איפה התפוח ואיפה העץ

כל כך הרבה שנים מכרתי לעצמי את הלוקש הזה שיש בינינו מערכת יחסים מופלאה עם שיחות נפש ארוכות, האמנתי שאין דבר שלא נוכל לדבר עליו, קשה וכואב ככל שיהיה.

אני מנסה להיזכר מתי בדיוק התחלתי להרגיש את הרווח הזה שצמח בינינו. אני מנסה להריץ את הסרט לאחור ולעצור בתחנות הזמן, בוחנת ובודקת כל תחנה כמו בחיפוש אחרי חפץ חשוד. הגיוס שלו? אולי דווקא סיום בית הספר היסודי? מה היה שם בתיכון? אולי זאת הפעם ההיא שהוא הבריז מהשיעור והמורה שלו צרחה על שנינו? אולי הקעקוע הראשון? איך זה פתאום שהוא צמח להיות כל כך שונה ממני? מתי הפכתי להיות האמא הלא רלוונטית, זאת שצריך להחביא ולהתנצל כשהיא באה לביקור?

כל כך הרבה שנים מכרתי לעצמי את הלוקש הזה שיש בינינו מערכת יחסים מופלאה עם שיחות נפש ארוכות, האמנתי שאין דבר שלא נוכל לדבר עליו, קשה וכואב ככל שיהיה. האמנתי שזה ימשך כך כל החיים. אבל שום דבר לא הכין אותי לשתיקות שלו. הילד שלי צמח להיות גבר והלך לי לאיבוד בדרך. ולא דרך מרפסת, אלה סתם כך מיום רודף יום ושתיקות שנערמו ונדחקו, עד שמצאתי שמלבד על מזג האויר לא הצלחנו לפתח שיחה של ממש. כל כך ניסיתי להתחבר לעולם שלו, לגשר על פערי הדורות, להבין לנפשו. גיששתי בכל דרך, נזהרת ובוררת מילים, מחפשת את האיזון בין "חופרת" לדואגת ומתעניינת. כשהוא התגייס לצבא והלך לקרבי הייתי האמא הכי גאה בעולם. זה תאם את עולם הערכים שלי והיה בלתי שפוי בעליל (איזו אמא שפויה יכולה לרצות שהבן שלה ישב בתוך טנק?!). על הגאווה הזאת שילמתי בלילות ארוכים ללא שינה, דאגה אין סופית במשך שלוש שנים ארוכות ומיוזעות. חשבתי שהצבא לקח אותו ממני והיום אני יודעת שהוא הלך ממני עוד הרבה קודם. הצבא היה המפלט שלו, המקום שיכול היה להיות בו בלעדינו, בלי המבטים שלנו, בלי הביקורות וההערות שלנו.

עוד לפני השחרור הוא הצהיר שהוא רוצה לחיות לבד, לצאת מהבית. נזכרתי בעצמי בגילו והבנתי. הראש הבין והלב התכווץ, אבל ידעתי שהוא חייב, חייב את זה לעצמו. הייתי חייבת לשחרר. זה מרגיש קצת כמו לוותר מרצון על חלק מהגוף, כמו להתנדב לקטוע יד בריאה. רציתי לעשות הכל כדי שישאר בבית וביחד עם זה עשיתי כל שיכולתי כדי לעזור לו לעזוב. באיזשהו מקום גם לי הוקל. השתיקות הפכו לדביקות, והילד שהפך לגבר הסתובב כאן בבית, לא מוצא מקום להניח בו את עצמו. ואז, עם כל קעקוע חדש נערמה אבן נוספת בחומה השקופה בינינו. למראית עין הכל היה טוב, בסדר, נורמלי וטבעי ורק אני הייתי אבודה. כואבת, ומתגעגעת נורא. כן, הקעקועים היו בעיה, למעשה הם עדיין. כנראה שלעולם לא אצליח להבין את הצורך הזה. קעקוע אחד או שניים קטנים וחינניים זה נחמד, אבל להפוך לטפט אנושי זה כבר משהו שאני לא יכולה להבין. מוכנה לקבל אבל לא יכולה להבין. הוא לקח את התחביב המוזר והפך אותו באושר גדול למקצוע.

ואז משהו השתנה. זה היה מפגש מקרי בין מדפי הסופר השכונתי עם אביה של חברתו לספסל הלימודים. האיש סיפר לי באריכות על הבת שלומדת לתואר כזה או אחר ושאל בטבעיות מה קורה עם הבן. סיפרתי לו שהילד לומד בסטודיו לקעקועים, שהוא כבר פירסר מוסמך ואוטוטו מתחיל לקעקע בעצמו. האיש התחלחל, הביט בי במבט מלא רחמים, מילמל כמה מילות נימוס ונעלם, ממש נס על נפשו. באותו הרגע משהו השתנה בתוכי. נשארתי מול מדף הבייגלה, שומשום או מלח ובתוך המעמד המביך הזה הרגשתי איך גל של חום נעים מציף אותי, הרגשתי איך כל חוליה בעמוד השדרה שלי מתישרת ומישרת את זאת שמעליה, איך אני הופכת להיות זקופה יותר. ברגע הזה הבנתי שלעולם יהיה בינינו פער. הילד שלי צמח להיות עצמאי במלוא מובן המילה. התפוח נפל מהעץ וצנח ממש רחוק ממנו. כל חייו כיוונתי לכך שיהיה עצמאי, שיפתח זהות משל עצמו, שתהיה לו חשיבה עצמאית, שיקשיב ללב שלו, ובעיקר שלא יקשיב לפחדים של אמא שלו. למעשה, הוא הגשים את כל משאלות ליבי!

היום ביקרתי אותו בסטודיו. נכנסתי בשקט, כמעט בהתגנבות. הוא ניגש אלי ומיד יצא איתי החוצה "סיגריה קצרה ואני חייב לחזור". שבע דקות בדיוק ושוב הייתי לבד אחרי שלא למדתי כלום על מה שקורה בחייו. כל שנותר לי הוא להתבונן בו, להרגיש את האהבה הענקית הזאת מציפה אותי. לפני שנפרדנו קיבלתי גם חיבוק. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, ואני אומרת לכם שחיבוק אחד יכול להיות סיפור חיים שלם.
 
תמונה ראשית: Kevin Bowman

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל