פרשת תולדות: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו. כאנטי-תיזה למצווה: כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ.

לדון בתרמית של רבקה ויעקב בקבלת הברכה מהאב במקום עשו, וכיצד תרמית זו מקבלת הכשר באי קיום מצוות כיבוד אב ואם, הן בפרשנות המקרא והן ברמז.

לראשונה מאז לידתם של שני הבנים המתרוצצים בקירבה (עשו ויעקב), הופיעה לפני יצחק דמות חדשה לגמרי - ידיה ידי עשו וקולה קול יעקב - דמות של סינתזה מפתיעה ביותר.
יעקב ורבקה לא התכוונו אלא למנוע את זיהויו ואת הפיכתו למתעתע, אבל יצחק מישש את ידי עשו ואת בגדיו, והקשיב לקול יעקב. תמֵה ומופתע הוא חזר ושאל: "אתה זה בני עשו"? (שם, כד), כמבקש לדעת - היתכן שעשו סיגל לעצמו את קול יעקב? אט אט התמלא יצחק שמחה גדולה על הדמות החדשה שהופיעה לפניו: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' " (שם, כז). השמחה העצומה על הצירוף החדש והמפתיע, של קול יעקב עם ידי עשו, הביאה להופעת רוח הקודש על יצחק בשעה שבירך את בנו 'החדש'. לכן ידע יצחק והבין, שזהו רצון ה' ואין להשיבו אחור. כשהופיע עשו כמות שהוא, בקולו ובסגנונו, יצחק חרד על אבדן בכורו ועל אבדן אהבתו גם יחד, כדברי רמב"ן. הוא כבר ראה את הפתרון שה' רוצה בו, ולא יכל עוד לסגת.
 
סגנונו של יצחק בברכו את עשו מאכזב ואין בו התרוממות רוח, והדבר ניכר ביותר בהשוואת שתי הברכות.
אך האומנם היה יעקב ראוי לברכה זו? אמנם קנה את הבכורה מעשו כדין, אבל בגדי עשו עליו הלוא לא היו אלא תרמית! למרות הבדלי האישיות בין האחים ואהבת רבקה ליעקב, קשה לקבל את יזמתה להעברת הברכה ליעקב באמצעים שנראים פסולים ביותר: הטעיית בעלה שהיא חייבת בכבודו; ניצול עיוורונו ; פגיעה קשה בבנה עשָׂו שכיבד את אביו וציית לו; שימוש בבגדי עשָׂו – רכושו האינטימי – לרעתו, והכנסת יעקב לדילמות מוסריות של "מדבר שקר תרחק" ואי-כיבוד אב.
 
את הסכמת יעקב ליזמת התרמית של רבקה ניתן אולי לתרץ בכיבוד אם, שגם היה לה קשר דו-סטרי עם האל בהריונה, או בידיעה שהבכורה שלו ובתחושתו שהברכה אכן מגיעה לו. את התהייה על הימנעות יצחק מלבטל את הברכה שהעניק ליעקב, לאחר שנודע לו על ההטעיה, אפשר אולי לתרץ בהנחה שכאשר שמע מפי עשָׂו על מכירת הבכורה שינה את עמדתו.

על מצוות כיבוד אב ואם
חכמי התלמוד הפליגו בחשיבות מצווה זו: בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה "מעלה אני עליהם כאילו דרתי בניהם וכבדוני" (קידושין ל' ע"ב).
הרמב"ם ממשיך קו זה ומסביר בספרו 'משנה תורה' (הלכות ממרים פרק ו' , הלכה ג'): "אי זהו מורא אב ואי זהו כבודה":
מורא - "לא עומד (הבן) במקומו (של האב) ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר: "אבי מורי".
איזהו כיבוד (אב): "מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה משל האב, ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן – כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול, ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהם את הרב, ועומד מפניו כדרך שהוא עומד מפני רבו".
 
עד היכן כיבוד אב ואם? מהם הגבולות?
אומר הרמב"ם: "אפילו נטלו (האב או האם) כיס של זהובים שלו (כסף) והשליכו בפניו לים - לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעס כנגדם אלא יקבל את גזירת הכתוב וישתוק".
ועד היכן מוראם של אב ואם?
"אפילו היה לובש בגדי חמודות ויושב בראש בפני הקהל ובא אביו (או אמו) וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו - לא יכלימם אלא ישתוק". (שם, הלכה ז).
לפי הרמב"ם חייב אדם לציית להוריו ולשרתם כמעט ללא גבול גם על חשבון רמיסת כבודו העצמי.
 
לענייננו: יעקב היה בדילמה האם לעבור על מצוות כיבוד אב ואם? את מי לכבד? את האב יצחק או את רצון האם רבקה?
דילמה זו באה לידי ביטוי גם ברמז:
הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו. (בראשית, כז, כב) (גימ' 928) זהה לפסוק: כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ, (דברים, ה,טו) (גימ' 928).

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל