לך המחבל..

מוצאי שבת. אני זורקת זבל, הבית שטוף, הילדים ישנים. שיגרה. פתאום ריצה מאחורי, השכן מהכ"כ צועק לי להיכנס לבית. אני פועלת על פי ההנחיות. מאוחר יותר אני אדע שהייתי במרחק של פחות משלושה מטרים ממחבל שבא לרצוח ופצע ילדה כל כך יפה ומלאה בטוהר. מאוחר יותר אפחד, ואחשוב. ורק אייחל לבוקר..

כבר הרבה זמן אני תוהה לעצמי איך.
יש דברים שצריכים לבוא לאט לאט...
כמו המכתב אלייך.
אני צריכה להיות מדויקת כציידת האורבת לפגוע עם החץ בחיה שמולי.
בך.

עשיתי מעשה בחיי שהביא אותי לצייד.
והם שני ילדיי.
כל רגע ורגע מתחילת חייהם אני צדה להם ואתם, זיכרונות, חוויות, מעשים ותובנות.
שומרת עליהם. מנסה להביא להם את העולם הטוב ולטשטש את הרע.

הם תמיד ידעו עלייך.
כזה בכללי..
לימדתי אותם שיש טוב ויש רע.
סוכריה מתוקה היא טובה...
ולמעוד בדרך זה רע.
וכאלו יש גם אנשים. יש מתוקים וטובים ויש שמועדים ברעות.

צאת שבת. פתאום יש חיילים מחוץ לבית שלי. ורעש. וקולות.
וילדיי ישנים ואני נושמת לרווחה שהם לא ערים במצב כזה.
הם לא קוראים את מחשבותיי שמתכוננות לבואך.
דילמות קשות רצות בתוכי, אם תיכנס ומאיפה, על מי אגונן ואיך אנטרל את הרוע בך.
דילמה ארוכת שנים כמו השנאה.

אתה מנסה שם בחוץ לצוד ברוע, בעודי במשמר כציידת טובה על בני ביתי. יודעת שלא אוותר..
לבד במערכה. מולך.
מפחדת מהלא נודע...
יודעת שהגיע הזמן שבו אני לא יכולה יותר לטשטש באוזניי ילדיי את הרע.
האמת חשובה פה ממש כמו החיים.
וכשהבן מתעורר אני מצמצמת מילים, מעדיפה שצוות הגן יסביר, קשה לי לדעת מה עיקר וטפל ברגעים אלו...
ובני חוזר מהגן, מביט בי בעיניים גדולות ושוות לב.
"אמא, נכון היה לנו ליד הבית מחבל. והמחבל ירה בנועם. והחייל האמיץ שנתתי לו שוקולד היה ער כל הלילה ושמר עלינו, נכון אימא?!".
הוא בן ארבע, הקטן הזה שלי. מלא ברוך וחמלה. מדבר אליי מילים פשוטות שלא משאירות אותי אדישה.
ואני מהנהנת, וחושבת על ילדה בת תשע, תמימה כ"כ עם שיער של ריבת חלב, שהרסת לה את התמימות. אני מרוקנת מתמימות ומלאה שנאה אלייך.
אני מביטה ביילדי, שנשאתי ברחמי, שחיכיתי להם כל כך.
ואני רוצה להגן עליהם מפנייך, בכל מחיר.
ובמקביל אני רוצה לערסל את נועם. לספר לה שיהיה טוב. שאני אוהבת אותה ושהייתי מוכנה לעמוד כמגן בשבילה, למרות שאנחנו רק שכנות.

יש משהו טהור באמת. מלא הוד..
וככה פניהם של ילדים.
נכון הדילמות והפחדים כל כך בוערים בי.
ובזמן של יחד... עת צחוק ורעש.
ואני נושמת תמימות.
אי שם ילדה עם תחבושת בכתף רצה אחר אחיה, לצידי בני שמשחק בפליימוביל של סמי הכבאי. וביתי מערסלת בובה עם הצעיף שלי.

ועם רדת הערב , ששוב הרעשים בחוץ מתחילים להישמע.
אני מכסה אותם מהקור.
וחושבת על מאכל מפנק לבוקר שאחרי לחיילים שמתאמצים כל כך...
פותחת חריץ בדלת, מנסה להתנגד לפחד.
מצליחה.
מתפללת שהתמימות תדבק בי.
שלא אתחספס. שהדילמות יהיו פחות קשות.
יהי זכרך נר לצאצאי...
שנזכור ולא נשכח.
שנדע את האמת. שנהיה נאמנים לחיים.
ושנשמר את התמימות.
שלום.
 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל