חבורת הזבל

הר הזבל נחשב כשני בגודלו, אחרי אתר האשפה הגדול חיריה. במשך שנים רבות הלך ונערם בשכונה מצבור ענקי של אשפה, בחסות עירית ת"א. שכונת הים העלובה נחשבה במשך שנים, כחצר האחורית של העיר הלבנה. משאיות רבות באו ופרקו את תכולתן היישר אל תוך ריף הים. הן גרמו לריחות לא נעימים ומראות מזוהמים של צבעי קורוזיה, רעילים ומסוכנים, שעלו משם.

החיים לפעמים קשים כל כך, שקשה לנו ליהנות מהם.
בודהה ציין שהעולם מסתחרר בחלל, אבל אינו חרב. אלו מחשבות וזיכרונות שעולים במוחי, בביקורי בנמל העתיק.
בעבר עמד כאן שער הכניסה לארץ ישראל, בית המכס הישן שנהרס ועמו פיסת היסטוריה. שער הכניסה שהיה כאן איננו עוד. דורות רבים של אנשים מכל קצוות העולם הגיעו לכאן, בדרכם לעיר הקודש, ירושלים. עיריית ת"א מצאה לנכון להסיר את המבנה של בית המכס ויהי מה. אפילו הבריטים שליטי הארץ באותם זמנים, רחשו כבוד לנמל והבינו את הפוטנציאל הטמון בשטח המוצא לים. הם בנו שם בתי אריזה גדולים ומזח קטן, שאפשר משלוחי תפוזי ג'אפא מנמל ההדרים לחו"ל. המראה לא כתמול שילשום, המקום קפוא וחסר חיים. למרות כל הפיתוח המואץ מסביב. זאת תוכנית שיקום הנמל. במבט לאחור כאילו היה זה סרט דוקומנדטורי בשחור לבן.

הכול נעצר ונדחק הצידה, בגלל המגפה הקטלנית. אחרי הכול עברה עלי כאן חתיכת תקופה, לטוב או לרע. זה המקום בו התגוררתי קרוב לעשר שנים. גרתי בסמיכות לשכונה המדוברת. ימי הקיץ היו כולם הנאה אחת גדולה. אך לא אותם לילות חורף סוערים ורטובים, בהם המים הגיעו עד לראשוני הבתים שבקו המים הראשון. זכרתי כיצד אבא היה נילחם עם דלת הכניסה אל מול רוחות הים העזות, שנשבו ופרצו את הדלת לא פעם. בלילות אבא דאג לקשור את הדלת לרגל מיטת הברזל של הסוכנות. קצת סוריאליסטי ומוזר לחשוב על זה עכשיו. קשה להבין כיצד ניתן היה לחיות בתנאים שכאלה.


בינות לשברי ספינות מיושנות ומיני גרוטאות ופסולת בניין, שהושלכה לאתר השכונתי. הר הזבל נחשב כשני בגודלו, אחרי אתר האשפה הגדול חיריה. במשך שנים רבות הלך ונערם בשכונה מצבור ענקי של אשפה, בחסות עירית ת"א. שכונת הים העלובה נחשבה במשך שנים, כחצר האחורית של העיר הלבנה. משאיות רבות באו ופרקו את תכולתן היישר אל תוך ריף הים. הן גרמו לריחות לא נעימים ומראות מזוהמים של צבעי קורוזיה, רעילים ומסוכנים, שעלו משם. דרך צרה ומאובקת, שטופת מזוט ושמנים מטונפים, חצצה והפרידה בין הבתים, בגדר מתכת, לנמל הסואן, על מנופיו הגדולים.


שם, לאורך הכביש המפוחם, שכבו שורות שורות של שרידי אוניות, ששבקו חיים. היה זה מסעם האחרון, שנסתיים בבית הקברות לאוניות טרופות. בעצם באותה קבוצת בתים צפופה, גרו בעבר דייגים על משפחותיהם, עד שהגיעו והצטרפו אליה, מכורח הנסיבות, עולים חדשים, בתחילת שנות החמישים. הם הכניסו חיים לשכונת הדייגים הפסטורלית. אין ספק שהחיים בשכונת הים שכוחת אל זו, היו בלתי נסבלים ועלובים. שכונת עוני שבה חיו את היום ואת מלחמת ההישרדות.


היו שם דייגים מבני דודנו ועולים חדשים, שמצאו עצמם בסיר לחץ. אורח החיים היה לא מציאותי. שכנים ערבים בעלי סירות, ששכבו לצד פתחי הבתים. השותפות דלת מול דלת והשירותים המשותפים. כל אלו גרמו ללא מעט מריבות ומתחים בין השכנים. אומרים שהטבע לא מבחין בין דת וגזע. יוצא איפה שבשכונה נוצרו יחסים ואהבות אסורות. ואף מספר נשים ירדו לסמים ולזנות, כיאה לכל נמל בעולם. במקום הכי נמוך בעולם.
לעומתם הנערים הצעירים, ראו באזור גן עדן עלי אדמות. מקום סוריאליסטי ומטורף... ללא טיפת ירוק, דשא ועץ. אלו לא נמצאו בשכונת עלובי החיים הזו. ילדי הפרא, כך קראתי להם, חיו באופוריה, למרות מראה בגדיהם המטונפים. הם היו בעלי ביטחון מופרז, מתמרדים נגד כל מסגרת. הולכי בטל לרוב, שנפלטו ופרקו עול, מכל מערכת החינוך הדלה שהייתה שם. בוקר בוקר מצאו הנערים תעסוקה חדשה, לצד מספר מבוגרים בטלנים. כולם חיטטו באתר אחר חיפוש כבלי נחושת ומתכות. עסק קשה ומכניס...


שליטי האתר הפכו את המקום למסוכן. בשעה שאנשי עמך נקלעו בטעות לאתר. לרוב הם היו מותקפים פיזית. קראנו לאותה חבורת זבל "פושטקים", שצריך להיזהר מהם.
יום בהיר אחד בשובי עליז ושמח מבית הספר, הותקפתי ע"י אותם נערים רעים במפתיע, באגרופים ומחברותי פוזרו לכל עבר, תוך כדי שהם צוהלים משמחה. הייתה זו קבלת הפנים הראשונה שלי עם עלייתי לכיתה השנייה.
יחד עם זה העולים, שחששו מאותם קבוצות מסוכנות, השתדלו להימנע ממעורבות אתם. שכן לא פעם הם הוכו באכזריות ולא הצליחו להתמודד עימם.


בגיל שמונה הותקפתי ערב אחד, בסמוך לחוף הים השומם, ע"י מבוגר מטורף, פסיכופט. הוא גרר אותי בשערותיי כאילו הייתי שק, לעבר הים הקרוב. מטרתו הייתה להטביע אותי במים הרדודים... היו אלה הדקות הארוכות בחיי. נלחמתי על הנשימות האחרונות, בשעה שהרוצח חנק אותי בכוח, מתחת למים ולא אפשר לי לנשום. בזריזות של ילד, חמקתי וכך ניצלו חיי. המשטרה לא נראתה במקום ולא יכולה הייתה לעזור. הרבה נעדרים טבעו למוות ונעלמו בים. ביניהם היה חברי משה סביטון, מהכיתה המקבילה, שירד לחוף יום אחד ומאז לא נראה עוד לעולם...


סיפורי חיים קשים.
חיי שלווה ואושר זה לא דבר מובן מאליו . לעולם לא ידע אדם מה צופן עתידו וגורלו. יש ולפעמים שהחיים דוחקים אותך לפינות ללא מוצא. כל מה שעליך לעשות זה לקום ולהמשיך הלאה. יש תקווה. יש חיים.



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל