גלויה משנות התשעים: קולנוע תיעודי-אישי בעידן הדוקו-ריאליטי

אנו נמצאים בתקופה בה הפך התיעוד העצמי לנחלת הכלל. הרשתות החברתיות וז’אנר הדוקו-ריאליטי לצדן, מאפשרים לנו הצצה על עולמן של אינסוף דמויות. ייצוגים "אותנטיים" של המציאות מפציעים מכל פינה. הפרטיות שייכת לעבר.

אנחנו לא יכולים ללכת לישון בלי שיטוט בפייסבוק או צפייה בפרק של מחוברים פלוס, ואם עוד לא העלו את פרק תשע, תמיד אפשר לגלוש לאתר של רשת TLC ולצפות ב"מאמא ג'ון" מכינה ג'אנק פוד לבנותיה בסדרת הדוקו-טראש האמריקאית "Here Comes Honey Boo Boo".
 
 
אך חשוב לזכור כי ז'אנר הדוקו-ריאליטי לא היה קיים ללא ז'אנר הקולנוע הדוקומנטרי האישי. מדובר בז'אנר קולנועי שפרח בסוף שנות השמונים עם כניסתן של מצלמות הוידאו הביתיות לשוק והגיע לשיאו באמצע שנות התשעים. היום, עם ריבוי ונגישות אמצעי התיעוד העצמי כמו סמארטפונים ומצלמות רשת, עבר הז'אנר אדפטציה ללב הפריים-טיים. אז רגע לפני שנשכח מאיפה הכל התחיל, הנה שיעור היסטוריה מקוצר ביותר וכמה המלצות חמות שלא תתקלו בהן בכל מקום.
 

האיש עם מצלמת הקולנוע

הקולנוען שנחשב לאבי הקולנוע הדוקומנטרי הוא דג'יגה ורטוב הסובייטי, שהאמין בקולנוע מבוסס-מציאות, או כמו שהוא וחבריו קראו לזה "סינמה וריטה". סרטו המפורסם ביותר הוא "האיש עם מצלמת הקולנוע" משנת 1929 הפותח באזהרה הבאה: "זהירות צופים, הסרט הזה הוא ניסוי בתקשורת קולנועית של אירועים אמיתיים ללא עזרתן של כותרות, ללא עזרתו של סיפור, ללא עזרת התיאטרון. מטרת העבודה האקספרימטלית היא ליצור שפה בינלאומית של קולנוע המבוססת על ההפרדה הטוטלית שלו מספרות ותיאטרון".

 

כאשר הייתה אמנות הקולנוע בתחילת דרכה, היו עסוקים היוצרים בביסוס מעמדה כילדה החדשה בבלוק ועשו זאת בין השאר על ידי הפרדתה מעולם היצירה הנרטיבית. הקולנוע הוא יצירה אסוציאטיבית, הם טענו, וחומריה הם המציאות.

 

היום, כמעט מאה לאחר מכן, השפעתו של ורטוב עדיין ניכרת, אך לאו דווקא בז'אנר הדוקומנטרי. קצב העריכה של שוט ממוצע בסרטו "האיש עם מצלמת הקולנוע" עמד על פחות מ-3 שניות, בתקופה בה אורכו הממוצע של שוט היה 11 שניות. אורך השוט שהציע ורטוב באופן חלוצי נותר עד היום אורכו הרווח של שוט בסרטים הוליוודיים.

 

משחדל הקולנוע להתעסק בשאלת נפרדותו מהאומנויות האחרות, עבר הדיון להגדרות פנים-קולנועיות ואחת העיקריות שבהן היא במה נבדל קולנוע עלילתי מקולנוע דוקומנטרי? קצרה היריעה מכדי להכנס לדיון המרתק או המיותר הזה (תלוי את מי שואלים), אבל השורה התחתונה היא שלאף ז'אנר אין חזקה על האמת.

 

לעתים עוברים יוצרים ליצור בז'אנר התיעודי-אישי קודם כל מסיבות פרוזאיות. כשדויד פרלוב החל ליצור את "יומן", הוא מאס בקולנוע המקצועי בו התקשה להשיג תקציב לסרטיו והחל לתעד את הסובב אותו. את יצירת המופת שלו "יומן", שהפכה לשם נרדף לז'אנר התיעודי-אישי בישראל צילם בין 1973 ל-1983 בעצמו.

 

יותר מעשר שנים לאחר מכן משתקפת תל-אביב גם במצלמתו של יוצר הקולנוע עמית גורן. עם ובלי קשר למיקום, אי אפשר להתעלם מהשפעתו של פרלוב על סרטיו. סרטו של גורן "ארץ אחרת" משנת 1998, צולם במשך חמש שנים ומתעד גם הוא את היוצר וסביבתו הקרובה, כולל את האישה לשעבר. לצד המשפחה בארץ ובחו"ל, מתעד גורן גם את הזעזועים הפוליטיים שעברה המדינה באמצע שנות התשעים. רצח רבין מעולם לא נראה פיוטי כל כך.
 

אלמנט אוניברסלי החוזר על עצמו בקולנוע התיעודי-האישי הוא הצורך של היוצר לצלם את משפחתו ברגעי משבר. לפני שלוש שנים נתקלתי לגמרי במקרה בביתו של חבר בסרטו המרשים ביותר של ג'רמיה זגר "In a Dream". זגר הוא קולנוען אמריקאי, יליד פילדלפיה, שצילם את סרטו בין 2001 ל-2008. גם בסרט הזה המשפחה עומדת במרכז ובמיוחד דמות האב.

 

החידוש של זגר, שהוא גם הדבר הראשון בן מבחינים כשרואים את סרטו, הוא העונג הויזואלי הניבט ממנו. בניגוד לתפיסה הרווחת בעולם הדוקומנטרי ובמיוחד בז'אנר האישי-פיוטי בו התוכן לרוב קודם לצורה, זגר שם דגש עצום על הצד הויזואלי. הדבר ניכר כבר בשוטים הראשונים של הסרט, בהם הוא מראה את אמנות הפסיפס הצבעונית של אביו, הלא פחות צבעוני, האמן יזאיה זגר.

 

למרות הפיוטיות, הסרט מספק דרמה לא קטנה שלא הייתה מביישת סרט עלילתי כתוב היטב. יש בו בגידה, התמוטטות עצבים, נפילה לסמים, יציאה מסמים, גירושים ודיבורים על מחלות נפש. הסרט זכה בפרסים רבים בעולם ושודר ברשת HBO האמריקאית ב-2009.

 


סרט שהזכיר לי מאד את סרטו של זגר הוא סרטו השני של הבמאי הארגנטינאי גסטון סולניקי משנת 2011. את הסרט ראיתי לפני שנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, הייתה זו הקרנה חגיגית בנוכחות הבמאי ובני משפחתו שבאו לראות את עצמם על המסך. גסטון הוא ארגנטינאי ממוצא יהודי וחלק ממשפחתו מתגוררת בארץ. הסרט מורכב מ-200 שעות חומר גלם שצולמו במשך 12 שנה, המתאספים לכדי פורטרט-משפחתי אינטימי בן 74 דקות.

 

"פפירוסן", על שם אותו נייר ממנו היו יוצרים מגילות במצרים העתיקה, נראה כמו home movie קלאסי ומתענג על הדמיון. סצינת הסיום הבלתי נשכחת שלו היא מסיבת בת-המצוה הגנרית של אחותו הגדולה של הבמאי, הכוללת את כל הקלישאות: אולם, שמלות נוצצות, וכיאה ליהודי התפוצות, ריקוד המוני לצלילי "הבה-נגילה" בגרסת הדיסקו.

 


כל סרט כזה הוא פרויקט מפעל חיים קטן או גדול, עליו עמלו היוצרים במשך שנים. השאלה מדוע בחרו להביט במציאות הקרובה אליהם בתיווכה של עדשת המצלמה היא נושא למאמר אחר, אבל מה שבטוח הוא שהישגיהם והתובנות שהם מספקים לנו מוכיחים שהעקשנות משתלמת.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל