ממתינים למשיח הגואל

לא מספיק קור, השנה אנחנו פוחדים גם מקורונה. מה שנקרא קור עם תזמורת. וגם מכל תופעות הלוואי שלה, שהלוואי ולא יהיו לנו. התנ"ך אסר עלינו להשתחוות למסכה, אבל כולנו עכשיו עוטים מסכות ופוחדים אחד מהשני... לא נורא, הכול עובר חביבי, אבל שיעבור מהר. שיבוא החיסון, כי חוסן לאומי לא גילינו.

השבוע צפיתי בחדשות וראיתי כיצד גבר אלים מכה אישה מבוגרת בתוך מעלית, לאחר שהעירה לו על אי חבישת מסכה. המחזה קשה לצפייה. לראות עד כמה אנשים מאבדים כל צלם אנוש בהתנהגותם ואת שפיותם.
יחד עם המצב הלוחץ בתקופה הבעייתית, זה הופך אותנו לחברה חולה. דומה שמשהו בתוכנו שהסתתר, מתחת לפני השטח, מבעבע ועולה למעלה.
מדברים יותר ויותר בנוסח קבוע על השאלה מה יהיה עם המצב הזה. מצב שפוגע בכולנו. המחלה המסתורית, שכמוה היו עד עתה רק בסרטים, שהפרצה עלינו יום אחד כמו מפלצת, כמו דרקון מהאגדות. מחלה שהיא איום מתמשך ועדיין אין לה מרפא.

כל אחד מביט על זה אחרת, אך למעשה כולנו בסירה ובצרה אחת . רואים זאת בקווי הדמיון בין שתי דיסציפליניות. בין אלה הדוחקים אותה לפינה, לבין אלה החוששים מפניה ומנסים להתעמת איתה. רבים בדעה שהתופעה הביולוגית תחלוף לה כבר מחר מהעולם ותתפוגג עם חברותיה המחלות האחרות.
באורח פלא "מסכה" היא המילה המיקראית לעבודות אלילים... להבדיל. ככתוב "אלוהי מסכה לא תעשה לך", כך אומר לנו הטקסט התנכ"י. מכאן הדעה שמסכות הן רעות לעם היהודי. בלי קשר, בתקופות קדומות יותר, נהגו להתגונן מפני פגעי הטבע, שמש וזיהום, על ידי כך שכיסו את דרכי הנשימה בכיסוי מסכות ושמו בד על הראש והסנטר.

האדם המודרני היום מתקשה לקבל את המסכות על פניו, כדבר מובן מאליו. לא מסביר פנים למסכה... יצא לי לא מעט פעמים לבקר בארצות המזרח, ושם, למרבה הפלא, לא מעט אנשים עטו מסכות. שם חששו מפני זיהום ומחלות, ללא כל קשר לקורונה. כך שבאופן פרדוכסלי, קשה לנו להניח להרגל שמסכה תדבק לפרצופינו... יחי ההבדל הקטן .זה לא אותו הדבר... כך היה גם עם המסכות במלחמת המפרץ. הן הפחידו אותנו ונתנו ממד מבהיל להתקפות הטילים עלינו.

כולנו זוכרים עד כמה צחקנו כשראינו במרקע, בימי הסגר, את הנהגים נותנים תשובות מצחיקות לשוטרים שתפסו אותם בקלקלתם. ואף מגיבים במיני בדיחות, העיקר היה להתחמק מהקנס. יש הרואים וחשים בתוך תוכם היטב את הפחד, שאם נסיר אותה מפנינו עלולים אנו להידבק והתרחיש האיום ביותר עולה בדמיוננו. יש המתעוררים באמצע הלילה בתחושה שקיבל את הוירוס, שמשהו לא בסדר אתם. יש החווים תופעות לוואי ששמעו עליהם, כגון שיעול, לחץ בחזה, קשיי נשימה... בכל פעם אני ניתקל לוויכוחים עם אנשים, בעיקר בחנויות הגדולות, על עניין עטיית המסכות. ויכוחים שנובעים מדאגה מהלה בכעס. הרגשה שמזלזלים בי בהתנהגותם.

באופן פסיכולוגי המסכה הפכה עבורנו למצילת חיים וגם להרגל. ראיתי ברחובות אנשים מבוהלים, על סף דיכאון. מספרים שפעם, לפני שנים רבות, פרצה מגפה קשה בעיר פלונית. איש אחד שחרד היה לגורלו, קבע פגישה עם פסיכולוג להתייעצות. משהגיע הפציינט למרפאתו שאל "דוקטור אני כל כך חרד ומדוכא מהמצב .לא משנה מה אני עושה. איך אני יכול לצאת מהמחלה הזו, שעושה אותי עצוב ומדוכא כל כך, במחשבה על מוות בגיל צעיר?" הסתכל בו הפסיכולוג באהדה ואמר: "בוא איתי אל החלון".

הלך האיש בעקבותיו לחלון, שם הצביע הפסיכולוג החוצה וסימן באצבעו, תוך שהוא מסביר למטופל. "אתה רואה את האוהל הגדול שם רחוק? זה הקרקס שהגיע לעיר. ולא סתם קרקס. יש שם ליצן אחד צבעוני ועליז... והוא התשובה שלך. מבט אחד עליו והדיכאון שלך יעלם ויחלוף לו!"
זה מה שעובר היום על עולמנו. כולנו מביטים מעלה וממתינים למושיע הגואל שיגיע.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל