דפוס החשיבה הקבוצתית וחדלון החשיבה האוביקטיביתדפוס החשיבה הקבוצתית וחדלון החשיבה האוביקטיבית

לא אחת אני מהסס להביע דעה כזו או אחרת. כי כל הבעת דעה, ישר נתפסת ומתויגת בעד ביבי או נגד ביבי, ימין או שמאל. דתי או חילוני, ליבראל או שמרן, איש לא יעלה על דעתו שזו דעה לגופו של עניין אובייקטיבית ככל שניתן כפי הבנתי ברגע זה נקייה מכל נטייה.

לא אחת אני מהסס להביע דעה כזו או אחרת. כי כל הבעת דעה, ישר נתפסת ומתויגת בעד ביבי או נגד ביבי, ימין או שמאל. דתי או חילוני, ליבראל או שמרן, איש לא יעלה על דעתו שזו דעה לגופו של עניין אובייקטיבית ככל שניתן כפי הבנתי ברגע זה נקייה מכל נטייה. וזאת עקב תהליך מתמשך שמתרחש בציבוריות הישראלית מזה שנים של חדלון החשיבה האובייקטיבית , ומעבר חד לחשיבה קבוצתית. שתי קבוצות אלו מול אלו. קבוצה אחת רק ביבי, והאחרת רק לא ביבי. קבוצה אחת ביבי אשם גם אם תוכח זכאותו. וקבוצה שנייה ביבי זכאי גם אם תוכח אשמתו. דיכוטומיה של שחור לבן. צבעי הקשת אינם בנמצא. אין אפור, אין צהוב, אין ירוק, אין כחול. רגשי הקנאה, השנאה, והתיעוב, מעבירים אותנו על דעתנו. וסוחפים אותנו לחשיבה קולקטיבית, קבוצתית, זהותית, אוטומטית. למחנה שאני שייך, דעתי כדעת המחנה שלי. כמו אוהדי כדור רגל אם אני מכבי אז יאללא מכבי! ואם אני הפועל אז יאללא הפועל! ואם השופט שורק נגד קבוצתי כי אז אימא שלו בת רחב, ואם הוא שורק נגד הקבוצה היריבה כי אז אימא שלו אימא תרזה . ואין בנמצא איש מתבונן מהיכן זה בא? מהיכן השנאה הקיטוב? הריחוק? התיעוב? וכל מחנה מכנס את האמת כולה לצדו. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. זה אומר הם, הם המסיתים והמפלגים וזה אומר הם, הם המסיתים והמפלגים. אלו מוחים ומפגינים מול ביתו של מנדבליט כשזה טרם החליט להגיש כתב אישום נגד ביבי, ואלו מוחים ומפגינים מול ביתו של מנדבליט כשזה החליט להגיש כתב אישום נגד ביבי. גם מופעי הטלוויזיה בכל הערוצים הפכו לתגרות קוליות צעקניות ואין איש שומע את רעהו. ולא נאמר חלילה מדובר בשולי החברה באנשים פשוטים ללא עומק חשיבתי. כמעט כל העם על כל מטעניו סופרים, הוגים, מדענים, פרופסורים, נדבקו במגפת הזהות העצמית היא, היא ואין בלתה. וגם הפרשנים הקריינים המגישים נדבקו אף הם בחיידק הזהות העצמית ובאופן אוטומטי מדקלמים משאלות לב, ותקוות שווא, ודעתם כבר פסוקה מראש, כפתגם הגששים יום יום אותם השאלות, ויום יום אותם התשובות. אז מה תועלת בכך.

פרות קדושות נשחטות

אף בבג"ץ דבק נגיף המחשבה הקבוצתית כי הרי כולם כמעט עשויים מקשה אחת, זהות אחת, כולם משפחה גדולה אחת, מקורבים אלו לאלו, אם זו קרבה משפחתית או חברתית או חברית. וכמעט לכולם אותם ערכים, אותם אמונות, אותה נאורות. ואכן פסקי דינם לרוב בעלי גוון אחד. והם באמת ובתמים מאמינים שאין בהם רבב, נטייה, או הטיה כל שהיא. כי אכן זאת אמונתם אלו ערכיהם כזאת הבנתם ומבחינתם אכן עושים מלאכתם נאמנה על פי ערכיהם הבנתם ואמונתם.
לא אחת מטפטפים לנו על המקצועיות היושרה וההוגנות של השופטים שלא יעלה על הדעת שיעלה עליהם רבב. ואף יש פה ושם ניגוד ענייני בכוחם ובשכלם לנטרל את הניגוד ולשפוט לגופו של עניין דומה היה ואין בהם לא רגש, ולא יצר, ואינם מושפעים חלילה מרעשי הסביבה, או מדעת קהל כמו היו אלו מלאכים נטולי כל רגש דעה או נטייה. הבל הבלים. הס מלבקר או להעיר. אמרת בית משפט אמרת בגץ אמרת קדוש! קיבעון המחשבה הקבוצתית הזה גזר עלינו לקדש פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר המכונים שומרי הסף. אשר מעולם לא עלה עליהם עול, ומעולם לא הייתה בהם עוולה, ומעולם לא היו נתונים לביקורת. ומעולם לא נתנו את הדין על שגיאות כשלים או מחדלים. ושלא יעלה על דל דעתו של מאן דהוא להרהר בהם חלילה, בקמצוצה של עברה זו או אחרת, כמו הטיית משפט, ניגודי אינטרסים, או עיוות הדין, במקרה שהעניין נוגע בהם או בקרוביהם. וכל המהרהר קמצוצו של הרהור שכזה הרי הוא אויב הדמוקרטיה, מערער יסודות החוק והמשפט, אויב העם, וכיוצא בזה ועוד כהנה וכהנה. כולנו יודעים הרי שצדק לא מושג בבית המשפט. וזאת שמעתי אישית משני שופטי בית המשפט העליון ואחרים. כולנו יודעים הרי שסכסוכים לא נפתרים בבית המשפט, ואם כן הרי זה יהיה אחרי סחבת של כמה וכמה שנים, עד אשר בעל הדין נשחק והתייאש או שכבר עזב את עולמו. כולנו יודעים שפנייה לבית המשפט היא נוחה ומשתלמת בעיקר לעבריינים כי תמיד הפשרה או הסדר טיעון היא בררת המחדל האולטימטיבית. ובכל פשרה רק העבריין מרוויח. ומשום מה כל הרהור בקורתי על בית המשפט או על השופטים הרי זה בבחינת עברה שמייד נשמעת הזעקה "גיוואלט". הערצה האלהה שכזו לבית המשפט זו כבר מעין עבודה זרה. הגדיל לעשות צדיק הדור אהוד אולמרט האסיר לשעבר המשתלח במהרהרים ובמבקרים את מערכת המשפט, והוא "אכן מערכת המשפט עושה צדק ומשפט ואין בה כל עוולה, אלא שלדבריו לגביו טעתה". השופטים אף הם נדבקו בחיידק החשיבה הקבוצתית. והם כקבוצה מאמינים ומשוכנעים שהם מורמים מהעם בשיקול הדעת ובאובייקטיביות והם דנים במקצועיות ולגופו של עניין, ושאין בהם נטייה או הטיית משפט אף אם בא לידיהם דיון של מקורב או של חבר או קולגה.
להלן מספר שאלות שהתשובה להם אינה בהכרח חיובית ובכל זאת איש לא יעז לערער על כבודם
• האם בית המשפט עושה משפט?
• האם בית המשפט עושה צדק? רודף צדק?
• האם בית המשפט ממלא את תפקידו ? מבצע משימותיו?
• האם בית המשפט מדיד?
• האם בית המשפט מענה דין?
• האם בית המשפט עונה לצורכי הציבור בעשיית משפט צדק?
• האם בית המשפט יעיל?

מחלוקת בית שמאי ובית הלל (בית שמאי חשיבה קבוצתית זהותית ובית הלל חשיבה עניינית)

שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. אלו אומרים הלכה כמותנו ואלו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים והלכה כבית הלל. "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן ... ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו; כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו" לכאורה הסיבה לקביעת ההלכה כבית הלל מוזרה. הרי ההלכה היא הלכה ונקבעת לפי האמת. ומה הקשר לקביעת הלכה לפי היותם של בית הלל נוחין או עלובין? אלא הסיבה היא שבית הלל לא היו מקובעים בדעתם, והם כיבדו מאד את בית-שמאי. כשבבית-שמאי אמרו דעה שונה משלהם – הם למדו אותה לעומק וניסו להבין אותה. ורק אם לא הצליחו להצדיק את דעתם של בית-שמאי, ניסו להוכיח את הדעה שלהם. (זו הכוונה ב" מקדימין דברי בית-שמאי לדבריהם "). לעומת זאת, בית-שמאי היו מקובעים ובטוחים שדעתם היא הנכונה, ולא טרחו לבדוק בעיון את הדעה של בית-הלל. לכן, בכל מקרה שהייתה מחלוקת בין בית-שמאי לבית-הלל, בית-הלל בדקו בעיון את שתי הדעות, ולכן יש סיכוי גדול מאד שהדעה שהם הגיעו אליה לבסוף קרובה יותר לאמת מאשר הדעה של בית-שמאי. ההלכה אם כן נקבעה לפי אלו שמקשיבים לאחר. לא רק זאת בית שמאי אחזו בדעתם ולא שינו דעתם. לעומת בית הלל לא אחת שינו דעתם וקבלו דעת בית שמאי. אדם שמקשיב הוא אדם שמעז לסכן את העמדה שלו. אדם החותר לאמת האובייקטיבית שומר מרחק בין זהותו לבין דעתו ומאפשר בחינה של דעה אחרת. החשיבה הקבוצתית מאבדת את יכולת ההקשבה. אלו רואים באלו מסוכנים ויש להדוף את דעתם על הסף, ואלו רואים באלו מסוכנים ואין להקשיב להם.

השיח התלמודי

התלמוד מלמד אותנו הערך המוסף ביכולת ההקשבה. למרות כל המחלוקות והוויכוחים לאורך ולרוחב מחויב הלומד ללמוד גם את הדעה, או ההלכה גם זו שלא התקבלה. בתלמוד: "הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלים והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה? (חגיגה דף ג עב) תשובת התלמוד שעל האדם לפתח יכולת הקשבה "לב מבין" שיאפשר להקשיב באמפתיה לעמדה ולהיפוכה.

החשיבה הדיכוטומית

מסורת של דעה טוטאלית מסוכנת כי יש בה שלילה טוטאלית של דעה אחרת. מרחב של דעות או של רעיונות, או אמונות טוטאליות, הוא מרחב מרוקן הקשבה. להקשבה יש מחיר והוא אפשר ועקב ההקשבה תשתנה הדעה. המסורת היהודית היא מסורת של וכחנות ופלוגתות, אך היא גם מסורת של הקשבה. ההקשבה שיכולה לחדש ולרומם ולא להיתקע ולהתקבע.
ההלכה היהודית האורתודוקסית נגזרת מהתלמוד. אך התלמוד אינו פסקי הלכה, כי אם מרחב עצום של וכחנות ופלוגתות לאורך ולרוחב. בית שמאי ובית הלל, רב ושמואל, אביי ורבא, ועוד . . . וכחנות ופלוגתות לשמה מרחיבים את הדעה ומעצימים את החכמה. נדמה לי כי צו השעה לנהוג כבית הלל. נלמד ללמוד לבחון לעיין תחילה את דעתו של האחר ההפוכה מדעתנו, נאתגר את עצמנו למצוא בה הגיון שהוא, ואולי נמצא בה דבר מה מן ההיגיון והתבונה, ואולי נסכים לה, ורק אחרי עיון מעמיק ושלילתה כולה או מקצתה כי אז נביע את דעתנו שלנו ונשכיל לשכנע את החולקים עלינו בנועם ובשכל טוב. ובכך תתעצם החשיבה ונתקרב לחתירה לאמת האובייקטיבית ובעיקר נצא מהקיבעון המחשבה הקבוצתית.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל