלחמה, מסתבר שאותם ניסיונות נעשו גם על ידי שארית הפליטה של משפחתי". ריקרדה (45), בתה של בת דודתו של מוסט לקחה על עצמה את חיפוש קרובי משפחת אמה. "היא ידעה על העבר המשפחתי שלה מתוך חקירות שערכה. היא אפילו הגיעה לארכיון העירייה של מינכן מקום מגוריה וגילתה את שם המשפחה שלנו. הנאצים בזמנו תיעדו ושמרו כל פרט. היא ידעה שהשם שלי מוסט, זה קיצור מהשם מוסטווי, שם רוסי, שאבא שלי קיצר כשהגיע לאמריקה. מה שסיבך אותה קצת הוא הדבר שהיא חשבה שאני גר בארה"ב. לא היה לה מושג שעליתי ארצה. אני לא יודע מה גרם לה לחפש אותי בישראל. אני מנחש שזה היה בגלל שהתייעצה עם קרובת משפחה נוספת. היא חיפשה לפי השם מייקל אבל השם שלי היום זה מייק. הייתה בה נחישות, היא לא ויתרה וחיפשה לפי פרמטרים רבים. כשפגשתי אותה ראיתי עד כמה היא חזקה ועקשנית".

חיים דבש

"אין יום שאני לא מתרגש מרוב אושר מהחיים שלי כי כל מה שקרה לי בחיים, ועד היום הזה כל כך טוב, כל כך חיובי. באנגלית אומרים:'Great full'. אני ממש מרגיש שאני בר מזל".
אני חייב להתוודות. מעולם לא פגשתי אדם מלא אופטימיות כמו זו של מוסט. הוא מדבר עברית יפה ואפילו 'גבוהה' אך הוא לא משתחרר מלחשוב ב"אמריקאית". בשיחתנו, מדי פעם, הוא משתמש בשפת האם שלו כאשר לא בא לו באותו רגע המונח בעברית. הדבר מוסיף חן מיוחד להתבטאויות שלו. "אני חי ברעננה 25 שנים. אני מאד אוהב את העיר. הייתה לי הזדמנות לעבור לדירה יותר גדולה בהוד השרון, או לחפש מקום טוב בכפ"ס. אני מרגיש כאן בבית למרות שהעיר מתחילה להיות צפופה". למוסט שני ילדים ומגדיר את מצבו המשפחתי כ"חופשי" לאחר פרידתו מאם ילדיו. בנו חי בארץ ומקום מגוריה של בתו בארה"ב. גם אחותו של מוסט מתגוררת בארה"ב.
לאחר שחרורו מצה"ל עבר מוסט הכשרה כמורה לאנגלית. "כמורה בתיכון לא החזקתי מעמד ועברתי ללמד מבוגרים". עם הזמן עשה מוסט הסבה מקצועית ועבד בחברת "אמדוקס" בתור מתכנת במשך כ-25 שנים. היום מוסט הוא גימלאי ומרבה בנסיעות לחו"ל. את יומו במשך כל ימות השבוע הוא מתחיל בקנטרי קלאב העירוני בו הוא חבר. הוא לוקח חלק בתחרויות ברידג' משחק שהוא מכור אליו, וכן משתתף בתחרויות ריצה במקצים השונים ואף השתתף בריצת מרתון. "אני בן אדם שלא מאמין, אך אני מרגיש מאד אסיר תודה. אני מרגיש כל כך טוב עד דמעות לדברים הנהדרים שקורים לי בחיים כל הזמן...". הוא שוב נאלם דום. שפתו התחתונה רוטטת. הוא בולע את רוקו אך ניסיון להוציא הגה נכשל. אני מגיש לו כוס מים. הוא מתנצל וממשיך. "כל פעם שדמותו של אבי חוזרת אלי אני מתרגש. אנשים כמו אבא שלי שעברו גיהנום והרבה אחרים שעברו את הגיהנום אני חושב שזה פשוט מזל גדול שהם שרדו"

הפגישה הפגישה שכזאת

לאחר שמוסט משתחרר מזעזוע פנייתה של ריקרדה אליו בצירוף תמונת דודתו, מתחיל קשר אינטנסיבי בין שני קרובי המשפחה בכל דרך תקשורתית אפשרית. רוצה הגורל ומוסט ובת זוגו לחיים אמורים לטוס באותה עת לחופשה באוסטריה דרך מינכן עיר הולדתו של אביו. "אבא נולד במינכן, אבל ההורים שלו באו מאודסה. אני רוצה לציין שאבא של אבא שלי עזב את אודסה לגרמניה עם משפחתו בתחילת המאה הקודמת כדי להמשיך לאמריקה. מה שקרה שאחת מבנות המשפחה חלתה ולא נתנו להם רשות לעלות לאוניה המפליגה לארה"ב. בסופו של דבר נשארו בגרמניה ואבא כמו שציינתי נולד במינכן. זמן מה לאחר ליל הבדולח (נובמבר 1938) אבא החליט לברוח לאמריקה אך הדבר לא הסתייע והוא נמלט לסין וחי שם כעשר שנים וב-1947 כאשר נפתחו השערים בארה"ב הוא הגיע לאמריקה". ביום המיועד מגיעה ריקרדה לאסוף את מוסט מתחנת הרכבת במינכן. "לפני כן היא שלחה לנו את תמונתה כך שלא הייתה בעיה לזהות אותה. היא אישה לא דקה. מאד גדולה. היא התנפלה עלי בחיבוק, וזה היה חיבוק וואו! מיד חשתי שאנו קרובי משפחה. לא השאירה בפני ברירה. החיבוק שלה היה כה חזק שהרגשתי את החום שנפלט מגופה". בדרכם לפגוש את מריה, בת דודתו של מוסט והאמא של ריקרדה, הם עוברים ברחובות בהם חיה משפחת מוסט. "ריקרדה הראתה לנו את החנות שאבא שלי עבד עם אבא שלו. הם היו פרוונים. זו הייתה פעם ראשונה שנחשפתי לעובדות אלו למרות שזו אינה הפעם הראשונה שלי במינכן. מעולם לא עלה בדעתי לחפש עדויות מהעבר. היה לי קשה לעכל את זה. ממש". למרות שבעוד זמן קצר יפגוש מוסט את בת דודתו היו לו חששות מהפגישה. "מריה התחתנה עם נוצרי איטלקי בעת שלמדה בצפון איטליה. ריקרדה התחנכה כנוצרייה. כאשר התאלמנה מריה היא שבה עם שני ילדיה למינכן. כשפגשתי את מריה מיד הרגשתי שהגעתי למשפחה. אמנם הם היום נוצרים אך לא ממש אדוקים והתרשמתי שהם אנשים מאד ליברלים. ביקורי ארך כשלוש שעות וזו הייתה אחת מהחוויות הכי משמעותיות בחיים שלי".
עם שובו ארצה המשיך מוסט להיות בקשר הדוק עם בת דודתו ושני ילדיה פיטר וריקרדה. הם כבר ביקרו בארץ ומתראים לפחות פעם בשנה אם זה בגרמניה או בישראל. "פתאום בגיל מתקדם מאד אני מגלה, לא רק שיש לי קשר אלא יש לי שלושה בני דודים ראשונים עם קשר דם שהם עדין בחיים. זה מרגש אותי בפן האישי ובכל מה שקשור לאבא שלי".


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל