קולומביה, כל הדרך ל- POPAYAN...

מה לאינדיאני-קולומביאני, לסתם ישראלי ולכותב היצירה ה-אלמותית "אנטיגונה" סופוקלס היווני, איש אתונה? אז בואו שימעו סיפור... השנה 2009, חודש יוני הלוהט ואני נמצא באוטובוס צבעוני רועש וצפוף העושה דרכו ל- POPAYAN. בעצם, הכל החל עוד קודם לכן...

רגעים מפוסלים בפארק הפסלים

שעת צהרים, סיימתי לאכול את ארוחת המלכים עם שני המלווים שלי בכפר הקטן. הורדתי את התרמיל מ-ג'יפ הגרוטאה ששכרתי, אשר יותר התקלקל מאשר נסע בכל מהלך שהותי בפארק הפסלים הענקי של סאן אוגוסטין ( Parque Arqueológico de San Agustín). שהותי בפארק הפסלים ראויה לכותרת "רגעים מפוסלים". חציתי את הכיכר לצידה השני והמתנתי לאוטובוס שאמור להגיע בסביבות השעה 14.00 כדי לאסוף אותי ועוד מספר כפריים אינדיאנים. בדרך החוצה מעבר הרים גבוה ובדרך לא דרך אל העיר POPAYAN. הגעתי למעין משרד מרופט למכירת כרטיסים לאוטובוס, הספרדית העלובה שבפי גרמה לפרצי צחוק בלתי נשלטים אצל מוכרת הכרטיסים וכמה מחברותיה (מאוחר יותר התברר לי שביקשתי כרטיסי נסיעה ל-PITELITO - הכיוון המנוגד ל-POPAYAN). לאחר שהבנתי גודל הטעות החלטתי שאת הכרטיס אקנה אך ורק מנהג האוטובוס ולאחר שאהיה בטוח שיביאני ל-POPAYAN.
 

שיח חרשים...

מגיע אוטובוס צבעוני, כאשר ענן אבק גדול מלווה אותו עם כניסתו לכיכר. מנסה להסביר לנהג כיוון נסיעתי אך כנראה שהספרדית שלי לא מה שחשבתי. לאחר דקות ארוכות של שיח חרשים, הגיח מירכתי האוטובוס אדם קטן קומה שנראה לי ככפרי אינדיאני ופנה אלי באנגלית משובחת ושאל לרצוני. אנחת רווחה נפלטה מחזי, סוף כל סוף ניתן לתקשר. שילמתי במהירות עבור הכרטיס ושמתי פעמי לשבת ליד האינדיאני שענה לשם פדרו והתברר כי הוא קתולי מאמין.
 

 

 

דרך עוברת בשמיים...

הדרך ל- POPAYAN חולפת במעברי הרים בגובה של 3,000 מטר. האוטובוס ואתה עצמך נמצאים זמן לא מבוטל בתוך ענן אחד גדול ומתמשך ומים מכסים אותך מלמעלה ומלמטה. ירוק הוא הצבע השולט, הרגשתי לעתים כנוסע בספינת אויר (צ'פלין).
 

 

שיחה מעמיקה..

אבל המעניין יותר מכל היא השיחה שהתנהלה עם פדרו במהלך רוב 8 שעות הנסיעה. על מה לא דיברנו, החל מספר הספרים שהברנש לצדי גילה בקיאות נרחבת גם בברית הישנה וכמובן בברית החדשה, עבור בעונות השנה והגידולים החקלאיים העיקריים בקולומביה (אורז ותירס) והמשך בפעילות של ה-FARC - אותן קבוצות גרילה שבתקופה האחרונה כוחן קטן, זאת בזכות כמה גנרלים ישראלים ובמימון של הרשות למלחמה בסמים של ארצות הברית. סיפרתי לו כמובן על הביקור שערכתי ב-ZIPAQIERA, כנסיה שנחצבה במכרה מלח ונמצאת צפונית לבוגוטה, ופדרו אמר כי אחד מחלומותיו להשתתף במיסה בכנסיה כאשר סביבו 8,000 מאמינים. האוטובוס עוצר בפונדק דרכים. כולם ממהרים להזמין ארוחה ורק אני איני יודע מה להזמין. שוב התערב פדרו לטובתי והזמין עבורי קדירה של תבשיל שהכילה מלבד ירקות ועשבי תיבול גם רצועות של בשר שעד היום איני יודע לאיזה בעל חי לשייכן, מה שכן , זה היה טעים.
 

זה לא טוסיק, זה תחת...

ממשיכים לנסוע בדרך לא סלולה והאוטובוס מקפץ בפראות. ראשי בקרבה מאיימת לתקרתו ואז אני נוחת בפראות על עכוזיי, באינסטינקט אני צועק ,ממה- דרמיה, מיו קוליקו, בתרגום חופשי: אימא שמרי עלי ועל הטוסיק החבול שלי! מקדמת האוטובוס עונה לי קול גברי, נו קוליקו! Este culo! - אסתה קולו! בתרגום חופשי: זה לא טוסיק, זה תחת!
 

מה לדעתך המשמעות של לחיות..

מעט לפני הגעתנו ל- POPAYAN שואל אותי לפתע פדרו, מהי לדעתך המשמעות של ל-"חיות"? ניסיתי כמיטב יכולתי להשיב בקלישאות הידועות, אך כל תגובה שלי גרמה לו רק להניד בראשו. לבסוף, מעט חסר סבלנות שאלתיו, "אם כן, מה התשובה לדעתך?" וכאן, קוראים יקרים, אעביר לכם התובנה של פדרו האינדיאני הפשוט (כך לפחות חשבתי) כלשונה...
 

משל העצים והשיבלים

וכך אמר פדרו: "בחיינו פוקדות אותנו סערות גדולות ביותר ואסור לנו להוריד מנפח פעילותינו עד שוך הסערה, כי הרי סערת החיים אינה חולפת לעולם. לא, עלינו לקבל את החיים (לתפוס את השור בקרניו, בשפתו של פדרו) כפי שהם, ללמוד לשתות אותם עד תום וגם אם אנו באמצע סערה ויורד מבול, נצא ונרקוד ואם צריך אפילו בגשם".

השבתי לפדרו במשל העצים והשיבולים, המספר על אותה סערה גדולה שהותירה חותמה בכל מקום בו חלפה, העיפה בתים, עקרה שיחים ואפילו עצים כבירים לא עמדו בפניה! לבסוף מגיעה הסערה לשדה חיטה, כל השיבולים התכופפו עד שוך הסערה ולאחריה הזדקפו כאילו וכלום!
רוצה לומר, בעת סערה יש עתים בהם יש להתכופף ולתת לסערה לחלוף, דוגמת שיבולי החיטה, ולא כעצי האלון הכבירים שנעקרו מן השורש!
 

לך דע איך המוח פועל?

תמיד כאשר אני מביא את דוגמת משל העצים והשיבולים,
עולה בי זיכרון היצירה האלמותית, " אנטיגונה" - של סופוקלס...
בדיאלוג בין קראון להימון בנו:
האם ראית איך על שפת נהר בחורף אילן שמתכופף מציל את ענפיו, שעה שעץ נוקשה נשבר ונעקר?
וכך גם בספינה - זה שתמיד מותח את המפרש ולא מרפה, מוצא את עצמו מפליג במהופך מתחת לסיפון.
 

ועוד מאנטיגונה...

וכך זה ממשיך...
עוד תיווכח שאופי עקשני מדי נכנע מהר. דווקא ברזל קשיח, אותו יוצקים ומחשלים היטב באש, תראה נסדק ומתנפץ על נקלה.
 

מי אתה, פדרו האינדיאני?

הגענו ל-POPAYAN בשעת לילה מאוחרת. נפרדתי מהאיש החכם ומצאתי לי מקום לינה באכסניה בקרבת טרמינל האוטובוסים. עוד שעות ארוכות התהפכתי על משכבי, משחזר את הדרך, הנופים ובעיקר את השיחה שהתנהלה בינינו.
עד היום איני יודע היכן רכש לו פדרו את האנגלית המשובחת! ובל יקל הדבר בעיניכם, בקולומביה מדברים אך ורק ספרדית ועוד כמה ניבים אינדיאנים.
 
תמונה ראשית: FERCHOS 04

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל