ייסורי מצפון

היינו חבורה צעירה ורועשת, בתוך בית קטן: שני חדרים, מטבח זעיר ובו מקרר קרח, מקלחת פצפונת, בית שימוש זעיר וחדר מבואה, שבו שמנו שולחן וכסאות שקנינו בשוק הפשפשים.

מסביב לבית הקטן היה פרדסון ובו לימונים, מנדרינות ועוד עצי פרי למיניהם. בערבים, כשחזרנו מעיסוקי היום, היינו משחקים מונופול ושרים או יושבים על אחת המיטות החורקות, ומשוחחים עד השעות הקטנות של הלילה.
פעם אחת בשבוע, מוקדם מאד בבקר, עברה עגלת קרח ברחוב, העגלון היה מצלצל בפעמון ובקולו הצרוד היה מכריז: ק – ר - ח, אך בבית הקטנטן ישנה כל החבורה. אף אחד לא היה מוכן להודות, שצלצול פעמון הקרח וקולו של העגלון העירו אותו, וכך הייתה לנו תמיד עילה למריבה ולוויכוח בשאלה: מי ילך לבית החרושת לקרח ויביא לבנת קרח למקרר, שכבר הפשיר מזמן.
 
הייתה לנו קופה משותפת ממנה שאבנו כסף לקניות קטנות של מצרכי מזון וכלי בית. בתחילת החודש הכנסנו את דמי הכיס שלנו לקופה והיינו רושמים כמה מזומנים הכניס כל אחד. מי שיצא לבלות, נטל כסף מהקופה ורשם זאת בגליון ההוצאות. עילות למריבות לא חסרו לנו: מי ינקה את הבית? מי יבשל? מי ישטוף את הכלים? מי ידאג לכלבת הזאב, שהותירו לנו בעלי הבית? כלבה זו, שהייתה מטופחת ואהובה מאד על בעליה, רזתה, פרוותה המבריקה דהתה, לשונה הייתה משורבבת, והיא הייתה מייללת מרעב במשך כל היום. כדי שלא תמות היינו מספקים לה מדי פעם חלב או מעט שאריות מזון, הרבה שאריות כאלה לא היו לנו. שכנענו את עצמנו, שאנחנו מקיימים בזה את הבטחתנו לבעלי הבית שנטפל בה.
 
שיגרה זו של חיים ארעיים התערערה יום אחד, כששמענו רעש בלתי פוסק של טנקים המתקדמים בכביש הראשי המרוחק מאיתנו. שמנו לב שכיוון הנסיעה של הטנקים הוא דרומה, רוחות מלחמה החלו מנשבות. לימים ניתן שם למלחמה הזאת: "מבצע קדש", אך באותו יום בו החלטנו שאלה מאיתנו שלא גוייסו למילואים, ישובו לביתם, טרם פרצה המלחמה וטרם ניתן לה שם.
חלפו שבועיים רבי תהפוכות, המלחמה הסתיימה, ואני חזרתי אל אותו בית קטן, הייתי הראשונה ששבה.
כלבה עלובה ומדולדלת אצה רצה לקראתי ובעקבותיה, לתדהמתי, 4 גורים פצפונים ומייללים חלושות.
 
אני אינני מאוהבי הכלבים, האמת היא שאני קצת פוחדת מהם, גם מכלבה זו, שהתחננה בשפתה הכלבית שאשים לב אליה, פחדתי. הזדרזתי לפתוח את מנעול הדלת, הדפתי את הכלבה בכוח ונעלתי את הדלת מבפנים. כעת, משהרגשתי עצמי מוגנת, הצצתי מהחלון כמנצחת. הכלבה התיישבה מתחת לחלון ויללה את אומללותה בבכי קורע לב. פתחתי את התיק שלי, לקחתי מעט מן הצידה שהבאתי עימי, פתחתי את החלון וזרקתי אליה את מעט המצרכים. תוך שנייה הכל נעלם והכלבה חזרה ליילל. הפחד מהכלבה גבר על ייסורי המצפון, ישבתי בבית וייחלתי לשובו של דייר נוסף. זה קרה למחרת. הדלת נפתחה וידידי הטוב נכנס מחייך מאוזן לאוזן, מלגלג לפחדי. קנינו מעט מצרכי מזון והתחלנו לארגן מחדש את הבית. אחד השכנים הגיע זועם וכועס ושאל עד מתי נמשיך באכזריות הזאת כלפי הכלבה וגוריה. ניסינו להתנצל ולהסביר שהטיפול בה הוא למעלה מיכולתנו הכספית, תשובתו הייתה: הרגו אותה אם אין ביכולתכם לטפל בה ובגוריה. הוא טרק את הדלת והלך משאיר אותנו מבולבלים ואובדי עצות.
 
למחרת התעוררנו לתוך שקט מוזר – אין נביחות, אין יללות, רווח לנו, חשבנו שמישהו מהשכנים הרחמנים אימץ את הכלבה ואת גוריה ומעתה הוא ידאג לצרכיה וברוך שפטרנו מעונשה. מהר מאד התברר לנו, שהכלבה וגוריה מוטלים מתים בחצר. שכן רחמן הרעיל אותם. ידידי הודיע נחרצות: מי שהרעיל הוא שיקבור וכך נאלצנו לחיות בתוך צחנת המוות במשך יומיים עד שיצאנו לחצר, חפרנו יחדיו בור והטלנו לתוכו את הגופות האומללות.

עשרות שנים חלפו מאז, אך אם תשאלו אותי מה הזיכרון המר ביותר שלי ממבצע קדש אומר לכם: כלבה אחת וגוריה, שמותם ובזיונם רובץ על מצפוני.
 
תמונה ראשית: Tambako The Jaguar

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל