לשכור או לנדוד

כשתקראו את מכתבי זה לא אשב עוד ביניכם, אלא אהיה נע ונד במדבר כבדואי. רוצה אני שתבינו מה הביאני לאחוז במקל הנדודים העתיק של העם היהודי. דרור? שאיפת נדודים? שאיפת הרפתקאות? לא! פשוט לא מצאתי לי חדר להשכיר...

הכול החל כשבעל הבית שלי הבחין בי באחד מערבי החורף הארוכים. "מי אתה?" הוא שאל.
"אני גר אצלך זה שנה", הסברתי לו. "אינך זוכר? זה אני החתום על הוראת הקבע אצלך בבנק של תשלום חודשי!"
"אהם", המהם בעל הבית, "אכן תמהתי מעין בא לי כסף זה. חשבתי אולי זה הפרשים עוד מהתקופה שעבדתי בממשלה, אך לא תיארתי לעצמי שאני צריך עבור כסף זה להקריב קרבן כה גדול. הסתלק מדירתי!"
עתה כשידע שאני קיים, לא יכולתי עוד לחמוק מפניו של בעל הבית. משך שנה הייתי נוקט בפעולות הסתננות לשירותים, מתבצר לי רוב הזמן בחדרי הצדדי שמעולם לא חשב להיכנס לתוכו. הייתי גר אצלו עוד מהתקופה שאשתו הייתה חיה. אחרי מותה הוא נעשה מטושטש משהו. אולי אשתו מעולם לא סיפרה לו שהשכירה את החדר הצדדי למישהו...
 
כמובן שלא עשיתי מכל זה עניין. בטוח הייתי שבקלות אמצא לי חדר אחר, אחרי הכול גם פה הייתי משלם לו כמו שצריך. ארזתי את חפצי בשתי מזוודותיי וישבתי למיין מה שלא נכנס לתוכן: מאין התווספו לי כל החפצים האלה? הרי באתי לגור כאן עם שתי מזוודותיי. את הספרים שקניתי בימי המצור הארוך שהתבצרתי לי בחדרי, אחרי מות אשתו, הטלתי לפח המחזור, את הפוסטרים שתליתי לי על הקירות קלפתי וגלגלתי אותם בזריזות וטמנתי אותם באחת מהפינות הנסתרות של הבית, עד שאמצא לי ארבע קירות חדשים, אז אבוא לקחתם.
החלטתי שאת שאר המטלטלים שקניתי, באשליה שהנני בעל בית, פשוט אוריד הזבלה. נפרדתי מבעל הבית, שדמעות גיל חנקו את גרונו כשהביט בי יורד במדרגות מדירתו.
ראשית פניתי אל חברי מהעבודה, מהבית קפה, ומפינת הרחוב, ובקשתי אינפורמציה על חדר להשכיר. מיד קפצו עלי כולם ושאלו: "איפה? איפה יש לך חדר להשכיר?!" כשהעמדתי אותם על טעותם: כלומר שאני רוצה לשכור חדר, בטלוני בהינף יד: "מדוע שלא תפתח לך תכנית מטמון דירה באחד הבנקים ובינתיים תבקש לגור בכספת של הבנק?" אמרו. ראיתי שלדבר אתם זה כמו לדבר עם הקיר, ואפילו יותר גרוע, מפני שאפילו קיר אחד לא ייצא לי מהם, ונפניתי לי לעיתונים ולאינטרנט.

היו שם הצעות להשכרה. עשיתי לי מנהג וישבתי עם עיתונים והמחשב האישי בבית קפה ומיד כשנתקלו עיני במודעה כזאת, ממשתי אותה בחיוג מהיר. מהצד השני היה עונה לי תמיד קול אלמוני בזו הלשון: "הושכר!" או: "כבר לא אקטואלי!" או: "אתה קיבוצניק? אז זה לא בשביל התקציב שלך!" או: "אינך קיבוצניק? אז מה אתה בכלל מתקשר?!" או: "אנחנו מעוניינים באישה, שגם תנקה ותשמור על הילדים"; או אם העמדתי פנים שאני אישה: "אנחנו משכירים רק לגברים! בעלי הוא נואף לא קטן!"
ראיתי שמהמודעות האלו יכול לצאת לי עוד מודעת אבל על שמי, אחרי שאקבל התקף לב ופניתי למשהו יותר סולידי: משרד תיווך.
 
כאן קיבלו את פני בהבנה ושמחה ומיד אחרי ששילמתי את שכרם הציפוני בשפע של הצעות: כגון: שאבוא מחר, או שאם אשמע שיש מקום להשכיר מיד אודיע להם. אז כבר הייתי עצבני לגמרי והתחלתי לטפס על קירות לא שלי וצעקתי: "מה עם החדר?!"
הם הציעו לי את ההסדר המקובל על כולם: לשהות אצלם עד שעות הערב וכשסוגרים למצוא לי ספסל פנוי בגן הציבורי. זהו, אני צריך לפנות את השולחן בבית הקפה במקום שבו אני כותב את השורות הללו. אם למישהו יש בכל זאת חדר להציע לי, שיכתוב לי ואפרסם את הדבר בספר הבדיחות הבא שלי.

 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל