אגדה בלי שיניים

ילד בן 7 בהתלבטות קשה: למי לתת את השן שנפלה לו - למורה למדעים שמלמדת בדיוק על שיניים, או לפיית השיניים שלא בטוח שהוא מאמין בה?

בעיית השיניים

ארבע אחרי הצהריים בבית משפחת ברנד. למטבח נכנסים בחגיגיות יתרה שני ילדים בני שבע, נרגשים מאין כמותם: "אמא, לשי נפלה שן!"
שי מושיט את השן בחגיגיות לאמא, שתראה. הרי לא בכל יום יוצא לו לחוות טקס בגרות שכזה, שמקרב אותו בצעדי ענק לעולם הגדולים, עולם שבו אפשר לאכול קורנפלקס מתי שהם רק רוצים ובלי רשות. "איזה יופי," אמא מחייכת, "אולי תראה למורה שלך לטבע? אתם לומדים עכשיו על שיניים, נכון?" שי מהנהן בעיניים נוצצות. מחר הוא יקח את השן איתו לבית הספר.
אבל בערב, בעיניים חצי עצומות, שי נזכר. מתחת לשמיכה הוא מישיר מבט אל אמא ושואל, "אבל אמא, אם אני אשים את השן מתחת לכרית, פיית השיניים תיקח אותה! ואז, איך אני אביא אותה מחר לכיתה?" אמא מחייכת לעצמה. שאלה כל כך תמימה, כל כך הגיונית. אחרי מחשבה קצרה נמצא הפיתרון: נכתוב פתק לפיית השיניים, ונטמון אותו מתחת לכרית.
שי כבר ער לחלוטין, שפתיו נשוכות בריכוז והעיפרון שהוא מחזיק חזק בין אצבעותיו כותב את המילים המתעגלות בכתב ילדותי: "פיית השיניים היקרה, בבקשה על תיקחי את השן כי אני צריח אותה מחר לשיאור טבע. אבל בבקשה כן תתני לי מתנה. אה, ואני רוצה מתנה כדורגל. בברחה, שי ברנד." הפתק נתחב אחר כבוד מתחת לכרית, ובבוקר, הפלא ופלא, השן עודנה שם, ולצד המיטה כדורגל חדש ומבריק.
 

אני מאמין באמונה שלמה?

לאחר תום חגיגות הכדורגל, התאומים מגיעים למטבח ומתיישבים לאכול ארוחת בוקר. אמא מכינה סנדוויצ'ים, ומאזינה לדיון הער המתנהל בלחישות מאחוריה:
"שי, אתה באמת חושב שפיית השיניים אמיתית?" שואלת יערה ומוזגת חלב לקערה. שי מתלבט לרגע: "אני לא יודע. נראה לי שבאמת באמת זה אבא ואמא ששמים מתנות." "נכון", מסכימה יערה, "זה באמת הם, אין פיה כזאת". "אבל," לוחש שי בהדגשה, "כן כדאי לי להאמין בה." "למה?" מתפלאת יערה. "כי אם אני לא אאמין בה היא לא תיתן לי מתנות!" מחייך שי חיוך של מנצח, ובולע את הכף האחרונה. אמונה, מסתבר, היא עניין של כדאיות.

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל