תמיד רציתי לכתוב סיפור

ניסיון וטעייה. מה אני רוצה לספר? יחד עוד יצא מזה סיפור.

לכתוב סיפור. זה מה שתמיד רציתי. סיפור מעניין, מותח, עלילה מורכבת ומתוחכמת.
אני הולך למחשב ומנסה את כוחי:
רוח נעימה נשבה פנימה, מגרשת את החום והלחות ומביאה עמה בשורה רעננה ונעימה של לפנות ערב. בשמיים, אט אט ירדה לה השמש אל הים, מושכת אחריה יריעה אדמדמה כהה.
ו....
לא! לא כך רציתי לפתוח את הסיפור הראשון שלי.
לחיצה ארוכה על מקש המחיקה, והפתיחה המלבלבת נעלמת.

דפיקות חזקות נשמעות בדלת! דפיקות? יותר כמו מהלומות פטיש אוויר במשקל עשרה ק"ג, שעמדו בכל רגע לקרוע ממקומם את הדלת והמשקוף יחד.
"תפתח! ! !" נשמעה שאגה מאיימת. באדישות מופגנת אני ניגש אל הדלת.
"מי שם?” אני שואל בקול מלא מתיקות.
"תפתחחחחח......יא....בן.....חתיכ.......”
אני מחליט ללמד את הדופק-פורק-העול נימוסין. זה שבכל רגע הוא עלול להתפרץ פנימה ולחבוט בי כהוגן לא מטריד אותי משום מה.
"אדוני?" אני אומר במתיקות, “אם רצונך הוא לפגוש בי, נא אמור את שמך ומטרת ביקורך, ונוכל לשוחח כידידים מתורבתים”.
"אקרע לך את הצורה, טינופת!” הוא צורח.

לא!
גם זו לא פתיחה טובה לסיפור. למרות שאני די אוהב את הגישה של אדישות מול אלימות.
מרגיז נורא כשמישהו צורח עליך, ואתה מגיב בחיוך מטופש שמעלה את חמת הצורח לגבהים של התרסקות.

אני מנסה שוב:
רוח נעימה נשבה פנימה, מגרשת את החום והלחות ומביאה עמה בשורה רעננה ונעימה של לפנות ערב. בשמים ירדה לה השמש אט אט אל הים, מושכת אחריה יריעה כהה ומדומדמת.
דפיקות חזקות נשמעות בדלת! דפיקות? זה היה יותר כמו פטיש אוויר במשקל עשרה ק"ג שעמד בכל רגע לעקור את המשקוף עם הדלת יחד.
"תפתח!!!" נשמעה שאגה מאיימת. באדישות מופגנת אני ניגש אל הדלת.
"מי שם?" אני שואל בקול מלא מתיקות.
"תפתחחחחח......יא....בן.....חתיכ......."
אני מחליט ללמד את הדופק נימוסין. זה שבכל רגע הוא יכול להתפרץ פנימה ולחבוט בי כהוגן לא מטריד אותי משום מה.
"אדוני?" אני אומר בקול נוטף דבש, “אם רצונך הוא לפגוש בי, נא אמור את שמך ומטרת ביקורך, ונוכל לשוחח כידידים מתורבתים".
"אקרע לך את הצורה, טינופת!” הוא צורח.


זה כבר יותר טוב. הרעיון של למשוך את הקורא למקום נינוח ורגוע וברגע אחר להשליך אותו למקום מלא צרחות ואלימות קוסם לי מאוד.
משהו בכל זאת חסר עדיין.
שוב לחיצה ארוכה על המקש עם החץ ושוב הכל מהתחלה.

"ואתה חושב שתוכל לשלם לי?"
"כן, כן!" אני ממהר להבטיח.
זה לא שפשוט צרחתי שיש לי כרטיס ליוון להיום בלילה. שיתפוצץ. פעם אחת ולתמיד אלמד את הטיפש לקח!
אני יוצא החוצה, עיניי מרצדות לכל כיוון אפשרי, מחפשות אחרי "גמדים כחולים במדים".
השטח נקי. באלגנטיות אני מכניס את הכלי העטוף לתא המטען, ומתפלל בכל לב שגמד כחול ומניאק לא יעבור פתאום ויחליט שהוא חייב לראות את הרישיון שלי.
הרעיון של להיתפס עם רובה אוטומטי בתא המטען הינו רעיון מכוער מיסודו.
"עצור!" הצעקה מקפיאה אותי במקום, גליל ארוך וקר נתקע בעורפי.
השלמתי עם זה.
זהו. הם עלו עלי. כעת תא המטען יפתח, והנשק יוצג בראווה לעין כל, יחד עם המשפטים הידועים של הגמדים בכחול.
"חשבת שתברח לנו, אה?"
"אתה בטוח שמשטרה זה בדיחה, שכל השוטרים מטומטים”.
למרות שדעתי האישית על שוטרים היא שהם בהחלט מטומטמים, לרגע לא חשבתי לענות לגמד במשפט כמו: "שנינו מחזיקים בנשק, אני פשוט סיימתי תיכון”.
אני מסתובב בפחד, ורואה את פרצופו המטונף של אלכס מרוח כולו בחיוך מרושע.
חה חה חה - הוא מבסוט מעצמו. זוהי רק טעימה קטנה ממה שיקרה לך אם תחליט לברוח.

טוב זה בהחלט כבר נשמע טוב אבל עדיין חסרים לי מרכיבים מהותיים לסיפור. כמו נושא, מסר, תוכן, קו עלילה, דמויות. אני מניח שאת כל אלו אצטרך לשמור לסיפור ארוך יותר שאכתוב מתי שהוא.
אבל בהחלט פתיחה טובה!
 
תמונה ראשית: Drew Coffman

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל