רצח יצחק רבין - 18 שנים חלפו ועדיין קשה לתפוס

הטראומה חוזרת אליי בכל סתיו. איך יכולנו להשאיר את גדול מנהיגינו בודד מול ההסתה? רבין הוא כמו הסב שלא היה לי מעולם. אין בישראל מנהיגים כאלה יותר. בטווח הנראה לעין גם לא יהיו.

 

כל שנה הדמעות חונקות את גרוני

הסתיו היה מאז ומתמיד העונה שאותה אהבתי יותר מכל עונות השנה. הלחות סוף-סוף נעלמת לה. אחר הצהרים מתחיל משב רוח קריר ובלילה ניתן לישון באזור החוף כשאת המזגן מחליפים זוג גרביים ושמיכה נוספת.

לדאבון ליבי, העונה האהובה עליי קיבלה לפני 18 שנה עוד סממן שמלווה אותי מאז ועד היום. יום הזיכרון ליצחק רבין מחזיר אותי כל שנה ללילה הנורא ההוא ולימים שאחריו. דמעות חונקות את גרוני ואני כועס על עצמי, כאילו יכולתי לעשות משהו על מנת למנוע את 3 היריות הללו בכיכר.
 

ימים שחורים

ההודעה הדרמטית של איתן הבר. "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על מותו של יצחק רבין שנרצח הערב בתל אביב מידי מתנקש", העמידה בפקקים בדרך לעבודה בבוקר שלאחר הרצח. התחושה המוזרה שלמרות מה שקרה בלילה, השמש זרחה הבוקר כאילו כלום לא קרה.

הקומנדקר העושה דרכו לירושלים, נושא את ארונו של רבין, מלווה באלופי צה"ל. התדהמה על פניהם של האנשים שעצרו בצידי הדרך לחלוק כבוד אחרון לראש ממשלתם האהוב.

יום ההלוויה העצוב. הנאום המרגש של נועה בן ארצי, נכדתו של רבין. מאחוריה חייל צה"ל שאינו מצליח לכבוש את דמעותיו. נאום "שלום חבר" של נשיא ארה"ב קלינטון.

ובערב, לאחר ההלוויה, התערבבו להם השמחה והעצב. חבר טוב התחתן. עם תום החתונה, נסענו אשתי ואני למדרכה שמתחת לבית רבין ברמת אביב, על מנת להדליק נר זיכרון יחד עם מאות האנשים שהיו שם.
 

רבין הוא כמו הסבא שלא היה לי

כאשר הייתי בן 23 נפטר אבי באופן מפתיע מדום לב. משום מה אינני זוכר אירוע זה כטראומה קשה שמלווה אותי שנים רבות לאחר מכן. שלא תבינו לא נכון. היה לי אבא נהדר, שדאג לכל צרכיי החומריים והנפשיים, השאיר אחריו זכרונות טובים ולא החסיר ממני דבר. אני רואה באובדנו כאילו זו דרכו של עולם וכאילו שלא יכול היה ליהנות מ-11 נכדיו ואפילו מנין אחד או שניים שנולדו בשנה האחרונה.

אך רצח יצחק רבין, שארע בהיותי בן 33, הוא טראומה שחוזרת אליי בכל סתיו. אני שומע בכל שנה מחדש את נאומו של ראש הממשלה נתניהו ולא מצליח להאמין לו כי פיו וליבו שווים. והעיקר, אינני מצליח להשתחרר מהרגשת הטראומה ולא נראה לי שדבר זה ישתנה כל עוד נשמה באפי.

הדור שלי, שהוריו שבו ממחנות הריכוז ושם איבדו את הוריהם, הסבים והסבתות שאף פעם לא היו לי, לא הצליח לדעתי להבין עד הסוף את הטראומה שחוו הניצולים. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אני לא חווה את אותה ההרגשה שאני חווה בסתיו, כאשר מתחילים שידורי הזיכרון ליצחק רבין. מבחינתי, למרות שנולד באותה שנה שבה נולד אבי, אני מרגיש שרבין היה כאילו הסבא שלא היה לי. הסבא הטוב שרק רצה להיטיב עם עמו ולדאוג לעתידו.

בלילה הנורא ההוא ביתי בת החודשיים הייתה חסרת מנוחה, כאילו ידעה שהנורא מכל קרה. הילדה הזו התגייסה בימים אלה לצה"ל. הדור שלה חווה את זיכרון רצח רבין כמו שאני חווה את זיכרון השואה וזה בסדר, זו דרכו של עולם. עצוב להם אבל רחוק מהם.
 

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

אני מנסה לחפש איזושהי דמות שבגללה עלול ליבי להתכווץ ושזכרונה יעלה דמעות בעיני זמן כה רב לאחר לכתה. אני לא מצליח למצוא מישהו כזה. אישיותו של רבין הייתה גדולתו. התמסרותו לעם שלם, ללא סטייה ואפילו קטנה לעשייה לביתו ולעצמו, אין שני לה.

האם רציחתו עשתה אותו כזה? אין לי תשובה. אכן, איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל