קרנית פלוג כמשל

בנימין נתניהו התבזה בתהליך מינויה של ד"ר קרנית פלוג לנגידת בנק ישראל גם אם הוא משתבח היום במינויה. גרירת הרגליים שלו במשך חודשים רבים במינוי שכולו תלוי היה בהחלטה שלו צריכה להדאיג את כולנו בבואנו לשפוט את התנהלותו בזירה הבינלאומית בה הוא שחקן משנה במקרה הטוב.

ביום ראשון האחרון אישרה הממשלה פה אחד את מינויה של ד"ר קרנית פלוג לנגידת בנק ישראל. לפני ההחלטה, הפליג ראש הממשלה בנימין נתניהו בשבחיה המקצועיים והזכיר את העובדה כי כיהנה כממלאת מקום במשך כארבעה חודשים ומילאה תפקידה בהצלחה. רצה לומר שהעמידו אותה כביכול במבחן המעשה ובמשתמע כי זה היה מתוכנן מראש. בכך הסתיימה הסאגה הארוכה – ד"ר פלוג קיבלה את מושכות הניהול וכולנו עברנו לעסוק בעניינים בוערים אחרים כי הרי אצלנו חיי המדף של כל אירוע הם קצרים מאד.

מי שרוצה להאמין כי תהליך המינוי היה מעשה של סוף מעשה במחשבה תחילה, יבושם לו. לדעתי התגלתה כאן בעיה, ולא בפעם הראשונה, של כשל מנהיגותי של ראש הממשלה שאמורה לעורר מחשבות אצל כולנו, מחשבות שעלולות להשליך על נושאים אחרים. הבה נזכור כי לרשות נתניהו עמדו כ-10 חודשים כדי למנות את ד"ר פלוג שכיהנה כממלאת מקומו הקבועה של הנגיד פרופ' סטנלי פישר שהמליץ עליה במקומו עם פרישתו המתוכננת. ואולם, לא רק שזה לא נעשה מיד אלא שנתניהו ושר האוצר יאיר לפיד, בתור נהג משנה, חיפשו מועמדים אחרים ברחבי הגלובוס כולל אחד בארגנטינה הרחוקה. כנסו פעם ועוד פעם את ועדת טירקל, המאשרת מינויי בכירים בשירות המדינה, רק כדי להתבזות במשך כארבעה חודשים בלא שימונה נגיד קבוע. בסוף נתניהו ולפיד התעייפו ובמקום להמשיך לחפש במחשכים פנו לפנס בבנק ישראל המאיר מעבר לרחוב של משרד ראש הממשלה.

הפרק הזה בחייו הפוליטיים של נתניהו לא יישכח במהרה, אם בכלל. על מינויי הרמטכ"ל והמפכ"ל והקצונה הבכירה מחליטים חודשים רבים לפני המועד כדי שהכניסה לתפקיד של מחליפיהם תהיה חלקה. את הנגידה הנוכחית בחרו אחרי גרירת רגליים מביכה של חודשים רבים למרות שהתהליך יכול ואמור היה להיות פשוט וחלק. אבל לא היה בור שלתוכו נתניהו לא נפל בעודו גורר אחריו את לפיד המסכן. את תפקידו בפארסה הזו ראוי לנתח בנפרד לא רק בשל תפקידו המיניסטריאלי אלא גם בהיותו ראש מפלגה גדולה. כאן רק אציין כי לגביו אי אפשר לדבר על כישלון, כי בניגוד לאמונתו ולדברי עצמו, במחזה הזה הוא היה שחקן נוכח נפקד שמשקלו נוצה בעוד הוא חושב כי משקלו כבד...
 
 

מנהיגות זה לא רק מלים

לא כך לגבי בנימין נתניהו. הכישלון שלו בולט כיוון שלא הצליח להביא לבחירתו של נגיד כלבבו ונאלץ כברירת מחדל לבחור לבסוף במועמדת שמלכתחילה לא רצה בה, גם אם היום הוא מפליג בשבחיה. טוב, הוא הרי גם פוליטיקאי ולא רק מדינאי ומותר לו לא למצמץ בעיניו גם כאשר זה מתבקש. אבל גם כמדינאי אין לו לנתניהו הרבה נחת. אף כי הוא קולה הראשי והרהוט ביותר של מדינת ישראל בעולם שנשמע תדירות מקצה העולם לקצהו, ההדים החוזרים הם צלילים צורמים. במיוחד בנושא בוער של סוגיית הגרעין האיראני. בעיני העולם בנימין נתניהו מצטייר כדון קישוט הרוכב שנים על סוסו ובידו רומח האיומים לפעול צבאית נגד איראן אם זו לא תחדל מהמשך פיתוחה הגרעיני. לאחרונה הוסיף לרטוריקה הקבועה את הקריאה לארה"ב ובעלות בריתה המערביות לא להתפתות לחיוכים מטהראן בטרם תוכיח רצינות בנכונותה להתפרק מהנשק הגרעיני.

דומה כי אין בישראל איש שלא נתן דעתו השלילית לגבי המשמעויות של איראן גרעינית על בטחונה של מדינת ישראל. השאלה היא רק מהי הדרך הטובה ביותר למנוע זאת. נתניהו סבור כי אם זה לא הולך בכוח, של הסנקציות, אז זה צריך ללכת ביותר כוח, בפעילות מלחמתית. כך יושגו יעדיה האסטרטגיים של ישראל. לשם כך נתניהו מזעיק את העולם ויש ישראלים לא מעטים המאמינים כי איומיו הם שהביאו את המערב לנקוט בסנקציות שהביאו את האיראנים לרכך את עמדותיהם, והתמדתו בצורך להמשיך בהן עד שאיראן תאמר רוצה אנכי.

יהיו מי שיאמרו כי זו דוגמא למנהיגות ראויה: קובעים יעד וחותרים אליו בלא ליאות. כך נהגו דוד בן גוריון בהקמת המדינה, מנחם בגין בהסכם השלום עם מצרים והפצצת הכור הגרעיני בעיראק, יצחק רבין, בהסכמי אוסלו ואריק שרון, בהתנתקות מרצועת עזה. בראייה לאחור שלוש ההחלטות הראשונות אכן עמדו במבחן התוצאה בניגוד לשתי ההחלטות האחרות. אבל החכמה שבדיעבד היא כידוע חכמה קטנה. גדולתו של מנהיג צריכה להתברר בזמן אמת או קרוב לו. שלוש ההחלטות הראשונות מוכיחות כי גם בן גוריון וגם בגין הבינו בזמנם כי אין ברירות אחרות טובות יותר מאשר לקבל את ההחלטות שקיבלו. לרבין, כמו לשרון, היו ברירות אחרות, אבל אלו לא נשקלו כראוי ולכן גם תוצרי לוואי שלהן היו מאכזבות. אם בנימין נתניהו סבור כי ביכולתה של ישראל לפתור בעצמה את בעיית הגרעין האיראני אם תיאלץ לכך, הוא מתחייב לפעולה כי אין ברירות אחרות. השאלה שצריכה להדיר שינה מכל ישראל היא האם אמנם אין ברירות אחרות ובעיקר, האם יש לישראל את היכולות לממש את איומיו הלא מרומזים של ראש ממשלתה? מה הסכנות הגלומות במימוש החלטה לתקוף את איראן ומה מחירה בדמים ובדמים?

השתיקה הרועמת בנושא זה של מתנגדיו ומבקריו הלא מעטים של נתניהו יכולה להתפרש מצד אחד כגישה של אי רצון להביע דעה שעלולה להתפרש כלא פטריוטית – כי הרי מי רוצה לחלוק על ראש ממשלה העומד כסלע איתן על משמרת בטחונה של המדינה. מצד שני, היא גם עשויה להצביע על מגמה נסתרת לאפשר לנתניהו להתפלמס ולהתפלש במאבקי מילים עם כל העולם שממנה הוא לא יכול לצאת מנצח. ההשלכות לגבי עתידו הפוליטי במקרה כזה לא ירוממו את רוחו.

בין אם מדובר בתסריט דמיוני ובין אם יש בו מן הממש יש גבול עד היכן יכול ראש הממשלה למתוח את החבל. עלינו, הציבור, מוטלת החובה להבין כי הקרדיט שאנו מעניקים לנתניהו בדין צריך להיות מידתי כיוון שגישת הסמוך עליו איננה יצוקה בסלע. היא התבררה כהרסנית ביום כיפור 73 ומאוד בעייתית במלחמת לבנון 82 והסכמי אוסלו 93. המחאה החברתית של 2011 הבהירה כי לציבור יש כוח שיש להתחשב בו והוא צריך להביע דעתו לא רק כאשר זה נוגע לכיסו הפרטי. עתידו הלאומי לא פחות חשוב, אם לא יותר.
 
תמונה ראשית: yaeli778

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל