המסע המכושף לארצו של רב מגף -פרק שני

גיבורינו עוזבים בשלום (הכל יחסי) את שערי הארץ אל הגולה הדוויה, מה מצפה להם במולדתו של רוברטו בניני? מדוע היו ידידנו קרובים מאי פעם לסיים את חייהם, ולמה לעזאזל כל זה קרה הרבה יותר מידי מוקדם בבוקר?

 

17.08
יום שני
בן גוריון-פסקרה-אנקונה

עלינו על המטוס נרגשים, משועשעים מהמחשבה שאיתרנו עוד שניים-שלושה זוגות של דוסים שטסים לאיטליה ומלאים ציפייה.
אט, אט, כשהטמפרטורה במטוס צנחה ככל שהוא נסק מעלה, הפכה ציפיה זו טורדנית ולבשה עור ברווז שהקשה מאוד על השינה המתוכננת. אי אלו קללות עלו במחשבה (אך חלילה לא נאמרו) על הסוודר שהושאר בתיק שצלל אל בטן המטוס החמימה, אך מרקו ופולה ניסו לשמור על תדמית חיובית לקראת הבאות.
נחתנו ב 04:00 שעון איטליה (שעה אח"כ שעון ישראל), התור בביקורת הדרכונים הרגיע אותנו הרבה יותר מיציאה מפוקפקת לרחוב בשעה כזו. כשסוף סוף נאלצנו להתמודד גם עם האתגר ההזוי הזה, ניסינו את מזלנו בניווט אל תחנת הרכבת. אל דאגה! עוד הרבה לפני שהספקנו ללכת לאיבוד ולסיים את חיינו בשבי העירקי, הסתבר כי הדבר כרוך ב4-5 ק"מ. ויתרנו אחר כבוד. אפרופו כבוד, משחקי כבוד בין נהגי המוניות תפסו נתח ניכר מהזמן, אך לבסוף עלינו יחד עם זוג דוסים נוסף למונית. אימאל'ה!!! חוויה מלחיצה ביותר, המוות לא הפסיק לעבור לי מול העיניים עד שכבר חשבתי שתפס את המסך כולו. בנס מופרך ביותר הגענו חיים לתחנת הרכבת והמשכנו משם אל אנקונה.
בין התאפצות אחת לחברתה ברכבת, נגלה נוף מקסים. מצד ימין (מזרח) ים שלו עם מזח ופסטורליה אינסופית, מנגד גבעות מיושבות בתים צבעוניים ועליזים עם תריסי עץ מהממים. יופי מזרח תיכוני עם הארומה האיטלקית המיוחדת. מידי פעם נגלו גם כנסיות יפות, מושקעות ג'יזס ומבצרים ימי ביניים מפתים לקראת הבאות.

באנקונה אנו נופשים כעת שעות אחדות לקראת רכבת לפוליגנו ומשם ב"ה נמשיך לפרוג'יה ולבאסקו – אל סילביה והחווה. מתים לישון.

שתי הערות בעניין אנקונה:
• משום מה כל האנשים פה נראים קיבוצניקים
• כבר פעמיים פנו אלינו והיו בטוחים שאנחנו מקומיים. השורשים הרחוקים של מרקו כנראה בכל זאת פועלים את פעולתם... אנחנו מה שלא יהיה, לקחנו זאת כמחמאה. לא ככה?

 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל