רעידת אדמה

משהו לגמרי לא בסדר. עכשיו היא כבר הייתה מוטרדת על גבול מבוהלת. האיש שלה שכב והביט בה במבט חלול, החלק השמאלי של גופו היה כפוף בתנוחה מסורבלת והוא ניסה לומר משהו כשפניו מעוותות.

רחל כיבתה את האורות בסלון ונעלה את הדלת. ניגשה למטבח לסידורים אחרונים, כמה כלים ושאריות מזון שצריך לאסוף, אחרת הנמלים יחגגו כאן. היא עשתה את כל אותן הפעולות שעושה כל מי שעוד רגע הולך לישון, בנחת וברוגע. אריק הלך לישון שעתיים קודם. הוא טען שכואב לו הראש ושהוא עייף. היו אלה ימים מתוחים והוא היה מוטרד וכועס. רחל חשבה שטוב שכך, שילך לישון. היא נכנסה בשקט אל חדר השינה והביטה באיש שחלקה את חייה איתו בשלושים וקצת השנים שחלפו. היא הכירה היטב כל מצב רוח שלו ואת הנטייה הידועה לברוח לשינה. אבל משהו לא היה כשורה. התנוחה שלו הייתה שונה. נדמה היה לה שהוא מביט בה ומנסה ללחוש משהו. היא הדליקה את מנורת הלילה שלצד המיטה שלה וניגשה להתבונן בו מקרוב.משהו לגמרי לא בסדר. עכשיו היא כבר הייתה מוטרדת על גבול מבוהלת. האיש שלה שכב והביט בה במבט חלול, החלק השמאלי של גופו היה כפוף בתנוחה מסורבלת והוא ניסה לומר משהו כשפניו מעוותות. הבהלה הפכה לאימה והיא הדליקה באחת את האורות בחדר.
 
המראה שנגלה לה היה נורא. ההכרה שמשהו לא טוב קורה נחתה עליה ברגע. הם היו לבד בדירה והיא הייתה מבוהלת. האמבולנס הגיע די מהר והצוות הרפואי היה יעיל ומתורגל. כל כך מתורגל עד כי נדמה היה שמה שקורה שם הוא טבעי ורגיל. את הצעקה הנואשת שלה איש לא שמע. הם הגיעו לחדר המיון ואריק קיבל את אחד התאים, אחד מני רבים כשבכל אחד מהם יש סיפור אחר של מצוקה. איש לא טרח להסביר לה והיא ניסתה להבין מתוך שיחות הרופאים והאחיות בינם לבין עצמם. היא כיסתה אותו וליטפה את פניו. "יהיה בסדר", היא לחשה לו, "זה בטח משהו בלב, תיכף יטפלו בך והכל יעבור. עוד מעט יוולד לנו נכד ראשון, אני מבטיחה לך, יהיה בסדר, אתה תראה שהכול יסתדר". היא התיישבה מולו ואחזה בידו, מהנדסת את המגע בין האינפוזיה ושאר המכשירים אליהם היה מחובר. הוא המשיך להביט בה במבט החלול והריק, מביט אבל לא מסתכל, רואה ולא נמצא. הדקות הפכו לשעות וככל שעבר הזמן ותהלוכת הרופאים והאחיות נמשכה כך הלך הייאוש וגבר.
 
בסופו של דבר היא אזרה אומץ ודרשה לדעת. ספרו לי מה קורה לו. הרופא ביקש ממנה להתלוות אליו לפינת החדר ושם, בתוך כל ההמולה, כשבכל רגע מישהו אחר ניגש אליו, כשהיא כל כך חשופה ובודדה, במילים סטריליות של קריין חדשות הוא סיפר לה שחייה עומדים להשתנות, שהאיש שנישאה לו באהבה גדולה לעולם לא יחזור להיות האיש שאהב אותה וחיזר אחריה גם אחרי כל השנים הללו. שהוא לעולם לא יוכל ללכת, שהוא יזדקק לטיפול בכל שעות היממה, ואת שאר הדברים היא כבר לא קלטה. "הוא רק בן חמישים וחמש", היא הצליחה לומר. "נכון", אמר הרופא, "זה קורה. ועכשיו תסלחי לי, אני חייב לגשת..." וכך היא נשארה. נשענת על הקיר, בדמעות היא כבר לא הצליחה לשלוט. היא הביטה סביבה והקולות הגיעו מרחוק. שתי אחיות התלוצצו לידה, אנשים הלכו ממקום למקום ורק הזמן שלה קפא מלכת. היא גררה את עצמה לתא הוילוני, ניגשה אל אריק ולחשה לו, "אנחנו ננצח את זה. נעבור את זה ביחד". לחשה ופרצה בבכי ללא מעצורים. באותו הרגע הוא הניח את ידו על ראשה והיא הבינה שהוא מבין הכל, שהוא יודע יותר טוב מכולם שלא יהיו עוד כעסים בגלל עבודה ושאת הנכד שחיכה לו כל כך הוא כבר לא יוכל להרים על הידיים. בשנים הבאות היא פגשה את חדר המיון עוד אין ספור פעמים. שגרת היום שלה סבבה בין מסדרונות ארוכים ואת הלילות היא העבירה על הכסא המרופד לצד מיטתו.

חמש שנים אחר כך, מעל קברו הטרי היא ביקשה סליחה ומחילה. לא עשיתי מספיק, לא הצלחתי להשיב אותך אלי. בחמש השנים האלה היא כל כך השתדלה. היא ניסתה להציל את העסק שהתפרק והותיר אותם חסרי כל, לשלם עבור כל הטיפולים, לרחוץ, להאכיל, להלביש, לדחוף את כסא הגלגלים, לספוג את התסכול הנורא שלו ברגעים בהם היה צלול והבין, ומעל הכל להמשיך לאהוב. חמש השנים חלפו כמו מאה, לאט ובכאב אין סופי. שתי בנותיה עמדו לצידה מעל הקבר הטרי ולא הצליחו לספק את הנחמה הנדרשת.

שבע שנים אחר כך היא הלכה לעולמה והיא בת שישים ושתיים בלבד. הלכה לישון ולא קמה. בזמן הזה היא אספה את כוחותיה, מכרה את כל מה שהיה לה על מנת להחזיר חובות, נותרה ללא כל רכוש כשבתי המשפט קורעים ממנה גם את המעט שנותר. מעל קברה הטרי זעקה בתה הבכורה את הזעקה שלא נשמעה בכל השנים הללו. מעל קברה הטרי היה זה היושב במרומים שהיה צריך לבקש מחילה.
 
תמונה ראשית: Alan Parkinson

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל