החוויה הזרבאית

נולדתי בזרבה בשנת 1948 ועליתי לארץ בשנת 1963, ומאז לא פסקו געגועי לעיר הולדתי, לתרבות, להווי, לחברים, לאוכל, התמזל המזל ונפתחו שערי הכניסה לעיר ומאז מידי פעם אני מנצל אפשרות מזדמנת לחזור לעיר הולדתי ולספוג ממנה ריחות תמונות מראות תרבות.

בכך אני מרגיע את געגועי ומרווה את צמאוני הבלתי פוסק לנוף ילדותי. כפתגם המשורר הלאומי ביאליק בשירו "אחד אחד ובאין רואה" "ידעתי כי רק אחת ישת האדם מכוס הזהב, וחזון זיו וזוהר לא יקום פעמיים: כי מראה תכלת יש לרקיע ועין ירק לדשא. ואור גנוז למלא תבל וזיו פנים לכל מעשי אלוהים אשר רק אחת תזכה להם עין הילד- ולא יוסיף". ואכן מתגעגע אני לפעם ההיא עת שתיתי בגמיעה מתוקה נופי ילדותי בזרבה.


זרבה הנה עיר ציורית הממזגת ישן מאוד עם חדש ומודרני, תרבות עתיקת יומין המזמינה חוקרי תרבויות ושוחרי עתיקות. זרבה הנה עיר אחת ויחידה שאין כדוגמתה או דומה לה בכל העולם. אנתרופולוגים רבים וחוקרי תרבויות פקדו את זרבה וכולם כאחד יצאו המומים מהקסם והפלא הזה שקוראים אותו זרבה. ולא לחינם כתב אחד המבקרים ספר על זרבה בשם "אי הפלא". אחד המבקרים כתב כי בביקורו בזרבה נדמה היה לו כי הנו בתקופת התלמוד דמויות מקומיות טיפוסיות עטופי גלימה רכונים וכנועים מהלכים ברחובות ופניהם מאירים מזכירים לו חכמי התלמוד. הנה זה רב חייא וזה רב חנינא וזה רבי טרפון וכן על זו הדרך. זרבה הנה דף היסטוריה חי ונושם שטרם נכתב במלאו ואף לא בחלקו הקטן. זרבה מכונה פרוזדור ירושלים. זרבה הנה המעין הבלתי נדלה של מפעל עתיק יומין לייצור תלמידי חכמים ענקי הדור ששמעם פרץ גבולות וערים והגיע עד לקצות תבל. מזה דורות הרב הראשי לטוניס הנו יליד זרבה, הרב מייס הכוהן, הרב חיים מאצ'ר, הרב חיים ביתאן ועוד . . .

 

כבר בפריז במסוף המוביל לטיסה לטוניס מתבונן אני בנוסעים וחוש נעלם ובלתי ברור נותן לי להבחין ולנחש מי טוניסאי ומי לא! וזאת מבלי לדעת מה מייחד אותם ומה סימן ההיכר אם בכלל קיים כזה סימן. ורק על פי מראם אני יודע מי טוניסאי ומי לא! שאלתי את גיסי שהתלווה אתי לנסיעה מה פשר ההבחנה הזאת? כמו שזה קוד גנטי מיוחד לטוניסאים. גיסי השיב לי ואולי בצדק. השלווה הרוגע התמימות מוקרנים על הפנים וזה בעצם אות ההיכר. הקוד הגנטי של הטוניסאי.


הגעתי לזרבה בבוקרו של יום חמישי 11.12.08 לאחר שהיית לילה בפריז. התאכסנתי במלון ידיס, לאחר התארגנות קצרה קפצנו לחומת סוק למפגש ראשוני עם חברים ותיקים, אשר ברובם עוסקים במסחר כסף וזהב בשוק הצורפים. שוק הצורפים פעם היה שוק בעלי מלאכה מקצועיים איש, איש והתמחותו המיוחדת. וכולם הכירו את כולם. ידעו מי המומחה למה ובהסכמה כללית וללא עוררין. אבי ז"ל התמחה כיחידי ובלעדי בייצור מה שנקרא "זמאן" אלו מחרוזות דמויי 2 קונוסים כפולים המחוברים בבסיסם, והעשויים מפח זהב דק מאוד ותוכם מרוקן, ההתמקצעות בייצורם הוא משקלם הקל ככל שניתן. וניקיון הביצוע והגימור, כך שלא תובחן ההלחמה או נקודת חיבור שהיא. ככל שהמשקל קל יותר כך קשה יותר ייצורם בשל הרגישות הגבוהה לחום ההלחמה, ולטיפול בקליפה דקה ורגישה כעובי נייר לסיגריות. סבי מימון מאמו ז"ל היה רב אומן כמעט בכל התחומים ובעיקר במלאכת הנקיש. חריטת איורים וציורים באמצעות פטישון ואזמל על סוגי תכשיטים. הוא אף התמחה בייצור תבניות מיוחדות שהשתמשו בהם לייצור דגמים חדשים. לימים שמעתי מבעלי מקצוע מעולים ששמם הלך לפניהם שהעידו על עצמם שאומנתם אין בה אף לא 10% מהאומנות והיכולת של מימון מאמו. גם שמעתי כי סבי מימון מאמו סירב ללמד אחרים למעט איש בשם יצחק חדד אשר התייתם בגיל צעיר ולימים נחשב לאחד מבעלי המקצוע המעולים בזרבה. היום כמעט אין איש שעוסק במלאכה עצמה ורובם עוסקים במסחר קונים מוכרים. ביקרתי בחנות אבי ובחנות סבי ובעיני רוחי ראיתם כורעים על מרבצם ועוסקים במלאכתם כמו בימים ההם.

 

לעת ערב נסענו ללחארה כבירה שכונת היהודים. פעם המקום שקק חיים חנויות פתוחות מבוקר עד ערב, טברנות מוכרות יין לפי כוסית, ועל המנגלים שיפודי בשר כבש, כבד, טחול, ביצי שור, דגים מהים ועוד . . . גם היו עמדות של בריק תפוחי אדמה וביצה. יש שהזמינו ואכלו בעמידה עם בקבוק בירה ויש שהזמינו ולקחו לבית לאישה ולילדים. אני זוכר בימי ראשון הצרפתים היו מגיעים עם רכבם עם נשותיהם ובניהם לבושים בטוב טעם מהודרים ויפים התענגו על מרכולות המקום, אם זה בריק או שיפודי בשר. אני זוכר הבטתי בהם בקנאה רבה על יופיים מראם המודרני ובעיקר על יכולתם לבלות עם בני המשפחה וליהנות מתפנוקי העולם. המקום המה אדם ושקק חיים. אף בבקרים עוד בטרם עלות השחר חקלאים מהסביבה הציגו מרכולתם מכל טוב. ובמיוחד בערבי שישי וערבי חגים המקום שקק חיים ומצאת בו מכל טוב. פרות, ירקות, מעדני עוגות פיצוחים ועוד . . . היום רוב החנויות סגורות מיותמות ושוממות. למעט 2 חנויות שמכינות בריק ומכולת אחת או שניים. נגשנו לחנות הבריק ואכלנו בריק תפוח אדמה, וביצה, ומרק פול חריף מעודן המזכיר נשכחות ומעביר אותי לתקופת הילדות, האוכל היה טעים והתחושה הביתית העניקה לנו חשק לאכול עוד, ועוד, ועוד . . . מעולם לא זללתי בכזה קצב וללא התחשבנות לשמן המטוגן, לקלוריות, לכולסטרול ולכל תחלואי החברה המודרנית. תוך כדי טעימה ונגיסה אני וגיסי מאיר סבאג משחזרים ימים עברו קרי 40 50 שנה אחורה. והפלא שגם אני וגם גיסי זוכרים במדויק לפרטי פרטים תמונות ומראות שאף אם היו מועתקות בתמונה, התמונה הייתה אולי דוהה ומטשטשת ואילו זיכרון ילדותינו בהיר וברור כמו זה היה אתמול שלשום.

 

כשאני בזרבה אני חוזר לנוף ילדותי לנוף הפיזי, ולנוף המנטאלי, לבתים והחלונות המיוחדים בצבעי התכלת לבן, לים וגליו, ונדמה לי כי הכול פה יחיד ומיוחד. אף הים מיוחד, ומימיו מיוחדים, וגליו רכים ומלטפים, ואין דומה ים של זרבה לשום ים אחר שבעולם. כשאני בזרבה אני חוזר שוב לפגוש את הנוף האנושי המוקסם. האנשים הטובים המארחים ללא לאות, הרגועים, מסבירי הפנים, יראי השם, הענווים, ממשיכי דרך אבות לדורותיהם. ושוב אני מצטט משירת ביאליק "ונפקחו עיני וארו, וזכו כעיני הילד. ומראות ילדותי כולם על צבא חליפתם יחד עם כל יקומם סביב ינהרו דומם דרך נפשי, יסלו עלי ארוחות זוהרם כחלונות בוקר בהירים. הרחוקות תקרבנה פתאום, יקיצו קולות נרדמו, וגוונים וריחות נשכחים יקומו שנית לתחייה. רק רגע יתמהמה החזון, ושטפני גל מתקו. ואת כל עסיס חיי עד תמציתו יגמיאני באחת. ושוב אעמוד נפעם לפני עולם פלאי בטהרו. גן נעול וחתום זרוע חידות ופלאים."

השלווה והרוגע שבתרבות זרבה
אני אוהב את זרבה, את נופיה, את מראותיה, גווניה ובעיקר את תרבותה. תרבות הרוגע והשלווה הכבוד והיושרה, אף אצל בני דודינו המוסלמים. ולהלן מקרים שחוויתי הממחישים במעט את שלוות המקום.
תאונת הרכבים
באחד הערבים בעוד אנו בחנות אוכלים בריק ולוגמים כוסית ויסקי מבקבוקון שהבאנו אתנו, נשמע לפתע קול חבטה אדירה, אנו יוצאים החוצה ורואים התנגשות קלה בין שני רכבים. אחד הנהגים שחנה בצד פתח דלת הרכב ולפתע הגיח רכב והתנגש בדלת הפתוחה. האיש שפתח הדלת התנצל בפני האיש לאמור: "מצטער אני אשם לא הבחנתי בך כמה שיעלה הנזק אשלם לך" האיש שברכב האחר היה עטוף בגלימה (ברנוס) ואף לא טרח לצאת מהאוטו. בקושי טרח לפתוח חלון האוטו ושאל מה קרה לאוטו? אמר לו הפגוש והפנסים נפגעו. האיש המשיך בדרכו כמו לא קרה כלום. ולבטח הכול יסתדר על הצד הטוב ביותר. לא קשה לנחש מה הייתה הסיטואציה לא זה היה קורה בארץ כמה בני יונות ויונות היו עפים לחלל האוויר.

 

נהגי המוניות הזרבאי והישראלי

 

נהג המונית הזרבאי:
באחד הערבים לקחתי מונית מהחרא למלון ידיס. נהג המונית היה חביב וסימפאטי פתח בשיחה שאל לשלומי ומהיכן אני? ואט אט התגלגלה השיחה למחוזות העבר והתגלגלו סיפורים מרתקים על תקופת ילדותו הדמויות האנשים המנהגים ועוד . . . מאוד נהניתי מנסיעה זו ובמיוחד מהסיפורים ההיסטוריים והפיקנטיים שנהניתי לשמוע. סיפרתי לו שבכל בוקר אנו נוסעים לחומת סוק ובערב חוזרים למלון. נתן לי מספר הטלפון שלו והציע את שרותיו. הגעתי למלון פגשתי את חברי וסיפרתי לו על החוויה הנעימה שהייתה לי בנסיעה עם נהג המונית החביב שקראו לו פתחי. חברי התלהב התקשר אליו מייד ושאל אותו אם ישלו כרגע מה לעשות. וזה השיבו "האש ענדי נייק" בתרגום מתון מה יש לי לעשות. הזמינו לקפה והוא הגיע הסיע אותנו מרחק 20 דקות לבית קפה בו נגנה תזמורת, התארחנו על כוסות תה ושוחחנו שעה ארוכה על הא ודא ומקץ כשעתיים החזיר אותנו למלון ללא תמורה. למחרת הסיע אותנו לשדה התעופה משם טסנו לטוניס להילולת רבי חי טייב לא מת. מתוכננים היינו לחזור מטוניס בטיסה של השעה שש בערב קרי להגיע לזרבה בסביבות השעה שבע ושלושים. הבטיח שיחכה לנו בשדה התעופה. הטיסה חזרה לזרבה התעכבה בשעה ונחתה בספקס להורדה והעלאת נוסעים כך שהגענו לזרבה בשעה תשע ושלושים. האיש נמצא מחכה לנו עדיין התקשר וביקש לאסוף אותנו. אך אנו עוד בטרמינל פגשנו ברב הראשי הרב חיים ביתאן שחזר אתנו לזרבה והציע לנו טרמפ ללחארה. אמרנו לאיש כי אנו עם הרב נתקשר אליו יותר מאוחר. הגענו ללחארה התקשרנו אליו לאמור אנו בללחארה אם ירצה לאסוף אותנו למלון ואכן הגיע משדה התעופה ללחארה חיכה עד אשר סיימנו לאכול ולשתות ואסף אותנו למלון וכל זה בתחושה נעימה שאנו כבדנו אותו בזה שהזמנו את שירותיו.

 נהג המונית הישראלי:
בשובי ארצה הגעתי למסלול המוניות ולפני משפחה עמוסת מזוודות שביקשה לירושלים משהגיעה לנהג שבתור, הסדרנית העבירה המשפחה לנהג שאחריו ואמרה לו שלך קטן. התכוונה כי הרכב שלו קטן ואינו מתאים להסעה זו. וכך אני בתור הגעתי אליו. נכנסתי למונית ושאלני לאן? השבתי ליהוד (שם חונה האוטו שלי במקום העבודה). הנהג הזעיף פנים ושחרר כמה קללות עסיסיות לסדרנית. פתח בנסיעה מטורפת כמו הולך להתאבד. וכל הנסיעה בקשר שיחה עם עמית ולא הפסיק לקלל לצעוק ולרטון "אני אזיין את האמה שלה בת הזונה המניאקית מי ביא שתגיד לי ששלי קטן? מניאקית! בת זונה! ועוד כהנה וכהנה . . שהנייר אינו סובל. אני התכווצתי במושבי והתפללתי להגיע בשלום. הגעתי שילמתי יצאתי וברכתי ברוך שפטרני. וזה היה המעבר החד מחברה סובלנית רגועה אוהבת כבוד, לחברה לחוצה מנוכרת ואלימה.

השבת בזרבה:
בוקר יום שישי בעלי בתים נושאים על ראשם מגשי לחם לבית המאפה שבלב השכונה, האופה הערבי מכניס לתנור מגש אחר מגש, לפי סדר ומוציאם לפי סדר. ובעלי המאפה איש, איש מכיר את לחמיו לוקחם ואוספם לביתו. לאחר הצהריים המחזה חוזר על עצמו אלא שהפעם סירי החמין מגיעים בזה אחר זה ומוכנסים לתנור על פי סדר, ועל פי סימנים וקודים הברורים רק לבעלי המקום מכוח ההרגל. שאל אותי איש במאפייה מדוע החמין של התנור יוצא הכי טעים מכל חמין על הפלטה, או הגז או כל צורה אחרת. לא ידעתי להשיב. אך הוא שאל והשיב: בלב התנור מקום סגור וחם הריחות נספגות כולם בכולם ובעצם נמצא הניחוח מועשר.

 

 

חלות הלחם וסירי החמין לכבוד שבת קודש

 

ערב שבת קודש בבית הכנסת הכוהנים מפגש עם חברים שלא ראיתם בשוק. רבי עתוגי כהן, יוסף כהן, דידי בשירי ועוד צעירים רבים אחרים שלא הכרתי. חלפו עשורים מאז והדור הצעיר לא מוכר לי והוא אינו מכריני. ורק לאחר שאני שואל אותם לשם אביהם ולשם משפחתם, אני מזהה על פי קווי דמיון. כל בני הקהילה ללא יוצא מהכלל מגיעים לבית הכנסת ערוכים ומוכנים לקראת שבת כלה. וכולם נינוחים ורגועים ודומה כי יותר מנשמה יתרה נסוכה על פני כולם. למרות הצטמצמותה של הקהילה קיימים בה עדיין מניין רב של בתי כנסת פעילים, במניין רודף מניין ובקיום שיעורי תורה קבועים בערבים. לאחר התפלה ילדים ונערים צעירים עולים לתיבה, ואחד אחר השני, אומר את חידושו מפרשת השבוע בשפה ערבית דזרבאית, שפה נשכחת לי במידת מה ומעוררת בי קצת געגועים, וקצת מוזרות משהו מהעגה המבטא והסלנג. שפה שדברתי בה בתקופת ילדותי ממרחק השנים נשמעת לי כמו מעולם לא דברתי ככה. יש בה נופך וחן מיוחדים במיוחד כשהיא נשמעת מפי ילדים קטנים.

 

יוסף כהן שואל לשלומי ולשלום ארצנו ואני שואל לשלומו. הוא מביע משאלה כי לשנה הבאה בירושלים, ואני עונהו אמן. אך מבחינתי האגואיסטית אני מעדיף שיישאר בזרבה. כך תשמר לנו זרבה כמות שהיא סיפור היסטורי חי ונושם, ושלא ייחתם חלילה דף ההיסטוריה של זרבה. אני מקווה כי זרבה תהווה מוקד חי ונושם ולא סיפור היסטורי של "פעם היה".

 

לאחר תפילת ערבית של שבת בבית כנסת הכוהנים עברתי לעוד בתי כנסת לראות לספוג ולהתרשם. הייתי בבית הכנסת בצלאל. בית כנסת בו התפללתי עם אבי ז"ל תפילת שחרית. אבי ז"ל נהג באופן קבוע לחלק תפילותיו. תפילת ערבית באופן קבוע בבית הכנסת הגדול. תפילת שחרית באופן קבוע בבית הכנסת בצלאל. ותפילת מנחה של שבת איני זוכר במדויק ואולי בשל אי הקפדתי אז להתפלל מנחה. אני זוכר מידי פעם הייתי עובר מבחן תפילה. אבי נהג לשאול אותי איפה התפללת ומי היה החזן? ואני לא תמיד השבתי נכונה וכך ידע אם התפללתי אם לאו. המעניין והמרתק ביותר הוא שבתי הכנסת נשארו על כנם כמות שהם ולא השתנו במאום. ואולי נוספה תמונת צדיק פה ושם, ואולי נוסף נר נשמה, אך המבנה נותר כמות שהוא. אותם ספסלי ביטון פרוסים מחצלות, אותם פינות, אותו ההיכל ממש תמונה עומדת זהה כמעט לחלוטין כמו הזמן עמד מלכת.

 

התארחתי אצל ידידי שכני מימים עברו האיש היקר והנעים מר פננו מאמו בן שלום מאמו ז"ל. ארוחת ערב שבת דמתה לארוחת מלכים. שולחן ערוך מכל טוב. מגוון ענק של סלטים וכולם טעימים פיקנטיים מעוררים ומגרים את התיאבון . והיין! אין מילים. מראהו כמראה הדבש וטעמו טעם גן עדן. התכבדתי בצלחת גדושה כופתאות נתחי בשר וסוגי פיקנטיים אחרים. אכלתי ואכלתי והרגשתי קיבתי עומדת להתפקע. אך האוכל היה טעים היין היה משובח, והחברה הייתה נהדרת. סיפורי מעשיות מימים עברו, וסיפורי מעשיות מימים אלו התגלגלו והוסיפו נופך וטעם טוב לכל הטוב המונח על השולחן. אכלתי ואכלתי ושתיתי עוד ועוד . . . לאחר כשעתיים של זלילה בלתי פוסקת פונה פננו לאשתו ומבקש להגיש לשולחן את המנה העיקרית את הקוסקוס והבקילה. פניתי אליו בתמיהה ושאלתיו אמור לי היעלה על דעתך שנותר מקום לדחוק עוד איזה פרור? כמובן שלא היה לי כל מקום פנוי לגרגיר אחד של קוסקוס. אך לאחר לחץ מתון וממושך נכנעתי לטעום כמה כפיות. אך זה היה טעים, וערב לחך, מגרה ומעורר תאבון למרות השובע. כפית רדפה כפית ועוד כפית. הרגשתי שאני שובר שיאי אכילה שלא זכורים לי מזה שנים רבות.

 

לאחר ארוחת הערב נוהגים בני המקום לצאת החוצה למפגש חברים ולשיחות חולין. קבוצות, קבוצות נערמות בפינות הרחוב מתחת לפנס דולק, ומשוחחים על הא ודא. קצת פוליטיקה קצת מחיי יום, יום. בדיחות ופרפראות לתוך הלילה הצעיר, ואט, אט איש, איש חוזר לביתו. גם הבנות יוצאות בקבוצות ומטיילות בשבילי השכונה, ובכך נוצרת ההזמנות לגברים הצעירים להגניב מבטים בבנות וכך לבחור להם כלה לשידוך. השידוך נעשה בדרך כלל באמצעות האמהות. הבחור הצעיר פונה לאמו בבקשת שידוך, או האמה פונה לבנה בהצעת שידוך לאחת הבנות. משהביע הבן הסכמה. פונה אם הבחור לאם הבחורה בהצעה לשידוך. תשובה ניתנת בדרך כלל בזמן קצר וגם מועד החתונה נקבע בטווח זמן קרוב. אין מפגשים אישיים לפני החתונה. וראה זה פלא מוסד הנישואין בזרבה חזק ואיתן כסלע. ואיש איש שמח בחלקו אוהב ומכבד את אשתו, ואחוז הגירושין הנו 0.

 

זרבה אנשיה טובים יראי שמים ותמימים לטוב. יראי שמים אמרתי ולא דתיים. כי דתיים זה מונח ישראלי חדש שאינו מוכר בזרבה. יראי שמים אמרתי, כי דתיים בדרך כלל שומרים על אורח חיים דתי, מקפידים במצוות שבין אדם למקום, ופחות מדקדקים במצוות שבין אדם לחברו. דתיים נכשלים לא אחת בפגיעה בזולת באי הקפדה על ממון האחר, וכיוצא באלו. אך יראי שמים מורא שמים מהלך על כל אורחותיהם. ומקפידים במצוות שבין אדם למקום ולא פחות במצוות שבין אדם לחברו. נדמה לי כי בכל אחד ואחת דולק הניצוץ היהודי בכל עוזו בצורה איתנה ויציבה. היהודים בזרבה דתיים הדוקים אך אינם קנאים. שומרים על קלה כבחמורה ורובם ככולם עוסקים בתפילה בלימוד תורה במעשי חסד וצדקה. כמעט כולם קובעים עתים לתורה בד' אמות הלכה המתקיימים בערבים בבתי כנסיות הפזורים בכל סמטותיה. יש הבקיאים בלימוד ומשקיעים יותר, יש החלשים בלימוד משקיעים בצדקה וחסד או בתמיכת לומדי תורה בכך שמשרתים את הלומדים בעת לימודם דואגים לכיבוד לניקיון ולהכנות מוקדמות, יש המחזיקים בית כנסת מבחינת שיפוץ ניקיון וכל הנצרך. וכל זה ביוזמה אישית בהתנדבות מלאה. ראיתם אחד,אחד וקנאתי בהם על דבקותם בדבר מצווה ללא חשבון של זמן או כסף. עשייה נטו לשם שמים. ובלבי אמרתי יהי חלקי עמכם אנשי החסד אנשי הצדקה.

 

חזרתי בטיסה מטוניס לזרבה והרב הראשי הרב חיים ביתאן הציע לנו טרמפ ברכבו ללחראה כבירה. תוך כדי קיבל טלפון מאלמוני לשאלת רב "אצל מי אפשר להתארח בזרבה מטעמי כשרות"? השיבו הרב בזרבה אתה יכול להתארח אצל כל יהודי ויהודי ללא כל חשש. אין כזה דבר בשום מקום בעולם אף לא בבני ברק ואף לא במאה שערים.

 

הילולת רבי חי טייב
בבוקרו של יום שלישי 13.12.08 בשעה 0730 טסנו לטוניס להילולת רבי חי טייב. ברחוב בית העלמין שוטרים רבים מכוונים התנועה, והמבקרים לכיוון בית העלמין. כבר בכניסה לבית העלמין התקהל קהל לא קטן, ונהר לקבר הצדיק רבי חי טייב לא מת. לידו שוכן הקבר של רבי ישועה בסיס. רבים הגיעו מפריז מזרבה, ומטוניס הבירה, ואף היו שהגיעו מישראל להשתתף בהילולת הצדיק. בכניסה פגשתי חבר לספסל הלימודים משנות השישים. עת למדנו תקופה ארוכה אצל הרב הגאון הגדול רבי בוגיד חנינא סעדון, הלה הוא הרב הראשי טוניס הרב חיים ביתאן.

 

הרב חיים ביתאן

 

בית העלמין ידע ימים טובים. שני הזמן כרסמו בו וניכרת בו ההזנחה והעזובה. ניכר כי יד אדם אינה נוגעת בו ונמצאים הקברים מוזנחים. האדמה משחקת והקברים עקורים וממוטטים. עצוב לראות המראות, אך זו המציאות. בית קברות ענקי המשתרע על שטח ענק בלב לבה של טוניס הבירה. ראיתי וצילמתי קברים עתיקים מראשית המאה ה- 20 1906 ומן הסתם יש קברים עתיקים יותר כמו קברו של הרב חי טייב לא מת. ביקרתי בבתי עלמין במרוקו ושם הקברים מטופחים ומטופלים. בידי אישה או איש ערבייה מקומית. מן הסתם מונתה לתפקיד זה על ידי גורמים יהודים מקומיים, או מקומיים לשעבר. היו שם שחיפשו קברות קרובים ולא מצאו. ואז הופיעה האישה שאלה לשם הנפטר עיינה בספר עב כרס, שבו רשימות לפי סדר אלף בית, והראתה לו במדויק מיקום הקבר. לבי, לבי על מה שראיתי בבית הקברות בטוניס, והשאלה מה יהיה על מתחם ענק זה הצפוף כולו בקברים יהודים.

 

מבקרים ליד קבר הרב חי טייב

 

הקברים הנטושים

 

אולי כוחו של הרגל או מנהג עתיק הוא, אך המראות בהילולה כלל אינם לטעמי, ההילולה אשר אמורה להיות מעמד דתי, עם יראת כבוד לנפטר ולמקום, משום מה הפך למשהו מעין הילולים, שלא תואמים מעמד המקום. ראיתי מבקרים רבים איש, איש ובקבוק הבוכה בידו, שותים לגימה ועוד לגימה, פיצוחים וכל מיני מאכלים פזורים על משטח הקבר, ויש במראות האלה בעיני בכל אופן משהו מהסלידה והדחייה. הגעתי לקבר בתחושה דתית קדושה, ומצאתי עצמי במעמד אכול ושתוה ושכור. וחבל.

 

לאחר מכן הלכנו לבקר בבית הכנסת הגדול, בו נכח הרב הראשי של פריז הרב שתרוג, והרב הראשי של טוניסיה הרב חיים ביתאן. יהודים רבים נהרו לבית הכנסת, ושוטרים רבים נכחו במקום להבטיח המקום ולשמור על הסדר. בית הכנסת הגדול בטח מוכר לטוניסאים רבים, בית כנסת גדול ומרשים במיוחד ביופיו ובהדרו.

 

בית הכנסת הגדול

 

הרבנים הראשיים של טוניס ושל פריז


בית הכנסת גודלו יופיו והדרו, מעידים על התקופה הנפלאה שידעה הקהילה הטוניסאית, עת נהרו רבים ומלאו בית הכנסת עד אפס מקום. היום הקהילה נתמעטה מאוד, ורק התמונות והמראות מספרות על ימים טובים יותר בקהילה. אני שנולדתי בזרבה ולא יצאתי גבולותיה לא הכרתי בילדותי את העיר טוניס, אך בכל זאת נדמה לי כי הרבה לא השתנה שם מזה חמישים שנה ויותר, נדמה כי הזמן עמד מלכת, והמקומות והבניינים נותרו כמעט ללא כל שינוי יזום למעט שחיקת הזמן בהם. בהשוואה לשינויים המתהווים בארץ סלילת כבישים חדשים, מחלפים, גשרים, מגדלי בניינים, ועוד הרי בטוניס התמונות והמראות נראים כמו מימים ימימה ללא כל שינוי. גם הכביש הראשי לטוניס הבירה נדמה נותר בעינו אותו הכביש ללא הרחבה או שדרוג מבקרים ממרחק 50 שנים ויותר מזהים את הבתים והרחובות אחד לאחד לפרטי פרטים.

 

השוק בטוניס

 

חזית בניין מגורים בטוניס הבירה

 

ארוחת צהריים אצל ידידינו הרב חי כמוס מאזוז
רבי חי כמוס מאזוז איש יקר מאוד נעים פנים ונעים סבר, הזמין אותי לארוחת צהריים. טרח לאסוף אותי מחומת סוק אל ביתו, ולאחר ארוחת מלכים מדושנת עונג טרח להסיעני חזרה לחומת סוק. את רבי חי כמוס מאזוז הכרתי רק מהאתר עמית באמצעות כתביו הרבים ובעיקר חידושי התורה מפרשת השבוע בעברית ובערבית שהפכו לנכס צאן ברזל ומשמשים גולשים רבים המחכים בציפייה ובשקיקה מידי שבוע בשבוע לקרוא ולהתענג מדבר תורה דבר אלוקים חיים. העבודה הרבה המושקעת בעקביות ובהתמדה מראים על השתדלותו הרבה לזכות הרבים, ולהפיץ דבר תורה בקרב קהל גולשים מכל קצווי תבל המקושרים לאתר עמית. אני נתבקשתי לכתוב בבלוג מרשמיי בביקורי בזרבה, ולצערי לא מצאתי מספיק זמן פנוי להרים הכפפה לכבוד כל חברי האתר. והמשימה נדחקה מידי פעם לקרן זו או אחרת, ואילו ידידינו מוצא את הזמן הכוח החשיבה המחשב וכל השאר כדי לזכות את הרבים וזה לא מעט. כמו כן כפי שנוכחתי הוא מעביר ד' אמות הלכה שיעורים בתלמוד למספר תלמידים בבית הכנסת רבי אליעזר. בית כנסת בו התפלל סבי באופן קבוע.

 

אני וידידי יקיר גולשי האתר עמית חי כמוס מאזוז לפני

 

כשאני נזכר בסיפורי מעשיות מלפני 30 40 ו- 50 שנה אני מסתכל עלי ממרום גילי ושואל האומנם? האומנם אני בגיל 60? האם כבר זקנתי? זוכר אני את ימי נעורי וזה לא היה מזמן, זוכר אני תעלולי ילדות וזה היה אתמול, או לכל היותר שלשום. פגשתי חברים ותיקים והם הזכירו לי נשכחות. כמו "זוכר אני אותך הולך על הידיים" ואכן זוכר אני בילדותי התבוננות ביני לבין עצמי ושאלתי למה זה האדם יכול להלך על רגליו, אך אינו יכול להלך על ידיו, וכך מתוך התבוננות ניסיתי ותרגלתי להלך על הידיים עד למיומנות של הליכה כמעט טבעית. פגשתי את הרב מישא והזכיר לי שהייתי שוער מתאבד. תמיד זינקתי על הכדור ללא כל התחשבות בבעיטות ובחבטות שקיבלתי עת ניתרתי ונפלתי על חולות השדה שאז קראנו לו (זנאן רבי משה) הגן של רבי משה. מה מקור השם איני יודע.

 

אני בלגריבה עם מתמידי תהילים מאחורי הרב פראזי מאזו

 

מתחם לגריבה מימין האכסניה ומשמאל בית הכנסת המפואר

 

חזרתי מזרבה רווי חוויות, ספוג מראות ותמונות נעורים, מרוענן בזיכרונות ילדות, וכבר אני מתכנן לי ביקור חוזר. ואחתום במילות השיר של ביאליק "ידעתי כי רק אחת ישת האדם מכוס הזהב, וחזון זיו וזוהר לא יקום פעמיים: כי מראה תכלת יש לרקיע ועין ירק לדשא. ואור גנוז למלא תבל וזיו פנים לכל מעשי אלוהים אשר רק אחת תזכה להם עין הילד- ולא יוסיף". ואכן מתגעגע אני לפעם ההיא עת שתיתי בגמיעה מתוקה נופי ילדותי בזרבה.

 

המעט שלמדתי בזרבה במעט שנותיי שם, עולה לאין שיעור מההרבה שלמדתי פה בארץ. בזרבה למדתי מעט שנים ובארץ למדתי בישיבה תיכונית ובאוניברסיטה ובעוד השתלמויות רבות אחרות, אך המעט שלמדתי בזרבה יש בו לאין שיעור מכל מה שלמדתי בארץ. הן בתוכן, הן בשימור המוחלט של מה שנלמד, כמו חקוק בסלע, ואינו מתכלה עם שיני הזמן. עד היום אני זוכר סוגיות תלמודיות כמעט בעל פה, עד היום אני מדקלם משירי ביאליק בעל פה, כמו זה היה אך אתמול ולא חלפו להם 50 שנים. ואולי באחד הימים ימצאו חלוצים שיחקרו שיטות זרבה ויאמצו אותם במערכות החינוך הקיימות ויימצאו כולם נשכרים.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל