להיתקל באושר – סודות האושר נחשפים

כולנו רוצים להיות מאושרים, ליהנות מהחיים. עיקרון ההנאה טבוע עמוק בתוך המוח שלנו. אבל בניגוד למה שאנו חושבים, אנו לא באמת מודעים למה שיגרום לנו אושר. התת מודע שלנו, כמו גם מבנה החשיבה שלנו, משפיעים על האושר. ייתכן שאנו בדרך להגשים מטרה שהצבנו לעצמנו, ואנו לא מודעם לכך, שאחרי שנגשים אותה ונגיע אליה, בעצם זה לא יוסיף לנו אושר בכלל!

כדי שנשיג משהו, אנחנו צריכים, לפי התורות הרוחניות, להרגיש שיש לך כבר את זה. אם תשדר ליקום חוסר, הוא ייתן לך חוסר. יש פתגם שאומר: קודם התאמץ לזייף את זה, ואחר כך אמץ את זה. אומרים שעושר מביא עושר, ככה בדיוק, כנראה, גם אושר מביא אושר. לא סתם אומרים שהעיקר בחיים זה אמונה. שנאמר: אם תאמין שתצליח ואם לא תאמין, בשני המקרים, תשיג את מה שאתה מאמין בו.
כולנו יודעים שהתינוק מאושר, אין לו ציפיות ותינוקות מחייכים הכי הרבה...
כלומר מסתבר שהאושר נמצא בתוכנו, הוא כבר שם, אבל אנחנו מחפשים אותו בכל מני מקומות, לכל אורך חיינו. למעשה כדי להגיע לאושר, כאשר הגענו לשלב של אומללות בחיים, אנחנו צריכים פשוט לעשות סטרט-אפ – לאתחל מחדש את המחשבות שלנו. לזנוח את כל הדברים שלימדו אותנו, ולהתחבר לאושר הפנימי שלנו.
האסון של הדור המודרני, שלימדו אותנו שאנו צריכים להתאמץ כדי להצליח ואז כל חיינו הם עבודה קשה. ובסוף – אנחנו מגלים שעבדו עלינו – כי לא הפכנו להיות מאושרים. האושר נמצא בדרך. כלומר מי שרוצה להיות מאושר, צריך לדאוג לכך, שיעסוק במה שגורם לו הנאה ולא במה שמביא לו הכי הרבה כסף. זה לא אומר שאנו צריכים להישאר באזור הנוחות שלנו ולא להתאמץ, אלא שאנו צריכים לפקוח עיניים ולהבין שאנו עלולים להגיע לפסגות ששאפנו אליהם ולא למצוא שם את האושר המיוחל.
אם הציפיות שלנו תואמות למה שאנו מקבלים, אז אנחנו מאושרים. כלומר, חשוב מאוד לא לפתח ציפיות גבוהות מדי.

האונה המצחית והאושר

בספר "להיתקל באושר" כותב המחבר שמה שמבדיל בין האדם לחיה, זו האונה המצחית של המוח שלו, שנועדה למעשה, לחזות את העתיד, דבר שאין לשום חיה אפשרות לעשות.
מסתבר שהשליטה שלנו בעתיד, היא מקור האושר. שכן כולנו רוצים להשאיר את חותמנו על העולם ולהשפיע עליו.
אבל השליטה בעתיד היא אשליה, אנחנו אפילו טועים כשאנו מנסים לנבא מה נרגיש לגבי אירוע מסוים. מסתבר, שלרוב, כשהאירוע יתרחש, הרגשות שלנו כלפיו, יהיו שונות מאוד ממה שחשבנו...
אשליית השליטה שלנו היא כל כך חזקה, שאנו מדמיינים לעצמנו, שאנו שולטים אפילו בתוצאות משחק ספורטיבי שאנו צופים בו, ומעודדים את השחקנים, מתוך מחשבה שזה ישפיע... כך גם בהימורים, יש לנו הרגשה שאם אנו נזרוק את הקוביות, השליטה שלנו בתוצאה תהיה משמעותית...
התפקיד של האונה המצחית התגלה בדרך מקרה, בתאונה שאירעה לאדם, שמוט נפל על ראשו ופילח אותו מהקודקוד עד ללסת. האיש המשיך לתפקד כרגיל והרופאים הגיעו למסקנה שלאונה המצחית אין שום תפקיד. מחקרים נוספים גילו, שניתוק כירורגי של האונה המצחית משאר חלקי המוח, מצליח להרגיע חולי נפש, משתוללים, שעד אז נאלצו לכלוא ולכפות אותם. מאוחר יותר התגלה התפקיד שממלאה האונה המצחית, שהתפתחה הכי מאוחר אצל האדם.

האושר ועיוות המציאות

משבר האקלים שתפס אותנו "לא מוכנים", הוא הוכחה לחוסר היכולת שלנו, לחזות את העתיד. לא מפני שאין לנו את הכלים לעשות את זה, אלא מפני שהנטייה האנושית להביט על המציאות, היא מעוותת ומושפעת מנטיות הלב.
ביולי 2004 מועצת העיר מונצה שבאיטליה, הוציאה תקנה האוסרת להחזיק דגים באקווריום עגול. האיסור נועד לאפשר לדגים לראות את סביבת האקווריום שבו הם שוהים, בצורה נכונה וריאלית.
המוח האנושי, נוטה, למרות הראיה המצוינת שלנו, לעוות את המציאות שאנו רואים. אנו נוטים להיות סלקטיביים במידע הזורם אלינו ולבחור במידע המתאים לנו.
כולנו מכירים את זה, שאחרי שאנו קונים מכונית מסוימת, אנו פתאום מבחינים בהמון מכוניות מאותו דגם על הכביש... כמובן בניגוד גמור למספרם היחסי, האמתי. כך קורה גם כשאנו קונים מוצר מסוים ונכנסים לאינטרנט לבדוק את מחיר אותו מוצר. אנו נוטים להתעלם מאתרים שמציעים אותו בזול ולהביט יותר זמן, באתרים שבו המחיר שלו גובה בהרבה. אם יגידו לנו שמבחן אינטליגנציה גילה שאנו ברמה נמוכה, אנחנו נתעמק בחקר המבחנים הללו ונגלה, בסופו של דבר, שהם לא אמינים. לא מפני שבאמת נכתב עליהם שהם לא אמינים, אלא בגלל שנתרכז בכל אלה שהשמיצו את המבחנים...
המוח שלנו בנוי להבחין בשינוים ולא בערכים מוחלטים. כך למשל, אם נירדם לקול רם בטלוויזיה ופתאום נשמע צעדים בחדר, מיד נתעורר. וגם אם ידביקו לנו מסטיק על משקולת של חמש ק"ג, לא נרגיש בהבדל, אבל אם ידביקו לנו מסטיק על נייר פוליו, מיד נרגיש בהבדל. כלומר המוח שלנו לא בנוי כמכונת שקילה, אלא מתוכנן לשינויים בסביבתנו. בעצם גם בענייני כסף, שהוא עניין רציני, עדיין המוח שוגה. הוא יתייחס אחרת לקניית מכשיר חשמלי שעולה בחמישים דולר פחות, בקצה האחר של העיר, מאשר למכונית שאפשר לקנות באותה הנחה. העניין פה הוא יחסי: מכשיר החשמל זוכה בחמישים אחוז הנחה ובעוד המכונית זוכה בפרופיל הנחה.
בעצם המוח שלנו בנוי להתייחס לעבר, כשאנו שוקלים צעדים שעלינו לעשות בהווה. כך למשל, אם כוס הקפה שלנו, שעלתה חמישה שקלים, תעלה פתאום שבעה שקלים, אנו נשקול להתחיל לעשות קפה בבית. למרות שברור ששני שקלים הם סכום ממש אפסי...
עוד דוגמה משעשעת מביא הספר, בצורה הומוריסטית: אם מחיר הקפה יעלה, בגלל משבר עולמי, עד כדי כך, שכוס קפה תעלה לנו אלף דולר, אנו נשקול את הקניה, בהתאם לתחליפים שהאלף דולרים האלו, מציעים לנו, כדי ליהנות באותה מידה. וייתכן אפילו, אם יש לנו די כסף, שנחליט לקנות את כוס הקפה באלף דולר ואחרי זה נלך לחפש רואה חשבון שמצויד בשוט...
אנו מדמיינים את העתיד, בלי לקחת בחשבון פרטים, אלא בצורה כוללנית. רק כשאנו מדמיינים עתיד קרוב מאוד, אנו מודעים לאותם פרטים, שהמוח משמיט כשמדובר בעתיד רחוק. זאת בניגוד ליכולת שלנו להבדיל בין חפצים קרובים לרחוקים. כמובן שתאו נראה מרחוק כמו חרק, אבל מקרוב יותר, נראה אחרת לגמרי. אבל עדיין אנו מסוגלים לדעת שמדובר בחיה גדולה כמו תאו, כשהיא רחוקה מאוד מאתנו.
למה ההבדל הזה בין הערכות המרחק שהעין מבצעת, לבין הערכות העתיד שהמוח מבצע, דומים. לטייס שרואה מהאוויר שדה תירס והוא נוחת בו. רק כשהוא ממש קרוב לנחיתה, הוא נוכח לדעת, שמה שנראה מהאוויר כמו שטח חלק, הוא בעצם שיחים גבוהים וקשים למעבר!
בעצם קשה לנו להתייחס לזמן. הזמן נראה בעיננו משהו אבסטרקטי והחושים שלנו לא ממש קולטים אותו. למרות שהוא נלקח בחשבון, כשאנו מדמיינים את העתיד, ברגע הראשון, אנחנו מתעלמים מהזמן. למעשה כדי להביא את הזמן בחשבון, בניגוד לחושים שלנו, שנוטים לבסס את מה שאנו רואים בעתיד, על מה שאנו מרגישים כרגע, אנחנו צריכים להשקיע מאמץ. כלומר, באופן אינסטינקטיבי, אנחנו קודם כל, נתייחס לעתיד, כמו מה שאנו מרגישים כרגע. ורק אחרי זה, תוך מאמץ מה, נוכל לקחת בחשבון את הזמן...
בספר מזהיר אותנו המחבר, שאם אנו נוטים למלא את העבר, בדברים שאנו מרגישים ויודעים היום, הרי לגבי העתיד, הוא בנוי כולו מדברים אלו. ההווה הוא הכלי היחידי שלנו, לחזות את העתיד. אנו לא יכולים להתנתק מהווה, ואנו כבולים אליו, בבואנו לחזות את העתיד. זאת מפני שאפילו הרגשות שלנו היום, לגבי מה שיקרה לנו בעתיד, לוקים בחסר והם לא מדויקים בכלל. כל שאנו יכולים לעשות לגבי תיאור העתיד, זה להוסיף לו כל מני קישוטים, שבינם לבין מה שיקרה באמת, אין כל קשר.

החוויה הסובייקטיבית של האושר היחסי

בספר "להיתקל באושר" מובא הסבר מעניין לחוויית ההתמכרות שלנו, למשל לסיגריות. הכול מתחיל בזה שעישנו סיגריה מפני שחשבנו שהיא מביאה לנו הנאה. כדי לנסות. לא היה לנו כל צורך, בהתחלה לעשן סיגריה, אלא נגררנו אליה, מתוך אמונה מה היא עתידה לגרום. ובאמת עם הזמן, ההרגל הזה, של הסיגריה, הפך לחוויה שהיא הכרחית כדי להשיג אושר. למה הדבר דומה? מישהו שמקבל פתאום במקום מכוניתו הישנה, אוטו מפואר ואחרי כמה זמן האוטו המפואר נלקח ממנו והוא נשאר עם הישן. כמובן שהאיש לא יוכל עוד ליהנות ממכוניתו הישנה, כפי שנהנה לפני שהיה לו את החדשה....
אפשר להסיק מכך, גם על החוויות הרוחניות העילאיות, שחוו, למשל, מי שעברו מוות קליני. הם מספרים על החוויות הכבירות בעולם הבא, שבו הכול מושלם ונפלא. אבל אין ספק, שכשהם חזרו לחיים האלו, למרות שהידיעה עצמה, גרמה להם שלווה נפש גדולה והסירה את הפחד מהעולם הבא, עדיין בטח הם סבלו מקשיי הסתגלות לעולם שלנו. שכן האושר, כאמור, יחסי, סובייקטיבי. ואם פעם דברים רגילים בעולם, הסבו להם אושר, אולי עתה, כשחוו אושר הרבה יותר עילאי, כבר לא יוכלו ליהנות כמו שנהנו פעם. ואפילו, אולי, יהפכו למכורים, לחוויות העילאיות הללו, שכבר נלקחו מהם.
בספר "אל דאגה" (How to stop worrying and start living) מביאים את הדוגמא של אדם שהפך מאושר בחלקו, אחרי שעבר את חוויות מלחמת קוריאה. אדם שידע להעריך את הדברים בפשוטים בחיים. היה זה אדם שהשתתף בצעירותו במלחמת קוריאה, בה סבל רבות, כמובן. אחד הדברים שהכי הציקו לו, בתקופה של המלחמה הממושכת, היה שתמיד נאלץ לישון עם גרביים רטובות. הוא תמיד כמהה ליום שבו יזכה ללכת לישון עם גרביים יבשות. הדבר הפך להיות החלום הכי ורוד שלו! מה הפלא, שעם שחרורו מהצבא וחזרתו הביתה, הצליח למצוא סיפוק, בדברים הכי טריוויאלים שיש!


הקושי לחזות את העתיד

מדוע אנו מתקשים כל כך לחזות את העתיד. מדוע אנו משליחים את ההווה על העתיד ולא לוקחים בחשבון שינויים שיקרו בעתיד? בגלל שהראיה של המציאות, מקדימה את הראיה של הרגש. כשאנו רואים משהו, ומתבקשים לדמיין משהו אחר, אנו בעצם מתקשים בכך, כי העצם שאנו רואים תופס את מירב תשומת לבנו. כך קורה שכשאנחנו שבעים, והולכים לעשות קנייה לצהריים, נקנה פחות אוכל, מאשר כשאנו רעבים. המוח שלנו מקשיב לחוש שלנו, שמרגיש שבע ומתנהג בהתאם... הוא מתקשה להתעלם מהמציאות העכשווית.
הבעיה שאנו מדמיינים את העתיד, תוך שאנו שרויים במצב רוח מסוים ולא יכולים להתנתק ממנו. אדם דיכאוני, שצריך לתאר את העתיד, לא יוכל לתאר אותו בצבעים עליזים. הוא יכול לשאוב את התיאור, רק מתוך הרגשות שלו!
כולנו היינו רוצים להרגיש, במצב דיכאוני, כמו בסרט חלף עם הרוח: "ככלות הכל, מחר יום חדש", אבל למעשה סביר יותר שנרגיש כמו בסוף דרמה שבה אהובה של הגיבורה נפטר והיא מספרת לחברה על החיים המשותפים שהיו להם. "ומה היה אחר כך", שואלת החברה, וכוונתה אחרי שאהובה נפטר. "אחר כך", עונה הגיבורה, "לא היה אחר כך"...
מהו אושר? שאלה זאת נדונה בהרחבה אצל כל הפילוסופים, שכן האדם נראה, על פניו, כייצור שכל מטרתו להשיג אושר. כל פעולה שהוא עושה, לכאורה נועדה להשיג, בסופו של דבר, את המטרה הזאת. גם אם זה אומר לקחת על עצמו סבל, הכוונה של האדם, בסופו של דבר, שהסבל יביא תוצאות אשר יגרמו לו אושר. כנאמר: כי בזעת אפך תאכל לחם, וגם: יגעת מצאת!
בספר "להיתקל באושר", אנו נוכחים לדעת אמת מדהימה: כל התחזיות שלנו לגבי האושר, מוטעות. בעצם, אנחנו לא יכולים באמת לדעת, איך נרגיש בעתיד. בדרך כלל, הניבוי שלנו לגבי האושר העתידי שלנו, יהיה מוטעה. כדי להוכיח זאת, הוא מביא דוגמא של תאומות סיאמיות, שהיו מאושרות בחייהן, למרות שהיו מחוברות אחת לשנייה, בצורה מוחלטת. כל בר דעת, יגיד לך מיד, שזה לא יכול להיות. אבל האמת, שהאושר שלהן אמיתי, שכן האושר יחסי ולעולם לא יוכל אדם לנבא את האושר של עצמו.
אבל מעבר לשאלות הפילוסופיות הקיומיות האלו, הנוגעות לאושר, והתשובות המסובכות של הפילוסופים, יש אמת פשוטה. אמת בסיסית, אפילו אמת קיומית, אלוהית. האדם לא ימצא אושר, גם אם יתאמץ ויאגור אין סוף עושר. שכן אושר זקוק למהות ולא לכמות. על כן נאמר: אושר ויושר!
האושר לא יכול להתקיים ללא סבל. אם אדם יחובר למכונת אושר, הוא יעדיף להתנתק ממנה, בסוף. כי אי אפשר באמת להרגיש אושר אמיתי, בלי להיות חשוף לצד השני – לסבל! כל מה שבא בחינם, נראה לא מספק. המאמינים טוענים שאלוהים מחשל את האדם, באמצעות הצרות שהוא מביא על עצמו. כך הוא מחזק אותו והופך אותו ליצור טוב ונעלה יותר. והאלוהים והאדם אחד הם. כולנו אחד. אבל אנחנו זקוקים אחד לשני, כדי להכיר את עצמנו. בלי הזולת, לא נוכל באמת להתקדם. כנאמר: כל שהיה לי אבד, כל שנתתי שלי לעד...
כיצד משפיעה הפסיכולוגיה שלנו, על קבלת ההחלטות שלנו?
בספר אנו מוצאים, עד כמה התחזיות שלנו לגבי מה שנרגיש בעתיד, מושפעות למעשה, מהרגשות שלנו בהווה...
מה הפלא שיש את הפתגם: האדם עושה תוכניות ואלוהים יושב למעלה וצוחק... גם התחזיות של המדענים שלנו לגבי העתיד, לוקות בתסמונת הקישור הרגשי להווה ולעבר, שאנו לא יכולים להתנתק ממנו.
בספרו "קיצור תולדות האנושות", מודה יובל נוח הררי, שאף פעם לא הצליחו לחזות מראש מאורעות היסטוריים, אלא רק להסביר אותן בדיעבד, אחרי שכבר קרו...
אפשר לראות בכל העתידנים שמנסים לנבא את העתיד, כמי שמתעסקים עם פצצות זמן. שכן היכולת שלנו להתנתק מהעכשיו, מוגבלת מאוד.
חוסר היכולת להשתחרר מהרגש העכשווי שלנו, כשאנו באים לחזות את הרגש שלנו בעתיד, באירוע מסוים, הוא בעוכרינו. אנחנו היום רואים, למשל, את נשיא ארצות הברית הנערץ, ג'פרסון, באור שלילי, רק בגלל שהיו לו עבדים, מה שנחשב בזמנו, לדבר רגיל.
כך למשל אם ישימו לנו שקית צ'יפס ושקית שוקולד על השולחן ונאכל את הצ'יפס, אנחנו נרגיש שהוא פחת טעים, מאשר אם יניחו לפנינו רק את שקית הצ'יפס. אבל כשנאכל את הצ'יפס למעשה, בשני המקרים, לא נרגיש הבדל בהנאה שלנו מהצ'יפס.
אנחנו בעצם משווים את הרגשתנו כרגע, למה שנרגיש בעתיד, ונתבסס בחיזוי עתידי זה, על הרגשתנו כרגע. כך למשל אם ניסע לצרפת, נגלה שהצרפתים אוהבים לדבר, רק בשפה שלהם ומתנכרים לנו אם נדבר בשפה אחרת. ואז אם נפגוש זוג שמדבר בשפתנו, מארצנו, נשמח להיות בחברתם וכשנחזור לארץ נרצה להיות החברם שלהם. אבל כשנהיה בישראל, בחברת אנשים שונים, ונשווה את הזוג שהכרנו, שנפגוש אותם בארץ, נגלה שהם בכלל לא לרוחנו. זאת מפני, שעכשיו נשווה אותם לתושבי הארץ ולא לתושבי צרפת.
למעשה ייתכן אפילו שאנחנו נשנא אותם במידה כזאת, שמגיע לנו לקבל אזרחות צרפתית...
המוח שלנו רגיש לשינויים, על כן כשרוצים למכור לנו מוצר, המוכר יראה לנו מוצר יקר, לפני שיראה את המוצר הזול כדי שנקנה את הזול.
באותה מידה המוח שלנו כבול לעבר. כך למשל, אם נקנה כרטיס למופע בעשרים דולר ובכיסנו יהיו עשרים דולר, ונאבד את הכרטיס למופע, נוותר על המופע ולא נקנה כרטיס אחר. אבל אם נלך למופע עם שני שטרות של עשרם דולר ונאבד שטר אחד, לא נתקשה לקנות כרטיס למופע, בכל זאת...
מה למעשה קרה פה? כשאיבדנו את הכרטיס, ושקלנו אם לקנות כרטיס אחר, המחיר של הכרטיס למופע נראה פתאום יקר פי שניים מערכו האמתי, וזה מנע מאתנו לקנות את הכרטיס. מה שלא קרה, כשפשוט איבדנו את עשרים הדולרים...


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל