תסמיני הראש הקטן

מה קורה כאשר מועצת עיר מחציפה פנים לבג"צ וכיצד גורלו של חבר המועצה זהה לגורלו של דירקטור בחברה בכל האמור לאחריות אישית להחלטות הארגון?

אמירתו של נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, במהלך הדיון על המשך כהונתו של שלומי לחיאני כראש עיריית בת-ים, כי מועצת העיר שלו לכאורה "עשתה צחוק" מהחלטת בג"צ בעניינו, קבעה במשתמע כי נבחרי בת-ים הפרו את החוק. בג"צ נתן למועצה חבל כדי להדיח את לחיאני, כפי שעשה קודם עם ראשי הערים ברמת השרון ונצרת עלית. מאחר ושלושתם לא נידבו את ראשיהם ומועצות הערים "התקשו" להבין מה מצפים מהן, למרות שהכתוב היה ברור, החליט בג"צ עבורן והדיח את שלוש ראשי הערים מכהונותיהם. אלא שפרדוכסאלית, עקב הקרבה לבחירות המקומיות הוא לא אסר על השלושה להתמודד על כהונה נוספת בעירם. וכך עלול להיווצר תקדים משפטי אם וכאשר הם ייבחרו ויהיה צורך לשוב ולדון בעניינם.

ואולם, בעוד שמרבים לתהות על התנהגותם המתריסה של ראשי הערים, שמצפים גם מהם לשמש דוגמא לניקיון כפיים, פחות נותנים את הדעת על אותה חבורה של אנשים אלמוניים ברובם הגדול המאיישים את כורסאות מועצת העיר, שנבחרו לא כדי לשמש חותמת גומי לראש העיר אלא גם, ואולי בעיקר, לפקח עליו ולבקר אותו ולכן הם גם נבחרים בנפרד ממנו. מהתנהלותם בשלוש הערים מסתבר כי רק את הפן הראשון הם מילאו בנאמנות.

וזה כל הסיפור – כיצד יכולה מועצת עיר למלא את שליחותה הציבורית, כאשר חבריה מגלים נאמנות אישית לראש העיר מסיבה כזו אחרת ושוכחים לשם מה בעצם נבחרו. נכון כי ברמה המקומית להכרות קודמת ולידידות אישית יש משקל נכבד, אבל בשום פנים ואופן אין בכך הצדקה להפוך לחוכא ואיטלולא החלטה של בג"צ. החברים הללו לא השכילו להבין כי בהחלטתם ביזו את המוסד השיפוטי העליון במדינת ישראל ומעלו בשליחותם הציבורית שמחייבת בראש וראשונה ציות לחוק. במבחן זה הם כשלו בגדול.

אילו הקדישו מחשבה בטרם החלטה, הם היו מוצאים בנקל בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל תקדימים של גדולים ובכירים מהם שלא העלו על דעתם להחציף פנים מול החלטות של שופטים, גם כאשר זה לא מצא חן בעיניהם. ולא מדובר במשפטים פליליים או אזרחיים אלא בוועדות חקירה ממלכתיות בראשות שופטים, בדרך כלל עליונים. רק בימים אלה הוזכרה שוב החלטת ועדת אגרנט להדיח את רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים דוד אלעזר. כיום ידוע כי למרות הכאב והצער האישי, ראש הממשלה גולדה מאיר והממשלה כולה קיבלו את המלצות הועדה והרמטכ"ל הלך הביתה בו ביום. אריק שרון הודח ממשרד הביטחון בעקבות המלצות ועדת כאהן על סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה. כל שנותיו הוא דיבר על העוול הגדול שהוועדה גרמה לו, אבל לא עלה על דעת ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, והממשלה כולה לא לקבל את המלצת הועדה הפרסונלית. ויש דוגמאות רבות נוספות.
 
 

כך נולד משאל עם מקומי

בהימנעותם לציית לבג"צ פסעו חברי מועצות ערים צעד נוסף ובלא משים קבעו לכאורה הלכה חדשה ביחסי בוחרים ונבחרים בישראל: התושבים ההולכים לקלפי מודעים להחלטות הבג"צ ולכן אנו, חברי מועצת העיר, מעבירים את התפוח הלוהט לבוחר והוא שיחליט אם ייבחר שוב הראש הסורר. והיה וכן, הרי שהתושב העלום והבלתי מזוהה הוא הוא שעשה צחוק מהבג"צ ולא אנחנו. וכך בלא חוק כתוב נולד משאל עם מוניציפלי מסוג חדש: במקום שהנבחרים יחליטו, הם למעשה מסמיכים את הבוחרים להחליט החלטה שהם יודעים כי היא לא לגופם של דברים אלא לגופו של אדם מסוים. וזהו האדם שהם חפצים ביקרו.

מדובר, כמובן, במהלך בעייתי מאד ואף מופרך ביסודו, כי לא ניתן לחלק אחריות לפי נוחות נקודתית. כשמביטים על זה קצת יותר לעומק מגלים כי בעצם מדובר כאן בסימפטום של תופעה רחבה יותר בחברה הישראלית. תסמיניה מאופיינים במגמה מושרשת של גופים שכל תכליתם לפקח ולבקר את הארגון הפנימי, ההופכים לחלק ממנו במקרה הטוב ולבנות יענה במקרה הגרוע, שמתבטאת בתסמונת ה"ראש הקטן". זה קיים בממשלה, צה"ל, משטרה ובכל גוף ציבורי, מצד אחד, ובתאגידים כלכליים, מצד שני. די להתרשם מהנעשה במפלגות מסוימות כדי להבין כי מי שמוכן להיאבק על דעתו ולעמוד מול בכירים בלא לחשוש שיקפדו את ראשו, הוא זן נדיר, כמעט נכחד, למרות כל הדיבורים על פלורליזם, חופש הבעת דעה ותמיכה בחשיבה עצמאית.

כך גם מתנהלים החיים בדירקטוריונים של החברות במשק הישראלי המנהלים את כספנו. התנאים הנלווים והמפנקים משכיחים בהרבה מקרים מהדירקטורים את חובותיהם לשרת בראש וראשונה את האינטרסים של החברה ושל בעלי מניותיה ובעלי החוב ולא של בעל השליטה או המנהל הכללי. את עובדת קיומה של התופעה למדנו לאחרונה מהמתרחש לאורך שנים בתאגיד אי.די.בי. בה הממשל התאגידי, כפי שזה הוגדר על ידי המפקחים מטעם בית המשפט, היה לקוי ומעורער שהביא את התאגיד המגלגל מיליארדים אל עברי פי פחת. זה גם מסתבר מהנעשה בנמלים, חברת החשמל ובגופים גדולים אחרים, בהם מי שקובע במקרים רבים הם לא המנהלים אלא ועדי העובדים. אלה חברות בהן אזובי הקיר הפכו לארזים.
 

הראש הקטן השולט בכיפה

אי אפשר, כמובן, להפוך אדם החושש לרווחתו הכלכלית, לקידומו ולפנסיה שלו, לרובין הוד מודרני המוכן להיאבק לא רק למען האינטרסים הפרטיים שלו. אבל כן אפשר להיאבק בתסמונת הראש הקטן שמשתלטת על חיינו כי במוקדם או במאוחר זה יערער את יציבותו של כל הבניין בו אנו חיים. במקום שהדירקטור בחברה או חבר מועצת העיר ירכין ראשו בפני המנהלים והמנהיגים אותו, יש לראות בכל אחד מהם ובכולם ביחד אחראים למחדל, כישלון או הפסד בארגונם. כלומר, במקרה שלנו, אותם חברי מועצת העיר שלא כפו על ראש העיר להתפטר אין לאפשר להם להיבחר שוב. במסגרת החקיקה המסתמנת שנועדה לסתום את הלקונה המשפטית בעניינם של ראשי הערים, טוב תעשה המדינה ותרחיב את היריעה גם לגבי חברי מועצת העיר ובכך חסל סדר של תופעת אני לא אחראי.

עד שזה יקרה צריך להעמיק את התובנה כי חלף העידן של תסמונת הראש הקטן בה היחיד יכול להסתתר מאחורי גבו הרחב של הבכיר, של הממונה, או של נותן החסות. לאחריות יש מחיר והוא אישי. לי נדמה כי היינו יכולים לחסוך מעצמנו הרבה מהכשלים הנדונים כאן, אילו לאורך השנים השכלנו ליישם במלואם את דוחות מבקר המדינה שמאחורי כל עמוד בהם ניצבו וניצבים אנשים חיים, כאלה שטעו, כשלו והזיקו. אילו עם כל אחד מאלה היו באים חשבון בזמן אמת, מותר להניח כי לא היו נגרמים אותם נזקים שמחירם במצטבר הוא הון עתק. ובעניין זה, דין אחד לדירקטור בחברה ולחבר במועצת עיר, למשרת בצבא ולמשרת במשטרה, לעובד ממשלה כמו לעובד ברשות מקומית. לא רק חשיפת הפרשה והשמות מאחוריה לאור השמש מרפאה את הנגע; גם הענישה. שלא כמקובל במקומות אחרים בעולם, אצלנו התרגלנו לתופעה כי גם מי שהואשם ואף נדון למאסר חוזר לאחר שחרורו לפעילות ציבורית, כיוון ש"שילם חובו לחברה", גם אם הכתם לא מוסר לעד.

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל