הנזילות של הרגע: כוחו של הרגע הזה.

ויהי באחד הימים בתי חשה קצת עייפה, ותקוץ נפשה מהארץ המובטחת, ארץ של מאבקים ושנאות, ארץ של חדשות שלא פוסקות, ארץ של פרשנויות מטופשות, ארץ של בירוקרטיה ושלילת זכויות, ארץ קשה וקשוחה ואין בה מרחם.

ויהי באחד הימים בתי חשה קצת עייפה, ותקוץ נפשה מהארץ המובטחת, ארץ של מאבקים ושנאות, ארץ של חדשות שלא פוסקות, ארץ של פרשנויות מטופשות, ארץ של בירוקרטיה ושלילת זכויות, ארץ קשה וקשוחה ואין בה מרחם. ותיקח מעט מטלטליה שלושת גוריה ובעלה ותטוס לארצות רחוקות אי שם תאילנד, הודו, גואה, , סרי לאנקה, ועוד . . . ולפתע הרגישה כאסירה שפרקה עולה מעל כתפיה, כשבויה שפרקה משקלותיה מעל שכמה, ותתיר אזיקיה. ותרגיש כאיילה שלוחה מקפצת על ההרים מדלגת על הגבעות, משוחררת מכל עכבות, מתחים, התחייבויות, בירוקרטיות מיותרות. ותשתף אותי בחוויותיה בשיחות טלפון, בתמונות, וסרטונים, ותשלח לי תמונות כמו אלו היו קטעים מהעיתון National Geographic ימים וחופים, ערים ונופים, ילדים צוהלים מקפצים על גלים גולשים שמחים ממש אבל ממש כמו ילדי האלוהים.

מפלס הגעגוע אצלי עלה ואף אני חשקה נפשי לחוות את החוויה. ארזתי מעט שבמעט ממטלטלי, כי בתי אמרה לי אין אדם צריך כי אם בגד ללבוש, וכובע לחבוש, כרטסתי, טסתי, הגעתי לגואה ואצטרף לבתי. והנה חלום מתגשם ואמצא עצמי גר בדירה בשכנות לדירת בתי. דלת ליד דלת. ואנו כמו משפחה אחת גדולה חלומות מתגשמים.
ואכן אף אני הרגשתי את ההקלה העצומה, כמו אסיר ששוחרר מאזיקיו, כמו עבד שפרק מעליו משקלותיו. כמו נשא שפרק משאו. אין חדשות, אין פרשנויות, אין ברברת מאוסה שכולה טעונה שנאות. אין וכחנות שכולה צעקנות, אין ברברת שלא נגמרת וכפתגם הגשש יום יום אותן השאלות, ויום יום אותן התשובות. אברמוביץ אותו אברמוביץ, חיימוביץ אותה חיימוביץ, וממהדורה למהדורה מפלס השנאה עולה, זה מנאץ וזה מגדף, זה צועק וההוא זועק, זה צורח וזה משתלח, ימין שמאל, דתי חילוני, חרדי דתי, יהודי ערבי, וכל צד חושב ובטוח שהאמת אבל כל האמת נמצאת אצלו והאחר סתם בור, עם הארץ, עדר, פשיסט בוגד, וכל מיני מריעין בישין. וכך איש איש מתבצר בעמדתו, ממש שיח חרשים ואין אתה יודע אנא אני בא? ואנא ואנה אנו באים.
חודש ימים בחופי גואה הבתוליים בין שמים למים, התנהלתי על מי מנוחות. נפשי שובבה בין חופים ונופים, הרים וגבעות, ברים ומסעדות, מנוחה ורגיעה, שלווה ואהבה, גן עדן עלי אדמות. מעט רשמיי הלא הם כתובים בספר זיכרונותיי ואף חלקם שיתפתי על במת הפייסבוק. ביקשתי לשהות עוד ועוד ואין תאריך יעד לחזרה לארץ. אך מסיבה בלתי צפויה חזרתי ארצה ובתי המשיכה לשוטט בנופי גן העדן שאלוהים ברא.

והנה לפתע וללא כל התראה הכול השתנה. נגיף הקורונה פרץ בכל מדינה ומדינה. והגיע אף לארצנו הקטנה. והעולם שינה פנים וחבש מסכה ולפתע נעצרה התנועה, אין יוצא ואין בא. הגלובוס נסגר עד יעבור זעם עד תיעלם המגפה. ביקשתי מבתי לחזור ארצה באומרי דייך בתי! זה טיול ארוך כמעט שנה שלמה את משוטטת בעולם שובי שובי לארצך לארץ הבטוחה. אך היא שיכורה מהחוויה אי שם בעולמה בנופים וחופים רחוקים, ולא יודעת מה קורה ומה קרה ותאמר לי אבא רק עכשיו התחיל הטיול רק עכשיו מתעצמת החוויה

אמר מי שאמר להיות כאן ועכשיו, ואמר מי שאמר לחיות את הרגע הזה, כי איש אינו יודע מה טיבו של הרגע הבא. ואכן בין רגע לרגע התהפכה לגמרי החוויה, משקט שלווה ורגיעה, למתח לחץ וחרדה. מסדר יום של טיולים חופים נופים ומסעדות, לסדר יום מול המחשב לחפש בבהילות טיסות יוצאות. השערים נסגרים בזה אחר זה, הטיסות אוזלות ואף מתבטלות, השמיים נסגרים ועננה כבדה רובצת לי על הלב, ובתי ונכדיי אי שם בארץ רחוקה. ואנה אני בא ואנה הם באים? בתי שם ואני פה אין עצה ואין תושייה. והנה לאחר מריטת עצבים ארוכה, סוף סוף מגיעה הבשורה הצליחו סוף סוף להשיג כרטיסי טיסה לארץ. וואווו איזה הקלה!!! וואווו איזה רגיעה וואווו איזה שמחה. אך זה לא סוף הסיפור והמעשייה רק החלה, ומפה מתחילה העלילה. הודעות מקפצות מעל מצגי המסך על טיסות שמתבטלות, על שערים שנסגרים, ואיש אינו יודע מה פשרן? מה תקיפותם? מה אמתותם, מפעילים חברים, מכרים, שגרירים, ואיש איש ובשורתו בפיו, אך אין הבשורה אחידה. זה מאמת וזה מכחד, זה מאשר וזה מכחיש, זה מרומם רוח וזה משפיל, זה מאשר, וזה מבטל, והערפל כבד ומכביד והאפלה די מציקה. עוד זה מדבר וזה בא ויאמר, עוד זה מאשר את הטיסה, ובינתיים סגר נגזר על העיר אין יוצא ואין בא, ואין בנמצא מונית או נהג הסעה להגיע לשדה התעופה. ושוב מחפשים משתדלים התמצא מונית? הימצא נהג הסעה לשדה התעופה. מתח וחרדה ושוב הרגשת רווחה. נמצא הנהג לשדה התעופה. השעות מתארכות והמתח גובר ומי יודע מה תהיה הבשורה הבאה? הטובה אם חלילה רעה? הגיעה השעה בתי ובני ביתה סוף סוף בנסיעה לשדה תעופה בכביש שומם. לאורך כל המסלול של שעה נסיעה, ואין נפש חייה, דומה מעין דממה לאחר מלחמת עולם שאיש בעיר בה לא שרד. דומה לעולם שרק עכשיו נברא אין בו איש ולא אישה רק אדם וחווה. אני בארץ צמוד לפירורי חדשות, לפתיתי מידע, בתקווה לשביבי תקווה. והנה מקבל בנייד תמונה שהם בשדה התעופה והם בתור לבידוק ועלייה למטוס. אבן קטנה נגולה מלבי אך המועקה עדיין כבדה. ואכן הטיסה נעצרה הופסק הבידוק ואין עלייה למטוס כי אין טיסת המשך מטורקיה לארץ על כן אין לעלות על המטוס. בתי בעלה ושלושת ילדיה הקטנים עמוסים על צרורותיהם, תיקים, ותרמילים, ואין יודעים לאן פניהם. לטוס אין טיסה, לחזור אין לאן? השתדלויות טלפונים, חברים, מכרים, זעקות, וצעקות, תחנונים, ובקשות, ואיך שהוא נפתחה הטיסה וסוף סוף נשימת רווחה. ושוב אבן נוספת נגולה מלבי. אך עדיין הדרך ארוכה לעוד טיסה מטורקיה לארץ מי יודע מה? הם כבר במטוס מסרי לנקה לטורקיה. מעולם איש לא הרגיש כל כך בטוח ומוגן באוויר מאשר על ארץ מוצקה בארץ לא ידועה. טיסה ארוכה מעייפת ומתישה אך מלווה בשמחה רבה ובתקווה ובתפילה שלא תהיה שום עכבה. ואכן סוף סוף נחיתה על אדמת טורקיה וטיסת ההמשך לארץ כמעט במרווח זמן קצר מאוד האם יספיקו ? או חלילה יפספסו. לא אאריך בסיפור המותח עד להחריד אך כמעט פספוס ובדרך נס הספיקו לעלות לטיסה ממש עם טריקת דלת המטוס עניין של שניות. ואנוכי כל הלילה כמעט לא עצמתי עיין. עד לבוקרו של יום המחרת כשהופיעה ההודעה הגואלת המשחררת " נחתנו בארץ" ואכן הפרדוקס של נזילות הרגע משלווה רגיעה וחופש אין סופי למירוץ נגד הזמן במתח, פחד, וחרדה, מהבלתי הנודע והבלתי צפוי, ושוב נשימת הרווחה השחרור והרגיעה עם ההגעה לארץ. כמה טוב לחזור הביתה.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל