אש על מוצבינו: מדכדוך לתחושה מעורבת של גאווה ועלבון

השבוע לפני 69 שנים, התרחשו בתחילת מאי אירועי קרבות תל מוטילה שהותירו חותם צרוב של כישלון במורשת הצהלי"ת. לטעמי, לפחות חלק מהתמונה שצוירה לאורך השנים ממה שהתרחש באירועים אלה עושה עוול ללוחמים, שבקרב המכריע פעלו בחירוף נפש ויכלו לאויב. לאחר כמעט 70 שנה, מן הראוי להדגיש את חלקם.

כשנתיים מתום מלחמת העצמאות במרץ 1949, עם סיום מבצע "עובדה", בתחילת מאי 1951, בעוד המדינה הצעירה מתארגנת
וניצבת בפני אתגרים רבים, התלקחה גזרת הגבול בינינו לבין סוריה, באזור צפון מזרח הכנרת (הרקע מתואר בקצרה בהמשך),
ליתר דיוק על רמת כורזים בסמוך למקום בו שוכן כיום המושב אלמגור. כזכור, עד מלחמת ששת הימים הסורים החזיקו בצפון מזרח
הכנרת והגבול מצפון לכנרת עבר בנהר הירדן. הקרבות באזור תל מוטילה ארכו מספר ימים (אתייחס להשתלשלות האירועים בהמשך).
בסופם, ניגפו הסורים ואולצו לשוב אל שטחם לאחר קרב מכריע.
בשנים האחרונות, חלק מזמן הפנאי שלי מוקדש לכתיבת מורשת חטיבת גולני (בהתנדבות) במסגרת פעילות ועדת מורשת של עמותת
גולני. לפני מספר חודשים העליתי לאתר העמותה את תיאורי קרבות תל מוטילה, כחלק מהתקופה 1948-1956. במהלך איסוף החומר
וההכנה לכתיבת הנושא, חשתי כי קרב זה "מבעיר אש בעצמותי". אמרתי מספר פעמים ליו"ר הועדה תא"ל (מיל.) דוד (דוביד) כץ כי ככל
שאני מעמיק בנושא, כך מעצימה בי תחושה מעורבת של תסכול, גאווה ועלבון. בהמשך אני מקווה שיובן מדוע. בשנים שחלפו מאז,
הופיעו מספר כתבות ומאמרים שעסקו בנושא. מרביתם עוסקים בכשלים שאפיינו מאורעות אלה שארכו מספר ימים וגבו מחיר עצום: 41
הרוגים ועוד עשרות פצועים. העיסוק בכשלים היה כה אינטנסיבי, עד כי האפיל על סיפורם של הלוחמים והמפקדים בשטח שנטלו בפועל
חלק בקרבות ושלמו מחיר יקר, במיוחד בקרב האחרון שהכריע את הכף. קרב שבו גילו גבורה עילאית ודבקות אין קץ במטרה עד
להשלמתה. בכל הכתבות שעסקו באירועי תל מוטילה, זה הקרב שצריך להיות מסופר בהרחבה אך לצערי נדחק לשוליים. אשר על כן,
החלטתי לשים כאן את הדגש עליו. כלוחם בחטיבה לשעבר (בתקופת מלחמת יום הכיפורים) חשתי בעת כתיבת פרק תל מוטילה כי
מוטלת עלי החובה כלפי המשפחות השכולות וצאצאיהם: להביא את סיפור האירועים מנקודת ראותם של הלוחמים בשטח. עלי להדגיש
כי אני מתאר כאן רק את תמצית הדברים. לא יכולתי להביא את כל תיאורי ההקרבה והמופת שהתגלו במהלך הקרב המכריע אך הם
מופיעים בחוברת ששמה: "אש על מוצבינו" (ראו בהמשך).

על האמת ההיסטורית וערכי צה"ל.

האמת ההיסטורית עומדת לפני כערך עליון בעת כתיבת פרקי המורשת החטיבתית ללא קשר למאורע מסוים, אלא כהתנהלות קבועה.
אינני מבקש לייפות מאורעות וגם לא להמעיט בערכם אלא להציגם כפי שהתרחשו. באירועי קרבות תל מוטילה אכן היו כשלים שבעטיים
נגבו קורבנות , אך מקורם היה בהערכות והחלטות שהתקבלו בדרגים פיקודיים – הן בפיקוד צפון והן בפיקוד החטיבתי. אין בכוונתי לנתח
אותם – כאמור זה כבר נעשה בהרחבה בעבר ומבחינתי זה גם אינו הנושא העיקרי כאן. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. לכן,
אתייחס לנקודה אחת על מנת להבהיר כי ניתוח אירועים כאלה בפרספקטיבה של כ 70 שנה לאחור, הוא בעייתי למדי. ביקורת קשה
הוטחה במפקד גדוד 13 של גולני בפועל בקרב זה רחבעם (גנדי) זאבי ובמפקד החטיבה מאיר עמית על כך שלא נכחו בשדה אלא ניהלו
אותו מעמדה המצויה בעורף, כ - 4 ק"מ משם. מעולם לא הייתי מתומכיו של גנדי שגם הפך לימים לדמות פוליטית שנויה במחלוקת אך
מן הראוי להסביר לקוראים כי עד כמה שהתנהלות כזו נראית היום מאד לא תקינה בלשון המעטה, הרי שקשה למדי לשפוט היום, כשאנו
בתקופה אחרת לגמרי, כשבנפשנו שזורים סטנדרטים שונים לגמרי מאלה שהיו נהוגים בצבא בראשית ימי המדינה. צה"ל של אז, עדיין
פעל על פיהם והם היו מקובלים. על פי נורמות אלה, קצינים ברמות האלה נותרו לניהול הקרב בפיקוד מאחור. כך לדוגמה בקרבות מלכיה
בגליל העליון במלחמת השחרור, 3 שנים קודם לכן ב 1948 ,הסתערו פלוגות הפלמ"ח על היעדים בפיקודם של שני מפקדי פלוגות
שלימים היו לאלופים בצה"ל: שייקה גביש (אלוף פיקוד דרום במלחמת ששת הימים) ויצחק (חקה) חופי (אלוף פיקוד הצפון במלחמת יום
הכיפורים). והיכן היה בקרב זה מפקד הגדוד , דן לנר, לימים אלוף בצה"ל ? ניהל את הקרב מאחור, בפיקוד הגדודי שהתמקם בישוב
רמות נפתלי . זוהי כאמור רק דוגמה אך היא מייצגת את המקובל אז בקרבות רבים. שיפוט של האירועים האלה על פי הסטנדרטים
הנהוגים כיום בצה"ל, נראה בעיני פגום ביסודו. הצבא עבר שינוי ערכים במהלך שנות ה 50 וכאשר אני התגייסתי לשרות בתחילת שנות
ה 70, הוא כבר היה במקום שונה לגמרי לעומת תקופת ראשיתו.
לסיכום נושא זה - למרות האמור לעיל ברצוני להדגיש כי אין בדברי משום השלמה עם ההתנהלות והסטנדרטים שרווחו אז והשינוי בערכי
צה"ל אכן התבקש.

חשיבות רבה נודעת למקורות החומרים שעליהם מתבססים במאמרים מסוג זה וברצוני לציין על מה נסמכת כתיבתי בפרק מורשת זה.

1. החוברת: "אש על מוצבינו" שנכתבה על פי תיאוריו של אל"מ זאב סלעי ז"ל על ידי ילדיו בעודו בחיים. בהיותו מפקד הפלוגה עליה
הוטל לכבוש את מוצב "הדמות" (יוסבר בהמשך) בדרגת סגן, היה סלעי למעשה מפקד הכוח העיקרי בקרב המכריע שסיים את
אירועי תל מוטילה. את עיקרי הדברים רשם זאב כשהחלים בבית הבראה לאחר הקרב כך שהאירועים היו עדיין טריים במוחו. לא
הכרתי את זאב סלעי אישית, אך מקריאת חומרים שונים בהם הוא מוזכר לרבות אירועי תל מוטילה ושמיעת דעתם של מי שהכירו
אותו אישית דומני שאין חולק כי מעבר לאומץ ליבו וכישוריו הפיקודיים (הוא גם נפצע בקרב זה והמשיך לתפקד פצוע וחבוש), הוא
נודע ביושרו ובהגינותו לתיאור הדברים באופן בלתי אמצעי ובצורה ישירה כפי שהתנהלו בשטח. אין ספק כי היה ראוי לציון לשבח
בקרב. את ההערכה לתפקודו קיבל כבר בעת החלמתו מהפציעה בבית החולים: ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן גוריון
הגיע לביקור ודרש להעלותו מידית לדרגת סרן. בו במקום ובמעמד זה הועלה בדרגה. הייתה זו הכרת תודה אישית וישירה מראש
הממשלה הראשון של מדינת ישראל.

2. תא"ל (מיל.) יהודה גולן ,ששימש בתקופה זו כקצין המודיעין הגדודי ואף ניווט והוביל את הכוח ליעדו בקרב זה שבו גם הוא נפצע.
לימים, שימש יהודה כמח"ט גולני מוערך בראשית שנות ה 70 (בחודשי השירות הראשונים שלי בחטיבה הוא היה עדיין מח"ט).
היה לי העונג והכבוד לשוחח אתו באופן אישי על קרבות תל מוטילה כמו גם על קרבות אחרים במהלך שנות ה 50, במבצע קדש
ובשנות ה 60 בהן נטל חלק. בקרוב אגיע לכתיבת הפרק על התקופה בה היה מפקד החטיבה ואשמח למידע נוסף ממנו.

3. מסמכים וכתבות שפורסמו במהלך השנים. אני מדגיש כי לא ראיתי באף אחת מהכתבות שפורסמו את תיאור הקרב המכריע כפי
שהוא מובא כאן. סבורני כי העדות הישירה של מפקד הכוח שעליה התבססתי כאן, לא הופיעה בשום כתבה, מה גם שבמקורות
אחרים מופיעים אי דיוקים וסילופים ( בלשון המעטה).

הרקע לאירועי קרבות תל מוטילה

לאחר מלחמת העצמאות אירעו תקריות בין צה"ל לצבא הסורי על השליטה בשטחים שהוכרז עליהם כמפורזים בהסכם שביתת הנשק
בצפון הכנרת ובשיפולי רמת הגולן. באותה תקופה התבצע ייבוש החולה דבר שעורר התנגדות אצל הסורים. הסורים טענו שאסור לאף
אחד להיכנס לשטחים מפורזים וישראל טענה שהכניסה אסורה רק לחיילים ושוטרים אך לאזרחים מותר. כמו כן טענו הסורים שמותר
לרועים להיכנס לשטחים משני צידי הגבול וישראל שללה זאת מכל וכל. באפריל 1951 השלימו הסורים את השתלטותם על האזור
המפורז הדרומי באל חמה והחלו בניסיונות להשתלט על האזור המפורז בגזרת כורזים. רכס כורזים שבשטח ישראל חלש על האזור
המפורז בערוץ הירדן ובקעת הבטייחה. בקצה הרכס נמצא תל מוטילה (כיום גבעת קלע עליה מצויה הצרכנייה של מושב אלמגור).
ברמת כורזים לא היה אז אף ישוב ישראלי והנוכחות בשטח התבטאה רק בסיורי צה"ל. באזור המפורז שכנו הכפרים הערביים: חירבת
דיכה וערב שמאלנה. הצבא הסורי חימש את תושביו הבדואים של ערב שמאלנה ברובים ומקלעים ועודד אותם לחדור מערבה אל שטח
ישראל.

התפתחות האירועים סביב תל מוטילה

איור 1 הוא צילום של אזור תל מוטילה על מפה טופוגרפית. הישוב אלמגור לא היה קיים אז (הוקם ב 1961). תל מוטילה ממוקם בגדה
המערבית של הירדן, צפונית מערבית לכנרת בשיפולי רמת כורזים.



איור 1: מפת אזור קרבת תל מוטילה עם מיקום המוצבים המוזכרים כאן.

הקרב התפתח מתוך אחת התקריות שהתחוללו בין שני הצבאות על הזכות להשתמש בשטחים מפורזים. רועים סורים נכנסו עם עדריהם
לשטח המפורז מזרחית לתל וכוח צבאי סורי התמקם על תל מוטילה. סיור של צה"ל נשלח לגרש את הרועים ועדריהם. בעת הזו, גדוד 13
היה אחראי על הגזרה שבין אגם החולה (שעדיין היה קיים והחלו תהליכי ייבושו) לבין הכנרת. חיילי הגדוד נעו בשטח כדרך של שגרה גם
במשך היום על מנת להפגין נוכחות. לצורך הביצוע, יצאה ב 1 למאי מחלקה על מנת למקם כרתק מקלעים בינוניים על אחת הגבעות
באזור המכונה גבעת התצפית. חיילי הכוח הרגלי היו אמורים להדוף את הרועים הסוריים ועדריהם בחזרה למזרח הירדן כשמחלקת
המקלעים משמשת כרתק. בעודם מגרשים את העדרים הגיעו לשם רועים חמושים ופתחו באש. המחלקה והרתק ניהלו חילופי אש ובשלב
הזה היו לכוחותינו 4 הרוגים, שנפגעו בשוגג מאש כוחותינו. הכוח נסוג כשהוא משאיר את ההרוגים בשטח. מחלקה נוספת תגברה
ויחד ניהלו אש מול הסורים עד שעות הערב. עוד באותו יום החליט פיקוד צפון לכבוש את התל על מנת לא לאפשר לסורים להתבסס ביעד
זה. המשימה הוטלה על חטיבת המחוז - חטיבה 3 שהקצתה לשם כך את גדוד המילואים 34 שעסק באימונים סמוך להר כנען. הגדוד
הורכב מעולים חדשים שרמת האימון שלהם וכשירותם הייתה נמוכה. אליהם צורפו שתי כיתות סדירות של לוחמי גדוד 13 וכיתת מרגמות
81 מ"מ. המבצע היה מהיר ולאחר ריכוך השטח על ידי מרגמות הסתער הכוח וכבש את הגבעה בשעות הלילה המאוחרות את הגבעה
ללא התנגדות. הסתבר כי הסורים התמקמו בשני עמדות חדשות, דרומית לתל מוטילה: מוצב "הדמות" ומוצב "השפך". עם שחר, ב 3
למאי, התגלתה ההיערכות הסורית החדשה. מג"ד 13 , רחבעם זאבי העריך כי מה שנדמה היה כהיתקלות הופך מהר מאד לקרב על
השליטה ברמת כורזים כולה. המג"ד גייס תגבורת מקורס מכי"ם של החטיבה בפיקוד איתן שמשוני. כוחות הגדוד וקורס מכי"ם תקפו את
מוצב "השפך" תחת אש שנורתה עליהם ממוצב "הדמות" . מוצב "השפך" נמצא נטוש - התברר כי הסורים מתרכזים במוצב "הדמות"
וביססו שם מערך הגנה שכלל כוח גדול, נשק רב, מקלעים ומרגמות 60 מ"מ. בנוסף, כוח המילואים ששהה בתל מוטילה הוטרד על ידי
אש מרגמות וצלפים שהסתננו לקרבת התל ממזרח ומצפון מזרח. שלושה מאנשיו נהרגו ואחד נפצע. האספקה גם היא לא הגיעה ,
ההרוגים והפצוע לא חולצו. בשעות אחר הצהרים ביקש המ"פ רשות לסגת אך קיבל הוראה להישאר במקום. בהמשך הגיעה לשם מחלקת
תגבורת מקורס מכי"ם של גולני בפיקודו של אריה טפר, מ"פ בגדוד 13. הוא החליף את מפקד המוצב מכוח המילואים. סוללת תותחי 75
מ"מ התפרסה באזור מחנה פילון והחלה להנחית אש על מוצב "הדמות" אך הניסיון להתקדם לעברו נבלם באש סורית חזקה. בחסות
החשיכה, קידמו הסורים תגבורת לאזור המפורז. בלילה חלו חילופים בפיקוד על הקרב. מח"ט גולני מאיר עמית קיבל את הפיקוד במקום
מפקד חטיבה 3. עמית תגבר את הכוחות בגזרה. מפקדת החטיבה התמקמה ב"וילה מלצ'ט" למרגלות הישוב מגדל לחוף הכנרת. גדוד
21 בפיקודו של סא"ל אהרון אבנון קודם מבסיסו בטירת הכרמל לעבר טבחה וסוללת 120 מ"מ נפרשה בגזרה. בבוקר יום ו' ה- 4 במאי,
החליפה פלוגה ב' מגדוד 13 בפיקודו של גבי ברשי את פלוגת המילואים בתל מוטילה. ההחלפה בוצעה תחת אש. פעמיים תקפו הסורים
את מוטילה ובמוצב השפך בסיוע אש מרגמות 60 מ"מ. שתי ההתקפות נהדפו וצה"ל הפגיז את מוצב "הדמות" אולם האש הסורית לא
שותקה. בשעה 16:30 הייתה אמורה להיכנס לתוקף הפסקת אש בחסות האו"ם. מח"ט גולני אישר פשיטה לילית על מוצב הדמות אך
עקב תקלות לוגיסטיות בוצע רק סיור אלים שנהדף באש סורית. בשבת, ה- 5 במאי המשיכו הסורים להטריד בירי את הכוח שישב בתל
מוטילה. נעשו מצידנו ניסיונות נוספים להסתנן למוצב "הדמות" אך אלה נהדפו. המצב בשטח היה קשה שכן לאחר 4 ימי קרבות עדיין
שהה כוח סורי בשטחנו והיה חשש שאם תוסדר הפסקת אש ישמרו הסורים על השיג זה. לפיכך הוחלט לכבוש את מוצב הדמות ולגרש
את הסורים משטח מדינת ישראל.

ההכרעה: הקרב על מוצב "הדמות"

הקרב על מוצב "הדמות" היה הקרב שהכריע את המערכה על רמת כורזים. איור 2 הוא מרשם קרב זה.




איור 2: מרשם קרב מוצב "הדמות" , הקרב המכריע במערכה

הובלת הכוח בשטח וכיבוש מוצב הדמות הוטלו על פלוגה א' של גדוד 21 של גולני בפיקודו של זאב סלעי. המג"ד היה סא"ל אהרון
אבנון חיילי הפלוגה היו עולים חדשים וניצולי שואה שזה עתה עלו מפולין, הונגריה רומניה ורוסיה. הנשק בפלוגה הורכב מרובים צ'כים,
מקלע מ.ג. 34, מרגמה 52 מ"מ ותחמושת כולל רימונים. למפקדים: זאב סלעי (מ"פ), הסמג"ד עקיבא סער, קצין המודיעין יהודה גולן
- לימים מח"ט גולני - והרס"ר הגדודי יענקלה קינד ניתן ב 5 למאי תדריך על ידי המג"ד אבנון שציין כי הפיקוד על הקרב יהיה בידיו של
מג"ד 13 רחבעם זאבי (גנדי). הפלוגה תסתייע בסוללת מרגמות כבדות 120 מ"מ, תותחי 75 מ"מ ומרגמות 81 מ"מ. בתום תדריך קצר
למפקדי המחלקות יצא סיור מוקדם לשטח בו השתתפו הסמג"ד עקיבא, המ"פ זאב סלעי , הקמ"ן יהודה גולן ומוטקה עציוני, מ"מ
מהפלוגה. מטרת הסיור הייתה להיכנס לשטח מכיוון זנגרייה על מנת להגיע לנקודת תצפית אך מיד עם כניסתו לשטח נפתחה לעברו
אש צלפים, צרורות מקלעים ופגזי מרגמות. בלית ברירה, צפו אנשי הסיור ביעד ממרחק וחזרו לגדוד. החיילים שיצאו לקרב היו עמוסים
בציוד רב, בין היתר גם בפצצות מרגמה 81 מ"מ שאותם נשאו עד מוצב תל מוטילה, בו שכן הכוח של אריה ברשי שנועד לסייע להם
בעזרת הפגזת מרגמות. את משימת ניווט הכוח אל היעד לקח על עצמו יהודה גולן. הפלוגה החלה בתנועה רגלית מאזור זנגרייה
כשהחוד כלל את יהודה גולן, חוליית לוחמים, המ"פ והקשר. לאחר הליכה קצרה נפגש הכוח עם המג"ד גנדי שאיחל לכוח הצלחה.
מידי פעם האירו את השמים פרצי אש מקלעים ומרגמות של הסורים. יהודה גולן ניווט את הכוח בהצלחה לציר התנועה שכלל: הגעה
לתל מוטילה, מסירת פגזי המרגמות לכוח שיושב שם והמשך לנקודת היערכות מתחת למוצב "הדמות". התנועה הייתה אטית אך
לבסוף הגיע הכוח לתל מוטילה מסר את פגזי המרגמה לכוח הסיוע והמשיך בדרכו לנקודת ההיערכות תוך כדי ירי לא יעיל של הסורים
בשלב זה. לאחר שהתארגן להסתערות ביקש המ"פ את הפעלת אש הסיוע. בסיומה של הנחתת אש זו התרוממה הפלוגה וזינקה
להסתערות. מפאת תנאי השטח לא ניתן היה לרוץ וההתקדמות הייתה בהליכה מהירה. מהמוצב נפתחה אש כבדה ומרוכזת בעיקר
ממקלעונים. כמות האש הוכיחה שהסורים נערכו להגנה מבעוד מועד והם רבים ממה שסברו. בנוסף על אש המקלעים נתכה על הכוח
אש מרגמות והושלכו לעברו רימונים. כל אלה גרמו לפציעות לא מעטות בכוח התוקף. למרות האש הכבדה המשיכו הלוחמים
בהסתערות תוך תפיסת מחסות כשהמ"פ סלעי מנהל את הקרב. הם הגיעו עד לפני גדר האבנים ההיקפית שהקימו הסורים
(במקום גדר תיל וקונצרטינה) . מהאש הכבדה נפגע בראשו יהודה גולן ומ"מ אחת המחלקות ולוחמים נוספים. המ"פ דיווח לגנדי
והפלוגה התארגנה מחדש. מחוגי השעון רצו קדימה והיה הכרח לסיים את ההתארגנות ולחדש את ההסתערות לפני השחר. בינתיים,
נפתחה מהאגף השמאלי של הגבעה אש כבדה מעמדת מקלעונים סורית שריתקה את הכוח התוקף לקרקע. התארגן כוח של לוחמים
בפיקוד סמל מחלקה שהתגנב באיגוף והצליח לכבוש את העמדה. המ"פ הפעיל שוב את אש הסיוע שכללה גם אש מקלעי פלוגה ב'
שירו מתל מוטילה. לאחר אש זו חידשו הלוחמים בםיקוד סלעי את ההסתערות כשהסורים יורים חזרה אש תופת מכל הכלים. שוב
נפגעו חלק מהלוחמים אך בהסתערות שנייה זו הצליחו להגיע עד לגדר האבן ההיקפית. בהסתערות השנייה מספר ההרוגים והפצועים
היה רב מאשר בראשונה. מספר לוחמים חסונים הצליחו לעבור את הגדר אל כמה עמדות בתוך המוצב. מרבית הכוח המסתער על
נפגעיו נעצר למרגלות הגדר ללא יכולת להצטרף ללוחמים שכבר היו מעבר לה. כל אותה עת ניתכה אש סורית כבדה על הכוח התוקף.
המ"פ סלעי נפגע בגפיים מרסיסי פגז מרגמה סורי אך המשיך בפיקוד על הפלוגה. המצב שנוצר: קומץ לוחמים החזיק "בשיניים" את
השטח הקדמי של המוצב ומרבית הכוח עדיין מעבר לגדר. בשלב מסוים הצליחו הקשר והרץ הפלוגתי לגלגל כמה אבנים מהגדר יצרו
בה פרצה. חיילי הכוח התוקף השתחלו דרכה פנימה והצטרפו לאלה שכבר היו בפאתי המוצב. המ"פ הפגוע סלעי קיבל לראשונה טיפול
בפציעה והמשיך. הסורים המשיכו להחזיק במרבית חלקי המוצב כשלרשותם נשק רב ותחמושת. בנוסף, הם יכלו לנוע בצורה חופשית
במדרון אחורי לכיוון בית הבק שם הייתה מפקדת הכוח הסורי ולקבל תגבורות. השחר עלה ולכוח התוקף שרבים מחייליו פצועים, נשארו
מעט רימונים ותחמושת. גנדי ביקש להחזיק מעמד והבטיח שתגבורת מתארגנת, תגיע ותצטרף לכוח. בלית ברירה נערך הכוח להגנה
באור יום על פאתי המוצב שכבש. הנשק והרימונים נאספו ממי שכבר לא יכלו להלחם והכוח נערך בעמדותיו ללא יכולת היה להמשיך
בכיבוש המוצב, אך בשום שלב לא הייתה כוונה לסגת מהעמדות שנכבשו. הפצועים פונו לאחור ומידי פעם הגיעו חיילים מתל מוטילה
והביאו תחמושת. הסורים היו במרחקים קרובים למדי, כמה עשרות מטרים והם תגברו את כוחותיהם כיוון שעלו במדרון אחורי שלא היה
גלוי ללוחמים. כשעלה היום והסורים כבר היו ערוכים בעמדות, היה ברור שהתגבורת לא תספיק להגיע מה גם שלא יהיה בידי הלוחמים
להדוף אותה. כל אותה עת התנהלו חילופי אש והסורים התארגנו להתקפה. מהאש הסורית נפגעו הסמג"ד עקיבא וכמה מחיילי
התגבורת מקורס המכי"ם שהיו בדרכם אל הכוח אך חיילי התגבורת מגדוד 12 הוסיפו להתקדם. לאחר רגיעה זמנית, נפתחה אש תופת
סורית מרוכזת לעבר הכוח הלוחם. הסורים החלו להתקדם בשאגות קרב. המ"פ פקד על הלוחמים להיצמד למחסות והפעיל את קוד
הסיוע להנחתה ארטילרית - מכאן אגב נולד המושג: "אש על מוצבינו". ואכן, כוחותינו היו אך במרחק הביטחון המינימלי המתחייב בעת
הנחתה ארטילרית והיה זה אך נס שאיש מהם לא נפגע ממנה. אש ארטילרית קרובה מאד הונחתה על הסורים. אש זו עשתה את שלה
וריתקה את הסורים לעמדותיהם. נותרו כעת רק 32 לוחמים לא פגועים מול כוח עדיף מספרית מהם בהרבה. המ"פ איבד את הכרתו
למספר שניות עקב נפילה של פגז מרגמה בסמוך אך התאושש. כל אותה עת, ניסו חיילי פלוגה ב' שישבו בתל מוטילה לסייע ככל
יכולתם אם ברתק וירי על הסורים ואם באספקת סיוע לוגיסטי תחמושת , וסיוע בפינוי הנפגעים לאחור. המשימה כעת הייתה לשרוד
בכל מחיר עד הגעת התגבורת כשהסורים יורים לכיוון הכוח כל העת. עם אור ראשון של ה 6 למאי, החלה התגבורת להגיע למרות
ניסיונות הסורים לסכל אותה כל העת על ידי הפגזות וירי מקלעים. לאחר זמן הגיע עיקר הכוח: מחלקה מקורס מכי"ם ומחלקה מגדוד 12
שהביאו גם 2 מקלעים. הסורים שהבחינו בכניסת חיילי התגבור לעמדות הגיבו בירי בשצף קצף. חיילי התגבורת פתחו ביחד עם חיילי
הפלוגה באש מרוכזת, אך החום הלך וגבר ומצוקת הפצועים שנותרו גברה והיה צורך לסיים את הקרב בהסתערות מכרעת. הכוח
התוקף קיבל הודעה על הגעת סיוע אווירי בקרוב. סוכם כי מיקומו של הכוח שלנו יזוהה על ידי המטוסים על ידי הגופיות הלבנות שיניחו
הלוחמים על הסלעים שלפניהם. לאחר שעשו זאת, הגיחו 4 מטוסי ספיטפייר , צללו מעל ראשי הסורים ואחד מהם ירה צרור ארוך
לאורך עמדותיהם שהרעיד את כל המוצב. זה היה האות. הכוח הלוחם קם והסתער תוך שאגות קרב אדירות. הסורים שנבהלו השיבו
באש דלילה והחלו לברוח כשהכוח הכובש מנסה לזנב בהם ככל שאפשר. הם ברחו דרך מעבר הירדן לבסיסם בבית הבק ובשלב מסוים
הופסק המרדף והמ"פ סלעי הפצוע,פונה לאחור. בהסתערות השלישית והמכרעת מספר הנפגעים היה נמוך.

הספד מרגש נשא מפקד הפלוגה, זאב סלעי לזכרם של חייליו ומפקדיו שנלחמו ונפלו בקרב על מוצב "תל מוטילה" :

אתם – חיילי הפלוגה עולים חדשים
שזה עתה הגעתם למולדתנו מארצות פזורה,
יוצאי תימן, מגודלי זקן ופאות מסולסלות,
יוצאי מרוקו, אלג'יר, וטוניס.
בנים, אחים – ובני משפחות של
אחינו שרידי השואה מאירופה
טרם ידעתם שפת ארצנו – עברית
וטרם הספקתם להכיר עריה ונופיה.
אתם – הלכתם אחרינו המפקדים ועשיתם
את כל המוטל עליכם –
למרות: שזו הייתה התנסותכם הראשונה
בקרב ממש, קרב לילה מר וקשה.
למרות: היותכם עייפים לאחר צעידת לילה
ארוכה ומייגעת בדרכנו אל היעד
באוויר החם והמחניק
בסירחון האיום והמבחיל שנדף מפגרי
הפרות שנרקבו בשטח מזה ימים.
למרות: היותכם עמוסים למכביר בתחמושת
וציוד אחר הנחוץ ללחימה ולהתבססות
שלאחריה, נפילות ומעידות אין סוף
בינות לסלעי הבזלת השחורים שבשטח קשה זה.
לא הפניתם עורף לאויב – למרות המטחים
המבהילים של הפגזים וסנוור עיניכם
מירי המרגמות והתפוצצויות הרימונים,
בהם הרבה האויב להשתמש.
אחרינו ואיתנו התקדמתם בינות לחבריכם
הפצועים ששכבו סביבנו, ממלמלים חרישות
תפילות ומחכים לפינויים משדה הקרב.
דל היה הנשק, אמצעי הקשר, ציוד לחימה
וחבישה שהיו לנו בתקופה היא
בשחר היותנו למדינה ולצבא.
עקשנותכם בקרב ודבקותכם במטרה
גרמו למנוסת האויב וכיבוש המוצבים,
יחידים באזור זה בהם שלטנו
על עמדות האויב עד למלחמת ששת הימים
בה כבשנו את כל רמת הגולן.
אתם קידשתם את סיסמת "אחרי" המאפיינת
כל לוחמי צה"ל מני אז – ועד הלום.
נוחו בשלום על משכבכם וינעמו לכם לנצח
רגבי אדמת מולדתנו – ישראל.
בשמי ובשם חבריכם לנשק, שרידי הפלוגה, מצדיעים אנו לכבודכם.


אחרית דבר:
בקרבות תל מוטילה ובמיוחד בקרב על מוצב הדמות פעלו המפקדים והלוחמים בשטח ללא דופי תוך גילוי אומץ לב, הקרבה ודבקות
במטרה עד להשלמת המשימה למרות נחיתותם המספרים והיות האויב מצויד בנשק רב בהרבה. בקרבות אלה, נפלו 41 לוחמים
ששמותיהם חקוקים על האנדרטה הניצבת בתל מוטילה. ולבסוף, אני חוזר לתחושות התסכול, הגאווה והעלבון שאחזו בי בעת
העיסוק באירועי תל מוטילה. גאווה על אופן פעולתם של הלוחמים כפי שתוארה במיוחד לנוכח הכשלים בדרג הפיקודי שזכו כאמור
כל השנים להבלטת יתר. תסכול מכך שחלק זה לא בלט לאורך השנים. התדמית שנוצרה לאחר אירועי תל מוטילה לגולני מנעה
ממנה מספר שנים נטילת חלק בפעילויות שונות עד למבצע "חרגול" בפברואר 1960 (פעולת תגמול נגד מוצבי הצבא הסורי באזור
הכפר תאופיק מעל תל קציר בשיפולי דרום רמת הגולן). אין ספק שליצירת תדמית מעוותת תרמה ההתנהלות הפיקודית שדחקה
לשוליים את הדבר האמיתי והוא תפקוד החיילים ברגעים המכריעים. לגבי תחושת העלבון- הנה מה שכתבתי בהתרגשות לילדיו
של זאב סלעי – מלי סלעי ומושיק סלעי (וכעותק ליהודה גולן) בעת שסיימתי לכתוב פרק זה באתר עמותת גולני:

מלי ומושיק סלעי,

קראתי בעניין רב ובשקיקה את החוברת המתארת את שהתרחש בקרבות תל מוטילה ובעיקר במוצב "הדמות" כפי שתוארה על ידי
אביכם, אל"מ זאב סלעי ז"ל שהיה מפקד הכוח העיקרי בשטח ואשר הוביל את הלוחמים עד להשלמת המשימה בהיותו פצוע. אין זו
הפעם הראשונה בה אני נחשף לפרטי הקרב הזה אך אין ספק כי החוברת היא המקור הטוב ביותר לתיאור מה שהתרחש, לעין ערוך
מכל מקור אחר. הטיפול בפרקי מורשת החטיבה מאז שהתחלתי לעסוק בהם מעלה בי שתי תחושות: האחת די מובנת- תחושת
גאווה. השנייה אולי מפתיעה משהו. היא משקפת אי נוחות שלא לומר עלבון בעטיה של סטיגמה מסוימת שנוצרה בעבר לחטיבה.
היא לא הרתיעה אותי כשאני התגייסתי לחטיבה מרצוני בתחילת שנות השבעים ובמהלך שירותי עדיין רווחה בציבוריות הישראלית.
דינן של סטיגמות להיווצר מהר אך הן עוברות מן העולם אם בכלל באטיות אין קץ. מפרקי המורשת, במיוחד בשנים הראשונות של
המדינה והחטיבה, אני מבין עד כמה תדמית זו הייתה מעוותת. בכל המערכות והפעולות עשו הלוחמים והמפקדים בשטח ככל יכולתם
והרבה מעבר לכך למען השגת המטרות שהוקצו להם. כך בתל מוטילה תחת קשיים ותנאים בלתי רגילים, כך במבצע קדש ובין
המלחמות, כך במלחמת ששת הימים, כך במלחמת יום הכיפורים עליה אני יכול להעיד ממקור ראשון שכן נטלתי בה חלק, ואני מעריך
שכך גם עד עצם היום הזה. ככל שאני מעמיק ומתעניין אני מוצא שתמיד הלוחמים בשטח פעלו בהקרבה, בדבקות במטרה ובמסירות,
יהיה המחיר אשר יהיה עד להשלמת המשימה. וכמו שכתוב : "ככל שיענוהו כן ירבה וכן יפרוץ" כך גם לוחמי החטיבה: הטיחו בנו
עלבונות בשנים הראשונות אך את התשובה סיפקנו בשדות הקרב, חלקנו לא שב מהם וחלקנו חזר פצוע במקרה הטוב או שילם בנכות
תמידית. סבורני שנעשה עוול ללוחמי קרב תל מוטילה. המילים "פשלה" ו"קרב שלא כדאי להזכיר אותו" נאמרו וגם נכתבו במקומות
שונים. לאחר שקראתי את החוברת אני חושב שבדיוק ההפך הוא הנכון: ראוי שסיפור תל מוטילה יופיע בפרקי המורשת שבהם
מדברים עם חיילי החטיבה כבשגרה. כשיקראו בפניהם קטעים מהחוברת, ישכילו להבין את גודל ההקרבה והגבורה שגילו הלוחמים
והמפקדים בשטח וייווכחו לדעת כיצד נרשם פרק מפואר בתולדות מורשת החטיבה נקי מהכתם אותו הדביקו לו במשך שנים משום מה.
לעניות דעתי ובראייה היסטורית, טעויות ככל שהיו בהחלטות של הפיקוד הבכיר בחטיבה ובפיקוד הצפון, אין בהן בכדי להאפיל על
פעילות והתנהגות המפקדים והלוחמים בשטח בקרבות אלה כפי שעולה מתיאורו הבלתי-אמצעי של זאב סלעי ואלה מהוות דוגמה
ומופת יוצאי דופן לגבורה ולדבקות במשימה עד להשלמתה.


תודה לכם ,

בהוקרה,
פזי.



לקריאת פרקי המורשת של חטיבת גולני :

https://www.amuta-golani.co.il/heritage-sites/heritage_general_information


אפשר לכתוב אלי: pshacham@gmail.com


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל