יום הזיכרון 2020: לו אני הייתי זה שנואם

כל חיי אני מקשיב לנאומים בימי זיכרון. המסרים והמוטיבים נכונים אבל לו אני הייתי זה שנואם, הנה במה שהייתי בוחר להתרכז

שנים רבות שאני נוכח בטקסי בזיכרון. הטקס כולל בדרך כלל נאום של אישיות כלשהיא בין אם ברמה הלאומית או המקומית, או קצין
קצין בכיר, נציג ארגון וכו'. הנאומים עוסקים באופן טבעי בייחודו של יום זה, בסכנות הטמונות עדיין לעם ישראל, בכך שאנו חייבים להיות
חזקים ומלוכדים ועוד מוטיבים דומים. מסרים המתאימים ליום כזה וזה בסדר כי אלה הם המתאימים במעמד כזה. בדרך כלל הנואם פונה
אל המשפחות השכולות ומביע השתתפות בצערן. משהו קצר וממנו הנאום ממשיך לרעיונות המרכזיים שבהם בחר הנואם לעסוק. כבר
שנים שאני חושב לעצמי שלו אני הייתי זה שצריך לדבר, ככל הנראה מרבית הנאום שלי היה עוסק במשפחות שאיבדו את היקר מכל. אז
מעבר לשתיים שלוש שורות כלליות, הנה כמה שורות כחלק מאלה המאפיינות את עיקרי הדברים שאני הייתי אומר בנאום שלי:

..."הייתי רוצה להתרכז בכן, משפחות השכולות. אתן הרי לא זקוקות לטקס כזה או אחר כי הזיכרון והאובדן הוא חלק מכן כל השנה.
כשביקרתי בבית משפחה שכולה, המילים נעלמו מגרוני ומצאתי את עצמי יושב דומם, מתבונן סביב ומהרהר מה כבר אוכל לומר.
אבל בתוך תוכי אני חושב מה עובר עליכן ולא רק ביום הזיכרון משום שחיינו כאן שזורים במאורעות המזכירים לי שכול באופן קבוע.
לנגד עיני תלויה עדיין ועומדת תמונת אחד מחברי הלוחמים, כפי שמצאתי אותו בתום אחד הקרבות במלחמת יום הכיפורים. חלקי גופו
היו מפוזרים סביב וחברי ואני אספנו אותם למצבור אחד בתוך שמיכה. הוא היה בן יחיד לאימו ששרדה את השואה שגם בעלה כבר לא
היה אז בין החיים וחוץ מעוד בת אחת לא היה להן בעולם כבר אף אחד. איך היא שרדה את השנים לאחר מכן עד שבעצמה הלכה
לעולמה בודדה? האם סיפרו לה באילו נסיבות ואיך נפל בנה או שחסכו ממנה את הפרטים? מה היא הרגישה כל אותן שנים כאשר
ישבה ספונה בין ארבעה קירות לגורלה? או חבר אחר שהיה בכלל מיחידה אחרת, שכן שהתגורר בית לידי ויחד גדלנו ולמדנו באותו
בית ספר יסודי. הוא נהרג בהפגזה סורית לאחר המלחמה. גם הוא היה בן יחיד לניצולי שואה. בשנים שלאחר המלחמה, נמנעתי
במכוון לחזור לרחובות השכונה שבה גדלנו מחשש שאתקל באחד ההורים שלו. חששתי שלא אוכל לשאת את היגון הנשקף
ממבטם. או חבר נוסף שלמד איתי גם הוא מיחידה אחרת, נהגנו להיפגש בסופי שבוע וללכת יחד למשחקי כדורגל. הוא לחם בסיני
וגופתו נעדרה שנים ושרידיה נמצאו והובאו לקבר ישראל רק לאחר הסכם השלום עם מצרים. מה באמת חשו הוריו כל השנים האלה?
אלה ייסורי נפש עברו שהרי אפילו קבר לא היה להם לעלות אליו. האם נעו בין ייאוש לתקווה בכל אותן שנים עד שנמצאו שרידי בנם?
היום, במבט של שנים לאחור אני חושב שאלה שהזכרתי ואחרים לא השתייכו אומנם למשפחה שלי אבל כן, יכולתי ועודני יכול לחוש את
הכאב העצום בקרבכם משפחות שכולות, גם אם הוא מוצנע ביום יום. אני חושב גם על תעצומות הנפש שגייסתן על מנת המשיך בחיים
בד בבד עם ההנצחה בליבכם כי ידוע ידעתם שיקיריכם ירצו שתמשיכו את חייכם משום שהם אלה שנתנו את חייהם למען האחרים. כבכל
שנה, גם השנה נעמוד איתכם בין הקברים ונחוש את כאבכם ודעו כי אינכם לבד. כולנו שותפים לכאב זה"...





בין שורות הקברים

מְהַלְּכִים בֵּין שׁוּרוֹת הַקְּבָרִים,
כִּבְכָל שָׁנָה צָפוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת,
אוֹתוֹ זִיכָּרוֹן, כְּמוֹ לִפְנֵי שָׁנִים,
מַקְרִין שׁוּב תְּמוּנוֹת מוּכַּרוֹת.

כְּמוֹ הַרֶגַע הַהוּא, כְּשֶרְאִיתִיךָ,
כְּשֶהִבְחָנְתִי בְּךָ שַרוּעַ בִּדְמַמָה,
הַכְּאֵב כְּבָר נִיטָל מִפַּנֵיךָ,
וְהַמָוֶות נָסָךְ בָּהֵם שָלְוָוה.

הֶבְזֶקִים שֶׁהַזְּמַן אֵינוֹ מְאֲכֵּל,
דְּמוּיּוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ לַמִּשְׁמֶרֶת,
מוּעָקָה בֵּין רִגְעֵי אוֹר וְצֵל,
לְעִיתִּים עַל דִּמְעָה מִתְגַּלְגֶּלֶת.

וְאַתֶּם? שֶהִמְשַׁכְתֶּם בַּמַּעֲלֵה הַחַיִּים,
נוֹשְׂאִים בְּאִיפּוּק בְּעוֹל הַשִּׁגְרָה,
בֵּין עֲצֶרֶת לְטֶקֶס בַּחֲלוֹף הַשָּׁנִים,
מַצְנִיעִים בְּנַפְשְׁכֶם צַלֶּקֶת צְרוּבָה.

הַמִּילִּים מְנַסּוֹת אֶת כּוֹחָן,
אַךְ לֹא דַי בַּהֵן לְשַׁכֵּךְ הַכְּאֵב,
הֵן אוֹתָהּ תְּחוּשַׁת הָאוֹבְדָן,
מוּטְמָעָת כְּחֶלֶק מוּדְחָק הֵיטֵב.

דַּלָה תְּפִיסָתִי מִלְּהָבִין כּוֹחֲכֶם,
אֶת גַּדְלוּת הָרוּחַ הַנִּיצֶּבֶת אֵיתָּן,
לוּ הָיוּ שוּרוֹתָיי יְכוֹלוֹת לְנַחֵם,
לְעַמְעֵם כְּאֵבְכֶם בְּהֶלֶךְ הַזְּמַן.


יהי זכר הנופלים ברוך.




אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל