מוקו

ראשיתו של מוֹקוֹ היא כמו דף לבן. הוא נולד עיוור, חירש, אילם ותתרן.

ראשיתו של מוֹקוֹ היא כמו דף לבן.
הוא נולד עיוור, חירש, אילם ותתרן.
אימו ילדה אותו בחשאי בחדר מדרגות חשוך של בית שכוח אל. כשסיימה את מלאכת הלידה הדואבת, נגסה בשיניה את חבל הטבור, שעדיין סיפק טיפת חיים למוקו, זחלה החוצה, התמקמה בתוך העשבים הגבוהים ונחה. גם אם מוקו היה בוכה היא לא הייתה שומעת, אבל מוקו לא בכה.
שׂוּרִיקָה השחורה מצאה ולד לבן בחדר מדרגות חשוך. היא נגעה בו והוא לא זז. היא שמה את ידה השחורה על הסרעפת שלו וחשה תנועה קלה של נשימה, "אווואי" לחשה לעצמה, "הוא נושם. ומוֹקוֹ שלי נולד מת, אפילו שאיפת אויר אחת לא שאף".
שׂוריקה אספה את הולד הלבן אל חיקה, חלצה לו את שדה הדואב מעודף חלב והוא ינק וינק וינק ושוריקה סוף-סוף בכתה.
 
ספר תהלים היה מונח דרך קבע בתיקה של שוריקה וכשהבחינה שהתינוק הלבן נרדם, קרעה משולי שמלתה פיסת בד, עטפה אותו ושבה ואספה אותו אל חיקה השחור, הרך. היא פתחה את ספר התהלים שלה ומלמלה את הפסוק הראשון שצץ וקרץ לה: "פלטני, הטה אלי אזנך מהרה, הצילני, היה לי לצור-מעוז", עיניה ריצדו על האותיות ואז קראה בקול: "אגילה ואשמחה בחסדך אשר ראית את עניי, ידעת בצרות נפשי" (תה' ל"א 2-1 . ל"א 8).

התושבים הקבועים-ארעיים של שכונת הקופסאות הבחינו בקופסה הגדולה שנוספה לשכונה, אבל איש מהם לא טרח לברר מי הם הדיירים החדשים. כל אחד מאנשי השכונה חי את צרותיו ולא חיפש לעצמו עניין בצרותיהם של אחרים.
בתוך קופסת המגן של שוריקה שוכב מוקו במיטת ברזל, שעליה מונח מזרון של עשבי-ים. סדין לבן פרוש על המזרון עליו מונח מוקו ועל מוקו מונחת שמיכה לבנה. זמן רב הניקה שוריקה את מוקו וחלב שדיה העשיר סיפק לו את כל צרכיו וחיזק את איבריו.
שוריקה השחורה הייתה יוצאת עם הנץ השחר, מנקה בקפדנות מדרגות של בית אחד ושבה מהר ככל האפשר אל קופסת ביתה, לטפל במוקו, ושוב הייתה יוצאת, עבודת ניקיון נוספת ציפתה לה וגם ממנה ממהרת הייתה לשוב.
 
יום אחד חשה שוריקה בריח עז של עשן ושמעה זעקה נוראה מאחת מקופסאות המגורים. היא תפסה את מוקו ורצה איתו לראות מה קרה. כשראתה את השריפה, המכלה במהירות דירת קופסה והבחינה באישה הנואשת המצמידה אליה את שני ילדיה, עטפה את מוקו בסוּדרה, קשרה את הסוּדר - כשמוקו בתוכו, לכתפיה, חזרה אל קופסת מגוריה ושבה כשבידה דלי ריק. היא פתחה את ברז המים, אותו התקינו בחשאי דיירי השכונה, והחלה רצה הלוך ושוב. ממלאה את הדלי ומַזָּה את המים על האש. האישה הנואשת התעשתה והחלה רצה מקופסת דיור אחת לשנייה ומזעיקה את דייריהן. שרשרת של דליי מים ואנשים עשו דרכם אל האש והיא החלה דועכת. האישה, שנותרה חסרת כל, החלה תרה ומחפשת את האישה השחורה, הנפלאה, שנחלצה לעזרתה, אבל שוריקה נעלמה ועימה ילדהּ הלבן.

רוח ערב קרירה מרחפת מעל הבמה הגדולה, שהים משמש לה תפאורה. על הבמה ניצב ילד ששערותיו הבהירות מתנופפות ברוח, עיניו תכולות-חיוורות, סומות, בוהות אל החלל, אינן נעות, אך קולו נשמע זך וצלול: "אלהי שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" (תה' נ"א 17 ), שר הילד. וממשיך: "נכון לבי אלהים, נכון לבי אשירה ואזמרה. עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר" (תה' נ"ז 9-8). בפאתי הבמה ניצבת אישה שחורה, פניה קורנים ועיניה שטופות דמע: מוקו שלה, שלהבת אש ובהלה גדולה פקחו את אוזניו, והנה הוא מוקו שלה, זָמָר התהלים שלה, כאן על הבמה וכל הקהל הגדול מריע לו. ידה של שוריקה טמונה בתיקה והיא מלטפת את ספר התהילים.
 
תמונה ראשית: Creative Tools

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל