47 שנים למלחמת יום הכיפורים: הקרבות הפחות מתוקשרים של חטיבת גולני

קרב גולני בחרמון במלחמת יום הכיפורים הפך למיתוס וכלי התקשורת עסקו בו פעמים רבות. אך כוחות החטיבה שעליהם נמניתי אז כלוחם, פעלו גם בקרבות קשים נוספים הראויים לתזכורת. אני מביא כאן סקירה שלהם

מלחמת יום הכיפורים הייתה אולי הטראומטית ביותר מבין המערכות עד כה ובכל שנה סמוך ליום הכיפורים וה 6 באוקטובר, כלי
התקשורת עוסקים בה תוך הבאת חומרים מצולמים ועדויות מהלוחמים. השנה משודרת סדרה בנושא זה בערוץ הראשון. חלק
מהפרקים עסק בקרבות חטיבת גולני במלחמה זו ואחד מהם הכיל עיוותים ואי דיוקים המסבים עוול של ממש ללוחמי גדוד 13.
אני רוצה להניח שאלה נבעו מטעויות עריכה ומחוסר ידיעה. ביוזמת המפקדים שלחמו אז בגדוד הועמד הערוץ על טעותו וכבר
שידר פרק המתקן את הטעות ולכן אינני מוצא טעם לדוש בכך. עם זאת, מצאתי לנכון, ככותב המורשת החטיבתית באתר עמותת
גולני להעמיד דברים על דיוקם במיוחד מאחר ומדובר בקרבות שלאורך השנים לא סוקרו מספיק לטעמי. בדרך כלל מוצג קרב
החרמון כמייצג את החטיבה ואכן הוא הפך למיתוס של גבורה, דבקות במטרה וחתירה לניצחון גם במחיר כבד. נטלו בו חלק גדודים
51, 17 והסיירת החטיבתית. אך גם גדודים 12, 13 חוו במלחמה זו ימים וקרבות קשים שלא זכו להד תודעתי מספיק באמצעי
התקשורת. הסקירה כאן הינה תמציתית בלבד. פרק מורשת המוקדש למלחמה זו יועלה בצורה מפורטת, תוך איזכור נרחב של
שמות מפקדים ולוחמים ופעילותיהם הפרטניות יועלה בחודשים הקרובים לאתר העמותה.


את ימי המלחמה ברמת הגולן ניתן לחלק בצורה ברורה לשניים: שלב הבלימה ושלב ההבקעה בו עברו כוחותינו מבלימת האויב
הסורי והסגתו חזרה אל מעבר לקו הסגול לשלב ההתקפה בו הם פרצו והתייצבו בסופו של דבר במובלעת רחבה מעבר לקו הסגול
מעבר לקו הסגול תוך שהם דוחקים את האויב עוד ועוד מזרחה. ערב המלחמה, הייתה צפון הרמה באחריות גדוד 13. לוחמיו
עסקו בפעילות בטחון שוטף ושהו במוצבים מהחרמון ועד למוצב בתל חזקה. בין אלה הם איישו את סדרת המוצבים ממוצב 104
ועד 110 הממוקמים על תילי געש כבויים מוגבהים. הם היו הראשונים שחוו על בשרם את תחילת המלחמה. בצהרי ה 6 לאוקטובר
החלו מופגזים בצורה מסיבית וחוו לנגד עיניהם כיצד כוחות שריון וחי"ר סוריים בצפון הרמה נעים לעברם תוך הנחתת אש עזה על
המוצבים וניסיונות שלא צלחו של חי"ר סורי לכבוש אותם. בשלבים שונים של ניסיונות ההבקעה הסוריים הם גם עברו את חלקם
בדרכם מערבה והשאירו אותם מנותקים מכוחותינו עד לסיום שלב הבלימה. במרבית המוצבים סדר גודל הכוח מנה כ 20 לוחמים
ובוודאי שהכוחות הסוריים הפורצים היו עדיפים בהרבה בכוח אדם ובציוד אך הלוחמים החזיקו מעמד תוך לחימה עיקשת במהלך
ארבעת ימי קרב הבלימה העיקריים תוך שהם מופגזים כל העת ותחת אש מסבים נזקים משמעותיים לכוחות האויב שעברו בקרבת
המוצבים ולכאלה שניסו לעלות ולכבוש אותם. הלוחמים למדו חיש מהר כי השהות בעמדות התצפית במוצבים היא סכנת מוות
שכן הטנקים הסוריים ירו על עמדות אלה וריסקו אותן לחלוטין ולכן שהו בתוך התעלות שבין העמדות. משם צפו וירו על כוחות האויב
כשהם עושים שימוש במטולי הבזוקות כנגד הטנקים הסוריים המתקרבים ובאש מרגמות 81 מ"מ ונשק קל כנגד החי"ר שניסה לכבוש
אותם או עבר בקרבתם. ביום הראשון, שעות ספורות לאחר תחילת המלחמה הם גם הבינו כי מוצב החרמון המבודד בו שהו רק 9
מחבריהם לגדוד שהיוו את הכוח הלוחם במוצב (השאר היו אנשי מודיעין וענפים אחרים ולא נחשבו ככוח לוחם) נפל בהתקפה של
מאות חיילי קומנדו כך שמספרית לא היה להם למעשה סיכוי. הידיעה הזו לא שברה את רוחם והם המשיכו להיאחז במוצבים בדבקות.
ביום הבא, ה 7 לאוקטובר קיבלו המח"ט אמיר דרורי והמג"ד זאב אורן פקודת נסיגה מהמוצבים אך סרבו פקודה לאור הדיווחים שקיבלו
מהמוצבים שדיווחו שהם מחזיקים מעמד. מאות פגזי ארטילריה ביממה הונחתו על המוצבים ופגזי טנקים סוריים רבים נורו לעברם.
המוצבים דמו לעיי חורבות והבונקר היה למעשה המקום היחיד שנותר בטוח אך הלוחמים לא הרשו לעצמם לשהות בו כיוון שהסורים
ניסו מספר פעמים לכבוש אותם. לוחמי כל מוצב פגעו בעשרות חיילים סוריים ובטנקים שהגיעו לסביבתם הקרובה וגם דיווחו כל העת
לכוחות הטנקים שלנו שעסקו בבלימת האויב ונשאו בנטל העיקרי של קרבות ההבקעה. לדיווחים האלה הייתה במקרים רבים חשיבות
רבה והם סייעו בכך לכוחות השריון. יעקב עמר, שפיקד על מוצב 105 מתאר את חייליו כ"אריות" שלחמו בעוז ונאחזו במוצב בשיניים
תוך בלימת כל ההתקפות הסוריות על המוצב, בהיותם מעטים מול רבים. חיילי החי"ר הסוריים הגיעו עד כ 200 מטר מגדרות המוצב
ונהדפו. גופות הרוגיהם נותרו פזורות בשטח בימים הבאים. הם גם פגעו במיג 17 שתקף אותם והפילו אותו. הם גם העבירו ידיעות
חשובות על תמונת המצב בעמק הבכא חרף התקפות אוויריות וארטילריות מסיביות. מוצב 104 הממוקם עבור הסורים במקום
אסטרטגי היווה עבורם מטרה שיש לכובשה בכל מחיר. ביום השני ללחימה הגיע למוצב גם צוות מהסיירת לסיוע שהצטרף ללוחמים.
בשלב מסוים,הסורים כבשו את השטח השולט מצפון של הכפר הנטוש סחיתא (הוא גבוה במקצת ממוצב 104) ואפילו הצליחו להתקרב,
לפרוץ את גדר המוצב ולהשתלט על עמדת תותח בתוכו שהייתה ריקה. האש בינם לבין חיילי המוצב התנהלה ממרחק של מטרים
ספורים בתוך ובין התעלות. בסיוע מסיבי של פגזי מרגמה 81 מ"מ של אנשי המוצב ואש מטנק של כוחותינו, הצליחו להדוף את האויב.
מוצב 107 (שכינויו "פורטוגל") בפיקוד אברהם אלימלך (יחד עברנו קורס תולרי"ם כחודש וחצי לפני המלחמה) שכן במקום המזרחי
ביותר מבין קו המוצבים (כיום השטח הזה אינו בידינו), צפונית לקונייטרה, הותקף אף הוא קשות באש מסיבית של שריון פגזי
ארטילריה וחי"ר שניסה להסתער על המוצב ברציפות במהלך ימי ההתקפה הסורית. לוחמי המוצב השמידו במהלך ימי הבלימה 5
טנקים סוריים והדפו את כל הניסיונות. ביום השני למלחמה, העבירו דיווח חשוב מאין כמותו לכוח השריון של אביגדור קהלני על כך
שהם רואים התחלה של נסיגת טנקים סוריים, מה שגרם לכוח השריון שלנו להישאר ולהמשיך להילחם בקרב עמק הבכא. לאחר 4
ימי לחימה רצופים הגיע המג"ד זאב אורן אל שער המוצב, התחבק עם החייל שהוצב בעמדת הש"ג וצעק: "אריות אתם, אריות!"
המוצבים ספגו במהלך קרבות אלה נפגעים שנהרגו ונפצעו אך בתום ימי לחימת הבלימה לא היה להם זמן לנוח ותוך כדי ליקוק
הפצעים התארגנו, הוחלפו על ידי כוחות מילואים והצטרפו להבקעה שהגיעה עד לתל שמס.

חיילי גדוד 12 שסיימו ימים ספורים לפני המלחמה פעילות בטחון שוטף בגזרת דרום רמת הגולן יצאו לחופשת שבת בערב יום
בבוקר (יום ששי) אך כבר בצהרי אותו יום הוקפצו בחזרה לבסיס האם כשאת חלק מהטלפונים לחיילים ביצע המג"ד יענקלה
שחר ז"ל באופן אישי. בשבת בצהרים עוד הספיקו לשמוע באמצעות טרנזיסטורים כי פרצה מלחמה ועלו לרמת הגולן. ביום א'
ה 7 לאוקטובר הגיע שיירת הגדוד לרמת הגולן. כבר בעלייה לרמה נראתה הגזרה כולה מוארת מאש הפגזים והדי הירי
הארטילרי וירי הטנקים הדהדו היטב. חיילי הגדוד החלו את המלחמה בסיוע למוצבי גדוד 13 באספקה ותחמושת אך כפי שיובהר
נכונו להם קרבות קשים עוד לפני שלב ההבקעה. המג"ד חילק את הפלוגות לגזרות שונות. לאור מצבם הקשה של לוחמי גדוד
13 המותקפים במוצבים, הוחלט להגיע למוצב 110 ולספק ללוחמים תחמושת. כוח מפלוגה א' בפיקוד המ"פ ברוך הכט
נע לעבר המוצב תחת אש ובכניסה למוצב זיהה למעלה מ 20 גופות של חיילים סוריים שניסו במהלך הלילה לכבוש את המוצב.
הכוח פרק את התחמושת במוצב והייתה זו זריקת עידוד חשובה ללוחמיו שהבינו שהם לא לבד במערכה. הכוח המשיך והעביר
אספקה דומה למוצב 109 כשכל אותה העת האזור מופגז ומתנהלים קרבות בלימה קשים בין השריון שלנו לטנקים הסוריים.
גם לוחמי פלוגה ב בפיקודו של עדי אדירי סיפקו למוצב 110 אספקה ובדרך למוצב השמידה מקרוב שיירת אספקה סורית. פלוגה
ג' שקיבלה פקודה להתארגן להגנה היקפית סביב בסיס נפח גילתה חיש מהר שלמחנה מתקרבים טנקים סוריים בכמות גדולה
מאזור סינדיאנה ותל שיפון. בנוסף, נחת מסוק סורי שהכיל לוחמי קומנדו סמוך לפלוגה וחיילי האויב זכו למטח כבד של אש. כאשר
הוסיפו הטנקים הסוריים להתקרב למחנה נפח קיבלה הפלוגה פקודת נסיגה מהמ"פ אך אפי פיין, (לימים אפי איתם) המתין להם
ופגע בטנק הראשון באמצעות בזוקה. שיירת הטנקים נעצרה. אפי דאג להמשיך ולעכב את הסורים עוד כשעתיים באמצעות ירי של
סוללת תותחי 155 מ"מ של כוחותינו שהייתה אזור בכינון ישירות עד הגעת כוחות המילואים של השריון שנכנסו לקרב עם הסורים
והדפו אותם. ביום שלישי ה 9 לאוקטובר, עשו הסורים מאמץ אחרון לפרוץ מערבה לאחר שהיה כבר די ברור במרבית גזרת הרמה
שכוחותינו הדפו אותם ונותר רק להכות בהם את המהלומה הסופית. כצעד נואש הם ניסו לפרוץ צפונית לעמק הבכא לכיוון
הכפר בוקעתא. כוח בפיקודו של יענקלה שחר ופלוגה א' יצא אל האזור. בשדה העגבניות של הכפר, התפתח קרב קשה בין לוחמי
הגדוד לבין חיילי הקומדו הסוריים. תוך כדי הסתערות הכוחות על חיילי האויב נפגע חפ"ק המגד. יענקלה נפצע, כך גם יוסי
בידרמן הקמב"ץ תוך שאנשי הזחל"ם הפגוע שלהם ממשיך לירות על החיילים הסוריים ביחד עם שאר הכוח. לוחמי פלוגה א' ירו
כל העת ופגעו בחיילים סורים רבים. לבסוף נשבר האויב ושארית כוחותיו נסוגה מזרחה. מחיר הקרב היה כבד: המג"ד נפטר בהמשך
מפצעיו , ארבעה לוחמים נוספים נהרגו ו 22 נפצעו. בקרב זה רבו גילויי ההקרבה והגבורה כאשר חלק מהלוחמים פשטו את
חולצותיהם וחבשו תוך כדי קרב את פצעי חבריהם. לקראת סוף הקרב נפגעו גם כמה לוחמים מפלס"ר חטיבה 7 שבאו לסייע. הנה כי
כן, שלב הבלימה הסתיים והלוחמים כבר חוו את טעמה המר של המלחמה ואת האובדן והפציעות של חבריהם. את המג"ד החליף סגנו
ארווין לביא ואהוד בר-סבר מונה כסגנו של ארווין.

בתום יום של התארגנות של כוחות החטיבה המיועדים לשלב ההבקעה ביער אודם החל שלב זה כשכוחות גדודים 12, 13 מצויים תחת
פיקוד אוגדה 36 נעים בעקבות כוחות השיריון. גדוד 12 נע בדרך מזרחה לכיוון מזרעאת בית-ג'ן ועוד בתחילת התנועה כבש את תל
אחמר, שעליו התמקמה פלוגת חיילים מהצבא המרוקאי שבאו לסייע לצבא אסד. אלה נמלטו משם עם עליית כוחות הגדוד על התל. יעד
הגדוד, הכפר מזרעת בית-ג'ן היה שלט על צומת דרכים אסטרטגי חשוב לכיוון דמשק והיווה אזור חשוב ביותר עבור הסורים. הגדוד הגיע
אליו בחצות הלילה שבין ה 11 ל 12 באוקטבר והחליף את גדוד השיריון בפיקודו של עמוס כץ. הגדוד התבסס בו בגזרות שונות על פי
החלוקה שהתווה ארווין: פלוגה א' במרכז הכפר על הציר לכיוון הכפר בית-ג'ן הסמוך, פלוגה ב' בפיקודו של עדי אדירי עם ארווין בגבעת
המג"ד השולטת על כל השטח לכיוון צפון ומזרח, פלוגה ג' בפיקודו של הסמ"פ (במקום המ"פ אביחי בקר שנפצע) באזור בית הספר
במרכז הכפר ודרומה לכיוון הלג'ה ופלוגה מסייעת בפיקודו של אבי רונן בחורשה לכיוון מזרח על הציר המוביל לדמשק. למעשה, בשלב
זה היה dדוד 12 הכוח המזרחי ביותר של צהל בעומק סוריה, כ 37 ק"מ מערבית לבירה דמשק. מיקומה של הפלוגה המסייעת היה
המזרחי ביותר, ואכן הפלוגה חוותה את תחילתה של כל התקפה סורית בימים הבאים.
משימת הגדוד הייתה להחזיק בכפר ולחסום את הציר העובר דרכו ובכך למנוע תגבורות סוריות לכיוון מערב. עקב חשיבותו עבור
הסורים הם ריכזו בו מאמץ והטילו למערכה עליו כוחות רבים שכללו טנקי T-62 (שנחשבו אז יחד עם טנקי T-72בין המתקדמים
שהיו לסורים) וכן כוחות קומנדו מהמשובחים שבצבא הסורי: כוחות המשמר הנשיאותי בפיקודו של ריפעאת אסד, אחיו של הנשיא
הסורי חאפז אל אסד. הצבא הסורי תקף את כוחות הגדוד גלים גלים במהלכם של שלושה ימי קרב ארוכים שכל אחד מהם ארך שעות
ארוכות. הכפר משתרע על שטח פיזי גדול ומטבע הדברים אל אף היערכות פלוגות הגדוד להגנה לא ניתן היה לסגור את כל השטח
הרמטית. לכן, חיילי הקומנדו הסורים ניסו להתגנב אל תוך בתי הכפר או בתוך החורשות. דומני, כי המושג "כוננות עם שחר" נולד
אז כשעם אור ראשון החלו ההתקפות אלה שנועדו להפתיע את חיילי הגדוד. ההתקפות היו משולבות: כוחות שריון וחי"ר. לוחמי
הגדוד מצאו את עצמם בלוחמה הן בשטח בנוי בתוך רחובות הכפר, מתקדמים לעיתים מבית לבית והן בחורשות מסביב שהשיקו
לבתי הכפר. ההיתקלויות היו מטווחים קצרים. לוחמי הגדוד גילו נחישות רבה ואומץ לב והצליחו במהלך כל יום קרב כזה להרוג חיילי
אויב, לקחת את חלקם בשבי ולגרום לנותרים להימלט חזרה. לכולם היה ברור כי אין אפשרות אחרת מלבד שבירת מתקפות האויב
וביצוע המשימות עד תום. גם השריון ניהל קרבות צמודים לעיתים מול הטנקים הסורים שחדרו עד סמוך לכוחות הגדוד שלא נותרו
חייבים: הלוחם שמואל חרזי פגע בשני טנקים בזה אחר זה. אלה התקרבו עד כ 30 מטר מהלוחמים בהתקפה הסורית עם שחר ה
13 באוקטובר. עימותי השריון נמשכו במקביל ללחימת אנשי הגדוד בקומנדו הסורי לאורך כל הקרבות. רגעים קשים רבים חווה הגדוד
עקב אש ארטילרית בכל פעם ממספר קנים. אש זו היוותה מטרד מאיים ומוחשי מאד וגרמה לפציעות בקרב הלוחמים. מסביב לכפר
היו ככל הנראה תצפיתנים שכיוונו את האש הסורית לכיוון בתי הכפר והחורשות ומאות רבות של פגזים ניתכו על הלוחמים במהלך ימי
הלחימה. מי ששהה בתוך מבנה היה מוגן יחסית והלוחמים בחוץ נאלצו לסמוך על המזל.
על ניהול הקרבות ניצח בקור רוח מופתי הסמג"ד שהפך למג"ד טרי והתברר כמפקד מעולה. למרות רגעים קשים וקרבות של הפלוגות
השונות ברחובות הכפר או בחורשות סביב, ארווין העביר את פקודותיו בשקט מופתי ובקור רוח מעורר הערכה רבה. הוא כיוון את כוחות
הגדוד היטב למטרותיהם, שלט היטב במצב ולא פחות חשוב כיוון את כוחות פלוגת השריון של אלי גבע שנשלח על מנת לסייע לגדוד.
מסתבר שגם לו הייתה עבודה רבה וקרבות טנקים רבים התחוללו בימי לחימה אלה, חלקם מטווחים ממש קצרים. הגדוד שילם במחיר
כבד .במהלך הלחימה עד ה 24 לאוקטובר בו נכנסה לתוקף הפסקת האש איבד הגדוד 16 מלוחמיו, 5 מהם כזכור בקרב באזור בוקעתא.
אהוד בר סבר שאך מונה לסמג"ד נהרג שעות ספורות לפני כניסת הפסקת האש לתוקף.

בתום המלחמה חוו כוחות גולני כחצי שנה של מלחמת התשה ואיבדו לוחמים נוספים עד כניסתם לתוקף של הסכמי הפרדת הכוחות
במאי 1974.









אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל