מגילת כורדיסטן ואני הקטן חלק ב מאת הסופר שאול אלעזר

בכתבה הראשונה על הספר "מגילת כורדיסטן" מאת הסופר והמשורר שאול אלעזר סיפרתי על עדת יהודי כורדיסטן הנחבאת אל הכלים, ועל מסעו האמיץ של הסופר בארץ הולדתו, כמו גם על האודיסיאה שעברו אבות אבותיו "אשר עסקו בתורה בשעת רצון ועמדו על נפשם ביום צרה. שילוב מופלא של סַפְרָא וְסַיְיפָא". מומלץ בחום לקרוא את הספר סיפור מסע אמיץ ומרתק המשלב בתוכו היסטוריה עתיקת יו

ביקור בעיר הולדתו

בכתבה הראשונה על הספר "מגילת כורדיסטן" מאת הסופר והמשורר שאול אלעזר סיפרתי על עדת יהודי כורדיסטן הנחבאת אל הכלים, ועל מסעו האמיץ של הסופר בארץ הולדתו, כמו גם על האודיסיאה שעברו אבות אבותיו "אשר עסקו בתורה בשעת רצון ועמדו על נפשם ביום צרה. שילוב מופלא של סַפְרָא וְסַיְיפָא". מומלץ בחום לקרוא את הספר סיפור מסע אמיץ ומרתק המשלב בתוכו היסטוריה עתיקת יומין מרתקת לא פחות.
בכתבה זו המתארת את חלקו השני של הספר. בו חושף הסופר המחבר
את נתיב התלאות שעבר, יחד עם בני עדתו מן היום בו נגלה אליהם המשיח, וכלשונו: "אנחנו האמנו שתקומת מדינת ישראל הינה אתחלתא דגאולה ובן גוריון הוא משיח בן יוסף".
עד מהרה, ע"פ ספרו, גילו יהודי כורדיסטן, להוותם, שהיה זה 'משיח כוזב'.
וכלשונו של הסופר: "הגם שתפילתם לבוא הגואל נענתה, הרי שחלומם לחיים טובים יותר התנפץ וחלקם היו לרסיסי אדם, הגברים הפכו להיות 'פועלים שחורים' והנשים עובדות בחקלאות או משרתות בבתיהן של גבירות מטעם עצמן".
לעניות דעתי, ספר זה, ראשון מסוגו, עוד ייכנס לארון ספרי ההיסטוריה, ביום בו ילמדו את תולדות יהודי כורדיסטן. כל משפט כמעט, שלא לומר כל פרק וכל פרשיה מפרשיות הספר הזה, מוכיחים את התיזה של הסופר בבואו "לחקוק בספר" את ייסורי קליטתם של בני עדתו.

החלום ושברו

בכתבה הקודמת "מגילות כורדיסטן" - הסופר והמשורר שאול אלעזר" שרטטתי קוים למורשתם המפוארת של בני העדה ה'כורדית', הקרויה בפיהם עֲדַת נָאשֵׁי-דִּידְָאן, - אנשי שלומנו.
כיום, אחרי שקראתי פרקים נוספים מתוך הספר, 'החלום ושברו' ו'קיבוץ גלויות' בעיקר, מצאתי ניגוד צורם בין אותה מורשת נפלאה לבין הבוז שרחשו להם, וההשפלה שחוו פה בארץ ישראל.

רבים הניגודים. להלן מקצת מן הדוגמאות הנוגעות לבני משפחתו של הסופר: סימאנא אפנדי (האחיין של הסבא) התגייס בשנות העשרים לצבא העיראקי, וכדבריו, "איש משכיל ועשוי ללא חת. לא ייפלא שמדריכיו האנגלים הכשירו אותו להיות טייס קרב".
לימים, על רקע המתח הגואה בין הציונות לבין הלאומנות הערבית, הוא נשלח לבגדאד להיות ראש אגף אספקה ולוגיסטיקה.
"עמיתים בכירים החמיאו לו: אלמלא היית יהודי היינו ממנים אותך להיות רמטכ"ל עלינו".
דוגמא נוספת הוא יוסף, דודו של הסופר: "משהבחין מירזה תאופיק' בכישוריו, מינהו להיות אחראי על המשכורות בכל החברות שבבעלותו. עם הזמן ניהל יוסף את עסקיו, שהיו פרושׂים מאורמיה אשר בצפון איראן, ועד בצרה בדרום עיראק".
הזקנים מספרים: "כשיוסף היה נכנס לצ'איח'אנה (בית התה) לשתות צ'אי או לשחק שש-בש, קמים היו לקראתו ועומדים לשרתו... פעם אחת בימים של המחתרת, נכנסו שוטרים ועצרו את כל היהודים במקום, אבל ביוסף הם לא נגעו".

והנה, על אף מעמדו ותפקידו הרם בחברה הכורדית, יוסף נשלח להיות זַפָּת-גגות בעיר אשקלון: "אט אט נטשו האשכנזים את בתי הערבים, ועם השילומים הם רכשו בתים מרווחים, חלקם פתח חנויות. העולים מן המזרח נשארו מאחור מבלי להבין; הרי גם הם הותירו אחריהם בתים ורכוש... גגות העיר צופים גם אל פועלים משכימי קום ואל פקידי ממשלה. האם אך מקרה הוא שהפועלים הם אנשי המזרח ואלה עם העניבות הם מן המערב, תהה יוסף ממרום גגו ורגז..."
"תרד מהגג יוסף" אמר לו צ'מאוו', בנו של פאשה הגדול "מנהל גדול היית, חמש שפות הרי אתה דובר".

אין תימה, שיחד עם חבלי הקליטה, עלו הגעגועים לכורדיסטן וגברו:

"ופעם, בעוד הפועלים ממתינים למשאית שתחזיר אותם למאהל בתום יום נוסף של קטיף תפוזים, קם דניאל אברהמי, הפייטן שבחבורה, ונתן קולו בשיר;

שיר געגועים לכורדיסטן

לֵיבִּי פָּארֶךְ תָּא כּוּרְדְסָאן
לִבִּי אֵלָיִיךְ בּוֹקֵעַ, כּוּרְדִיסְטָן

רֶישָׁא כָּרְמָאיו אוֹ בּוּסָאן -
אֶל בֵּין כְּרָמַיִיךְ, רֵיחַ בּוּסְתָּן --

יָאלוּלִי גָאדוֹקָא
אֶת יַלְדּוּתִּי הִשְׁאַרְתִּי שָׁם

לִישָׁאנִישׁ פִּישׁ דוֹקָא -
וּלְשׁוֹנִי, הִיא שְׂפַת אִמִּי, גַּם

אֶתְקָא בָּאקִ'י חֵ'ית לָא קְוֶויה
אֵין לִי מָקוֹם, מָנוֹחַ לְנַפְשִי אַיִין

בֶּילִי ווּ שֶׁמִּי גָא דוֹקָא -
בֵּיתִּי, וְגַם שְׁמִי הַטוֹב, שָׁם עֲדַיִין



הניגודים וחוויות הילדות של הסופר

כחוט השני עובר בספרו גם הניגוד ביחסם של רבני כורדיסטן לעבודת כפיים, מול המציאות בישראל:

"חכם שמעון סבא רבא, וחכם נסים (הסבא) הקימו בית מדרש, כל אחד בתורו, ולפרנסתם עסקו בחייטות. חכם אברהם שלום שהיה מקובל וחזן, עסק לפרנסתו במסחר ויבוא בדים ותבלינים בעיקר מן העיר בומבי אשר בהודו, אליה היה נוסע מספר פעמים בשנה".
וזה בא לידי ביטוי בהספדו של הסופר לסבא חכם ניסים, שהיה מקובל גדול וחייט בו זמנית:
חָנוּתְךָ בְּשוּק סְלֵימָנִיָה / אוֹמָנוּתְךָ חוּט וַמַחַט -
לְהָפִיס קֵיבָה סוֹעֲרָה עֲנִיָּה / לְהָבִיא פַּת קֵיבָר בְּאַמְתַחַת --

סוֹד הַנִגְלֵה וְתוֹרַת הַנִסְתָּר / טוֹטָפוֹת הָיוּ בֵּין עֵינֶיךָ -
לִוְיַית-חֵן עַל רֹאשְךָ כִּתָּר/ אוֹר קָרַן בְּעוֹר פָּנֶיךָ --

לְאֵלֶה שְבָּאוּ לְקַבֵּל תְּפִילוֹתֶיךָ / בִּרְכַּת כּוֹהֲנִים לָחֲשוּ שִׂפְתּוֹתֶיךָ -
לֹא הִבְטַחְתָּ לָהֶם כְּתוֹנֶת פַּסִּים / רַק מָזוֹר לְנַפְשָם, מַעֲשֶה נִסִים –

לֹא עָמַדְתָּ בַּקָהָל, לֹא דִּבַּרְתָּ גְּבוֹהָה / הֵן רַק לְשוֹטִים נִתְּנָה נְבוּאָה -
לֹא נָשָׂאתָ קַרְדוֹם לַחֲפוֹר בּוֹ תּוֹרָתֶךָ / רַב הַנִסְתָּר סַבָּא, בְּאַרְבַּע אַמּוֹתֶיךָ.
הסופר מקדיש בספרו פרק נכבד לחוויות ילדותו בסמטאות מגדל, בעיר אשקלון.
''מה לעשות עם הילד" שאלה אימי את יוסף "הוא מסתובב ברחוב ולא עושה כלום. צריך ללמד אותו קריאה".
''תשלחי אותו לבית הכנסת של ה'תימנים" יעץ לה.
כך הפכתי להיות הכורדי היחיד בתולדות העדה... עם קרחת לראשי, פאות מגולגלות לאוזני, ולא מעט צלקות שהותיר השוט של מורי יחיא על בשרי.

באחד מימי השישי שלחה אותי אימי למורי יחיא לגלח את שיער ראשי... בהגיעו למחצית ראשי לא יכולתי יותר ונמלטתי מן המקום...

''הכול לטובה, רחים" אמר פאשה לאבי "קח את הילד לטריפוליטאים,
נוסח התפילה שלהם כמו שלנו" אמר לו "עם חזן בחסד, וגם מקהלה''.

וממשיך הסופר: "בקולו הערב וסלסוליו המדויקים, דומה היה רבי חְוָו'את'וֹ-גֵנִישׁ לאחד מגלגוליו של נעים זמירות ישראל, ולא גוזמא היא. אין זה מקרה שמקהלת הנערים בניצוחו נקראה: 'חֶבְרַת שִׁירֵי-דָּוִד'.
אני הקטן זכיתי להיות אחד מן החבורה הזאת.
היינו שרים 'יָגִּיל וְיִשְׂמָח לִיבִּי בְּשִׂמְחַת חַתָן' ביום חתונתו, ופותחים בקינת 'תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִֽישׁ הָאֱ־לֹ֫הִים' בלוותנו את הנפטר ביום פטירתו. לוויית המת יצאה מבית הלוויות אשר במרכז מג'דל מרחק קילומטר אחד עד לבית העלמין הישן...
בימי חמישי היו הנשים באות לבית הכנסת ובסליהן תרנגולות. ואז ר' חוו'את'ו מבקש היה מחילה מאיתנו, מוציא מנרתיקו את החלף, הוא סכין השחיטה, בודק אותו ויוצא אל השדה הסמוך, שוחט את התרנגולות ומניחן בתוך חבית שהוכנה מבעוד מועד...







הסופר מספר בחדווה ומתאר בחן רב את משחקי הילדים שהיו נהוגים בשכונת מגדל, והקרויים בפיו 'מלחמת צ'יקוֹ נגד לילוֹ':
"רוב הלוחמים היו טריפוליטאים ובין השורות הסתננו מעט תימנים וכורדי אחד. אני הקטן הייתי לוחם מן השורה בבאנדה של צפון א'. המפקד היה לילו, הבן של הסנדלר. קלימו, הבן של הספּר, היה סגנו.
על צפון ב' פיקד צ'יקו, ציון ברכה בשמו המלא.

כל לוחם היה ממלא את כיסיו באבנים, אותם היה משליך לעבר האויב בידו האחת... בידו האחרת היה מגן על גופו ועל ראשו עם מכסה פח אשפה... המלחמות היו עקובות מדם והן התנהלו ברחוב הראשי המפריד בין שני חלקי הצפון, סמוך לכיכר העיר, והסתיימו ברוב המקרים על אדמת בית הקברות הערבי... באחת הפעמים הסתיים הקרב בפציעתו של חייל מן המחנה היריב. היה זה בשדה שליד בית הכנסת תפארת-ציון. אותו חייל התנהג בצורה מבישה וצרח מכאבים.
אימו של זה גרה בסמיכות, שמעה את בכיו, הזדעקה וצעקה: ''מִין הוּוָ'א? טָּאחְ מַזָאלוּ... אני אקרע אותו רק שאתפוס אותו''. ראתה אותי והריצה לעברי את כל משמניה, כשהיא מנופפת בשתי ידיה. השלכתי את המגן שהיה בידי, נמלטתי מן הזירה כל עוד נפשי בי...

ועוד טעימה מתוך הספר: 'סליחות בצל הפֵידָאיוּן'

זו הייתה תקופת הפֵידָאיוּן. מסתננים מן העיר עזה היו חודרים אל השכונה, משליכים רימונים אל חלונות הבתים, מטילים אימה ובורחים אל תוך החושך... הייתי קם לפני עלות השחר לאמירת סליחות.. מבליע את עצמי בין השיחים ואל צידי הרחוב עד שערי בית הכנסת, לבל אתקל באחד מהם. יותר מכל פחדתי למצוא את עצמי מול שָאמְעָה המסכנה.
אותה צללית, דמוית שד, היתה מסתובבת בלילות חסרת מעש. ...לימים נורתה שאמעה באישון לילה... החייל קרא לה לעצור, זו המסכנה נמלטה בבהלה והוא דימה אותה בטעות לפידאיון.

באחד המקרים פגעו הפידאיון בעגלון שהיה בדרכו לדיונות, שהיו סביב כפר חָמָאמָה הנטוש, כדי להעמיס חול ים בעגלתו, והרגוהו. בעת הימלטם לכיוון עזה נתקלו בצבא, נורו למוות ונטמנו בחולות חַמָאמָה...
בימי הקיץ החמים הייתי קם עם שחר לקטיף הסברס... באחד הבקרים, בעיצומו של הקטיף תרתי אחר אשכולות סברס מובחרים כך שיהיו כתומים ובשלים כמה שיותר. בעודי מהלך על פני אחת הדיונות ראיתי שני תנים חופרים בחול וזוללים נתחי בשר להנאתם. הנחתי בצד את המריצה ואת מוט הקטיף ופסעתי מתוך סקרנות לעברם, עד אשר נמלטו מפני. הבחנתי באחד מהם נוגס יד אדם בין מלתעותיו. הבטתי בבהלה לכיוון הדיונה והנה גולגולת מביטה לעברי בשיניים חשופות. היה זה קברו של מסתנן... רצתי הביתה כולי מבועת מן המראה אשר ראיתי.
חלפו לילות רבים עד אשר חדלו התנים לרדוף אותי בחלומותי. באותה שנה לא פקדתי יותר, לא את הסברס ולא את הדיונות...

בימים כתיקונם הייתי מתמקם בפינת השוק או בקרן הרחוב, ומוכר את הסברס 'שלוש בעשרה גרוש' או 'גדול אחד' בחמישה גרוש... הייתי חוזר הביתה ומוסר את הפדיון היומי לאימי לסייע לה בכלכלת הבית. ומבלי שידעתי, הייתה אימי חוסכת את אשר הבאתי לה, פרוטה לפרוטה. לימים היא שילמה בכספים האלה את שכרו של המורה ברבאש, כדי שילמדני אנגלית באופן פרטי, כפי שלימד את זלדה, בת השכן.
אימי, אשר היתה עוזרת-בית אצל אשת השכן, החליטה ש"אתה תעבוד בעבודה אחרת, מכובדת יותר. מגיע לך לפחות כמו הילדה של כהאנוביץ, אם לא יותר".

חוויות רבות נחרתו בראשו של הסופר. אחת מהן נחרתה בראשו יותר מכל, עליה הוא מספר בפרק-משנה 'אנא כורדי':
'כורדי'! כך היו קוראים לי מקצת מן התלמידים, ולא בלשון חיבה.
אימי לא הבינה עד אחרון ימיה, את היפוך היוצרות ובלבול השמות. שם היינו יהודים, ואיך זה הפכנו להיות גויים; - "דווקא בארץ הקודש?"
וכשכבר התרגלה לכך שאנחנו כורדים כפי שאחרים הם תימנים, פולנים או טריפוליטאים, עדיין לא השלימה עם כך שכורדים אנו לא רק במוצאנו, אלא גם בשכלנו. "הרי נצר למשפחת חכמים אנחנו?" היתה מתרעמת...
באחד הערבים, עבר התלמיד זאב מולדבסקי ליד עגלת הסברס שלי, נעמד מולי עם פנים נלעגות ומבט מתנשא, וחייך אלי מרוּם קומתו...

מולדבסקי זה, אם ננקוט לשון המעטה, לא היה מן המצטיינים בכיתה, ... הוא נכנס לכיתה רגע לפני שהחל השיעור הראשון, כשהוא מחייך מאוזן לאוזן, וקרא בקול: "אתם יודעים מה, לא תאמינו!"
זקפו כולם את אוזניהם בסקרנות.
"אתמול ראיתי את כורדי מוכר סברס" הכריז...
קצת אחריו נכנס המורה ותהה לפשר הצִחקוקים שעלו מן האגף האשכנזי, לא אצל כולם יש לומר, והמבוכה ששרתה בכותל המזרח.

אָייְ הַוָו'אר, - אוי לאותה בושה;
גם כורדי וגם מוכר סברס... חטא על פשע.

... גם במבוגרים פשה הנגע. קחו למשל את גברת ליפשיץ..."

קצר המצע מכדי לספר את סיפור התנשאותה של הגברת הנ"ל.

הסופר מסכם את ספרו בבדיקה מדגמית שעשה במשפחתו המורחבת,
וכלשונו: "בסקר שערכתי בשנת 2015 מצאתי כי, מתוך 120 צאצאים;
35% אקדמאים בקרב בני דור הנכדים, רובם ילידי כורדיסטן.
57% אקדמאים בקרב בני דור הנינים, רובם ילידי הארץ.
סוג של ניצחון,
בעיקר אם נשווה את הממצאים האלה לנתוני הלמ"ס משנת 2011 המדווחים על; 49.6% אקדמאים בין צאצאי אשכנז,
28.8% אקדמאים בקרב עדות המזרח.

האופטימיות

ועם כל זה, הסופר מסיים את ספרו בנימה אופטימית:

"יודע אני שמורשת הָאוֹבְדִים בְֶּאֶרֶץ אַשּׁוּר, יחד עם משא אבותי, ואבות
אבותי, יטביעו גם הם את חותמם באותה יצירת מופת המותכת מול
עינינו;
הִנֵּה הִיא כְּפּוֹרַחַת עָלְתָה נִיצָּה,
וְרֵיחַ לָה נִיחוֹחַ, תִפְאֶרֶת אַרְצָהּ -
וּכְבָר הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ,
מִזְרַח וּמַעֲרָב בְּמַקְהֵלוֹתֶיהָ - -


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל