ראיון אישי מאוד עם אם לילדה שהיא "לא כמו כולם"

נפגשתי עם גילה (שם בדוי) לשיחה גלויה על החיים שבין הבית לשלוותה, העיר והקיבוץ וילדה אחת מקסימה שהיא בסך הכל "לא כמו כולם".

גילה (שם בדוי) נאלצת להתמודד עם הסיוט של כל הורה. היא מגלה שהילדה שלה "לא כמו כולם". כשאלה מנסה לשים קץ לחייה בגיל ארבע עשרה, גילה יוצאת למסע הישרדות בלי רייטינג. היא מוותרת כמעט על הכל ומוצאת את הדרך. המחיר הכבד הוא שולי בעיניה.

מתי שמת לב שהילדה שלך היא "לא כמו כולם"?
"בדיעבד אפשר לראות שלבים. הסימנים התחילו בגיל מוקדם, חמש- שש. הבנתי שהילדה שלי קצת אחרת, אבל לא יכולתי לשים את האצבע על מה בדיוק. בגיל ההתבגרות כל תגובה שלה הייתה כמו צונאמי, דרמה אמיתית. הפרוש שלה לסיטואציה הוא שונה ומשך הזמן "לחזור לאמצע" הוא ארוך משמעותית. עם כל הכלים שהיו לנו שום דבר לא נתן לנו פתרון אפקטיבי והסתובבנו סביב כל מיני סגנונות הורות".

מה עבר על אלה בזמן הזה?
"אלה גדלה בחברה סגורה במושב, עם ארבע חברות שאיתן היא הלכה לבית הספר, לחוגים, לארועים ולתנועה. הדפוס של מערכות היחסים שהיא יצרה עם בנות היה מורכב. היה קושי להתחבר, לקרוא את המפה החברתית ולהיות רגיש לאחר בגלל שהיא מוצפת בעצמה. היה קשה לשחק איתה לאורך זמן. הייתה נעלבת ונכנסת לפינות ואי אפשר היה להוציא אותה מהמערבולת הרגשית. מצד שני, הקסם שלה, שמחת החיים, הכישרונות והיכולות שלה חיפו על זה. סך הכל היא ילדה טובה.
עזבנו את המושב כדי לממש חלום לבית משלנו. הצטרפנו להרחבה באחד הקיבוצים בעמק חפר. בינתיים עברנו לבית זמני בשכירות במושב שכן ולבית ספר חדש. כל התנאים השתנו. היא ניסתה להשתלב במושב ולא הייתה קבוצת גיל שלה. רק גדולות או קטנות ממנה. עם סיום הבנייה בקיבוץ עברנו שוב לבית חדש והיא שוב לא מצאה את עצמה. בכיתה ז' הם עברו לחטיבה ושוב הכל התערבב. הרגשתי שהילדה הולכת לאיבוד. היא מסתגרת, מצבי רוח קשים, התנהגות תוקפנית, ואי אפשר לנהל איתה שיחה. כשמגיעים לקיבוץ צריך להתיישר בתלם וזה ממש לא היא. אם במושב היה לחץ להיות כמו כולם, בקיבוץ זה הרבה יותר חריף".

ברמה האידיאולוגית בקיבוץ יש התנגדות ל"אורחים החדשים". איך זה משפיע על אלה?
"היא התחילה להתלונן על קושי בלימודים. חוסר רצון ללכת, לקום בבוקר. התחילו כאבי ראש וכאבי בטן ואמא תבואי לקחת אותי באמצע היום. לקחתי אותה לאבחון שהיה תקין. מה שהדליק נורה אדומה היה החלק הפסיכולוגי, היו שם כמה משפטים חמורים. לקחתי אותה לפסיכולוגית שאבחנה שהיא בדיכאון. כמה בנות סיפרו ליועצת שהיא כותבת בלוג מדאיג. לא ידעתי מזה. גם לא ידעתי שהיא חותכת את עצמה. היא הסתירה. היועצת והפסיכולוגית קראה לי לשיחה וסיפרה לי. הייתי בהלם. פנינו במיידית לפסיכיאטרית כי בשלב הזה הבנו שהמצב מסוכן, והיא קיבלה טיפול תרופתי. מה שלא הוסבר לנו מספיק זה שתופעות הלוואי של הכדורים בשלושת השבועות הראשונים מגבירים את רמת הסיכון".

מה היה שם ברגע ההוא הנורא כשהבנת שהילדה לקחה כדורים?
"היינו איתה מסביב לשעון. באחד הימים היא הלכה לפגוש חברה מהשכבה שמעליה בקיבוץ. זו ילדה שיש לה חלק משמעותי והרסני במה שהתפתח הלאה. היא חזרה ועלתה לחדר לישון. הרגשתי שמשהו "לא יושב טוב". עליתי לחדר ניגשתי אליה וניסיתי להעיר אותה, היא לא הגיבה. הסתכלתי בפח וראיתי את כל הכדורים. לקחנו אותה לבית החולים כשהיא במצב מטושטש. כל הדרך שמרנו עליה שתדבר ושתהיה איתנו. הגענו למיון ומיד הכניסו אותה לשטיפת קיבה וזה היה נורא".

איפה את, מה עובר עליך?
"ברגע שהגענו לבית החולים והתחילו לטפל, לא יכולתי לגעת בה. כל כך כעסתי, לא ידעתי בדיוק על מה אני כועסת אבל הרגשתי כעס עצום ומטורף. לא יכולתי שאף אחד יגע בי, כל פעם נכנסתי לראות מה המצב אבל ישבתי בחוץ רועדת מכעס. לא יכולתי להכיל את זה שהיא פוגעת בעצמה, שהיא לא רוצה לחיות. אבל היה גם משהו חזק וחייתי באותו הרגע וזה היה להגן על הגור שלי. בסיטואציה שהייתה היא לא רצתה שאהיה שם. כל הכעס שלה מופנה אלי, אני כועסת עליה ודני, בעלי, באמצע".

מה קורה הלאה בבית החולים?
"העבירו אותה למחלקה תחת השגחה של מישהו מטעם בית החולים שיושב לידה כל הזמן. העובדת הסוציאלית הסבירה לנו שהיא תישאר להשגחה והם לא משחררים אלה מעבירים לשלוותה. בשלוותה מחליטים".


את משאירה את דני בבית החולים ללילה וחוזרת הביתה.
"הגעתי הביתה ונכנסתי לחדר שלה. עשיתי חיפוש ומצאתי את הקופסא של המשקפיים ובתוכה היה סכין, מספריים ומחט. אני יושבת בחדר עם הקופסא הזאת ואני צריכה להחליט האם אני יכולה לקחת אותה הביתה או לאשפז אותה לטובתה".

את מחליטה לחתום אבל בזה לא מסתיים העניין.
"החלטתי שאני חותמת על אישפוז. לא יכולה לשמור עליה יותר. אם היא מצאה את הכדורים, מה היא תמצא בפעם הבאה? זה הדבר הכי טוב בשבילה כרגע וזה הדבר הכי נוראי. זה לחתום על אישפוז נגד רצונה. למחרת באנו לשלוותה והסיטואציה היא כזו, דני, אלה ואני יושבים שם, דני מתנגד לחתום, אני אומרת שצריך לחתום והילדה יודעת שאני חותמת והוא לא רוצה. ידעתי שאני לא יכולה לשמור עליה בחיים בבית. הבנתי שזה גדול עלי. זה כאילו שאיזה שהוא חייזר ירוק נכנס לתוך הילדה שלי ואני כבר לא מכירה אותה. אני כבר לא יודעת מי היא ואני יודעת שהילדה שלי צריכה עזרה שאני כבר לא יכולה לתת לה בבית".

איך זה מרגיש לקחת החלטה כל כך משמעותית תחת כל ההתנגדויות מסביב?
"זו הייתה ההחלטה הכי קשה שקיבלתי בחיים שלי, זה הזכיר לי את הסצנה מהסרט "בחירתה של סופי". כל הזמן תחקרו אותי מה עשיתי לילדה, איפה הייתי לא בסדר ולמה היא כל כך שונאת אותי. ניסו בכל הכיוונים ובסוף שאל אותי מנהל המחלקה: "ומה את מוכנה לעשות בשבילה?" עניתי לו: "אם הבניין הזה צריך לזוז מטר אחד קדימה, אני אזיז אותו מטר וחצי" הוא הסתכל עלי וענה לי: "אני מאמין לך" ובזה נגמרה השיחה".

כעבור חודש אלה מאובחנת ב- "קווים להפרעת אישיות גבולית". איך ההרגשה כאשר יש שם והגדרה למצב של אלה?
"הקלה. כי אם יש שם אז יש גם טיפול. התחלתי לחקור לשאול ולהבין. קודם כל זאת לא מחלה. הטיפול הוא קוגנטיבי התנהגותי. ככל שזה מאובחן בגיל צעיר והטיפול נכון הם מסוגלים ללמוד ליצור וויסות רגשי. זה מבנה אישיות ולסביבה כאן יש משמעות קריטית."

מה את יכולה להגיד היום להורים אחרים, מה צריך להדליק נורה אדומה?
"דיכאון ופגיעה עצמית. דיכאון זה הסימן הראשון. הוא זוחל מאוד לאט. צריך להבין שהם מסתירים, הם חיים בעולם פנימי ועולם חיצוני שהם שני עולמות שונים".

דיכאון אינו מוביל בהכרח לאובדנות. מה היה שם ששבר אותה?
"אותה החברה מהשכבה מעליה הפיצה שמועה שאלה ביצעה אקט מיני עם אחד הנערים. שקרים מטורפים ועלילות. זה הסתובב בתוך החברה הסגורה ועבר לפייסבוק. בתור בן אדם מבוגר קשה להתמודד עם דברים כאלה. היא עשתה לה טרור. רק אחר כך כשחפרתי ראיתי את הרוע. זה סוג של אנשים שנטפלים לאנשים כמו אלה ופשוט "שותים" אותם".

אלה משתחררת הביתה כעבור חמישה חודשים, שבוע לפני תום החופש הגדול. אחרי כל המאמצים להגשים את החלום לבית משלכם, אתם עוזבים הכל ועוברים לגור בעיר.
"כן. הבן שלנו היה זה שהאיר את עיניי ואמר: "אמא, לא משנה מה תעשי, זה אותם הילדים". אמרתי לו שהוא צודק. לילדה שלי מגיע דף חלק. בית הספר ידע להתמודד עם זה, לעומת הקיבוץ שם טאטאו, המשיכו לטאטא ולא מדברים על זה, לא מזכירים".

למסגרות החברתיות יש משקל כבד. אתם חלק מהקיבוץ אבל בכל זאת "חורגים", מקבלים יחס שונה.
"נכון, אותה הילדה שפגעה באלה ולמעשה שברה אותה, התלוננה על אונס שלא היה. סגרו את זה בתוך הקיבוץ והנושא הושתק. זו ילדה למשפחה מהקיבוץ. לא חשבו על הנערים שנפגעו. על המחיר שהם שילמו. העובדת הסוציאלית לא רצתה לערב מקרה במקרה, אבל היא לא ראתה את הקשר בין המקרים. כשפניתי אליה היא ענתה: "אם את רוצה את צריכה לפתוח תיק במשטרה". אלה לא הייתה מסוגלת להתמודד עם משטרה ועיתונים. הבנו את עומק הריקבון והחלטנו לעזוב כדי להציל את אלה. המחיר לצורך כך היה שולי".

גילה מדליקה שוב סיגריה, נשענת לאחור. מתכרבלת בטרנינג שמגן עליה מאוויר הבוקר הקריר. היא נראית צעירה מחמישים וחמש שנותיה. אישה יפה גם בלי איפור וגינונים של בוקר. השנתיים האחרונות לא הצליחו למחוק את החיוך ולדכא את חוש ההומור. מה יהיה הלאה, אני שואלת.
"אהיה האמא הכי טובה שאני יכולה להיות בכול רגע נתון. היום הבת שלי צריכה אותי חזקה ויציבה. אני קודם אומרת לעצמי שאני לא מושלמת. אני אוהבת את הבת שלי, ואעשה הכול כדי שיהיו לה חיים טובים. אני יכולה לקבל אותה ואת הכאבים שלה ואת החוסר שלמות שלה, את הכול דרך זה שאני אקבל שגם אני כזו. החלטתי להיות מגדלור, הדימוי הזה, מאוד עזר לי לאורך כל הדרך".

איפה אלה היום?
"במקום יותר טוב. היא עדיין מטופלת אבל היא לומדת במסגרת רגילה בבית ספר שמאוד תומך בה. קושי חברתי עדיין קיים. מתקדמים צעד אחרי צעד. כל הזמן עם האצבע על הדופק וכל הזמן עם המון עטיפות".

כמה שנים קדימה. את יושבת עם אלה, מה את אומרת לה על כל מה שעברתם?
"שאני הכי אוהבת אותה ושהיא מדהימה ושהיא הייתה שווה והיא שווה הכול. כל הקורבנות למיניהם שעשינו לכאורה, אני ממש לא מרגישה כמו קורבן, להפך, בעצם זה שעשינו מעשה החזרנו את השליטה על החיים שלנו, הבחירות לא נכפות עלינו, אנחנו יכולים לבחור אותן".


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל