שירה בציבור: "אֲנִי וְעַצְמִי זֶה עַל זֶה סוֹגְרִים" - אסתר ראב

למי מאיתנו שטיול ברחובות פתח-תקווה לא בדיוק מזָמֵן לו לשמוע את שירת הציפורים על הירקון ליואל מוישה סלומון, הנה הזדמנות למפגש עם שירה מקומית צעירה ובועטת, שגם שמונים שנה אחרי שנכתבה מצליחה לעורר מרבצם כמה שדִים, לטרוף קלפי מגדר ומגזר והכי חשוב – לגעת הישר בלבלב.

"כְּתֹנֶת-פַּסִּים לַנְֹּשָמָה"

אסתר ראב נחשבת למשוררת הארצישראלית הראשונה, MADE IN ISREAL, כמי שנולדה בשנת 1894 בפתח תקווה. אביה, יהודה ראב, היה ממיסדי המושבה העברית הראשונה בשנת 1878 (אם נניח לרגע את המאבק מול ראשון לציון). אפשר למשש בשירים של אסתר ראב את המפגש הבלתי אמצעי עם הארץ, לא מעמדה של אירופאי שעומד להתעלף מהשמש היוקדת או מגעגועים לקרח ירקרק, אלא פשוט כמי שחשה בבית בין נופי הגלבוע, טבריה, ירושלים וכמובן – אם המושבות, פתח תקווה.
כך למשל בסדרת השירים על הגלבוע פונה ראב אל ההר הקדמון כאל ריע קרוב ואהוב:
 

"הַלַיְלָה –
צָנַח רֹאֹשִי
עַל כְּתֵפְךָ –
הַר-קָדוֹש!
(...)
בֵּינִי וּבֵינְךָ
כָּמוֹךָ אֲנִי
סְבַךְ וָאֶבֶן
ֹשְכוֹל וָעֶצֶב
(...)
אַנִּיחַ רֹאֹשִי
עַל כְּתֵפְךָ...
לְשִֹיחַ-לַיְלָה."
 

הטבעיות שבה חווה ראב את המפגש עם הנוף שעוטף אותה הוא ענין יחודי, ממש כפי עצם היותה משוררת צברית. אסתר ראב עושה שימוש מטונימי בנוף, כשתיאור הנוף הוא חלק מתיאור תחושת ותפיסת ה"אני" של הדוברת עצמה. היא ארוגה בנוף, והוא הביטוי המוחצן והוויזואלי לעולמה הפנימי.
 

"ֹשַעֲרֵי רַחֲמִים נִנְעָלִים
בְּזַעַף וַחֲרִיָקה;
וְֹשַעֲרֵי בְּדִידוּת נִפְעָרִים –
כְּפִתְחֵי הֵיכָלוֹת נֶעֱזָבִים..."
(שיר האלמנוּת)
 

ראב זכתה להתקבל פעמיים, לראשונה עם פרסום שיריה בשנות השלושים וכן לעדנה מאוחרת בשנות השישים. בשנות השלושים, עת החלה להתפרסם שירתה, היתה השירה הניאוסימבוליסטית במרכז, כשראב חשה נחיתות מול המשוררות הבולטות של אותה תקופה (כדוגמת גולדברג). שירתה של אסתר ראב, שהיתה הרבה פחות פיגורטיבית, עמוסת דימויים וסמלים, ונטתה יותר לצירופי לשון ולשפה זורמת וחושנית, הפכה רלוונטית במיוחד בשנות השישים והשבעים. שנים אלו התאפיינו בהתחדשות ספרותית (שהובלה בעיקר ע"י נתן זך ובני דורו) וביכרו מגע אותנטי עם חוויות המציאות, על פני שימוש מתוחכם ולהטוטני בשפה על-ידי המשורר.
 

 

"יָד בְּיָד, נַעֲרֹותַי,
יָד בְּיָד בְּמַחֲרֹזֶת מִתְנֹועַעַת
נַעַל אֶל הַמֹוקֵד,
מֹוקֵד: הֱיֹות אִֹשָּה,
אֵם, אֲהוּבָה"
(רונדו)
 

הביקורת הפמיניסטית גילתה אף היא עניין מחודש בשירה של אסתר ראב, אשר בחדשנות שבה ובשפתה האנדרוגנית הציגה מודל פסול עבור תנועת העבודה דאז. בשירתה של ראב ישנה יציאה מגבולות הרצף הנשי הסימבולי, מהתפקידים והמסומנים המסורתיים והמוכרים של הדמות הנשית בשירה, אל מרחב שבו אין הררכיה מובנית או עיקר וטפל. אפשר למצוא בשירים את הדוברת הנשית מעמידה את עצמה בעמדה גברית-פאלית ולעיתים אף בעמדת אל עליון.
 

"מלים כְּצִפֳּרִים נדירות"

אני בוחרת להפרד מאסתר ראב דווקא בשיר שאינו לאומי, ועיסוקו אינו מוטה לטובת עמדה ערכית או זהות חברתית מובחנת. עבורי זהו שיר בו אני שומעת בו כנות רגישה של היד הכותבת ודיאלוג עם ההשראה המזינה אותה:
יש מלים כְּצִפֳּרִים נדירות
עפות אֵלַי;
באות מאי-שם
מעבר להכרה -
שובל אור בעקבוֹתָן;
יש זוהרות וּמְעַמְעֲמוֹת
כגחלים לוחשות;
יש מצלצלות כפעמון עמום -
ויש שחורות ועמוּקות כקבר
לא אדע מִנַּיִן באו
מרשרשות הן כַּצִּפֳּרִים
מוזרות חַדְפַּעֲמִיוֹת -
כמגע לא מִזֶּה
עִ ם אחד פֶּלְאי...
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל