התעוררות משיחית בעם ישראל: יעקב פראנק - בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם

ההתעוררות המשיחית אצל רבים מן היהודים בשנת 1666, באה מתוך אמונה כי עומדים הם בפתחה של הגאולה. במאמר זה אעמוד על גלגול הפרשה הפראנקיסטית תוך הצגת גלגולי הפרשיות הפראנקיסטיות – ויכוח קאמיניץ, ויכוח לבוב והתנצרות פראנק וחסידיו, יגע המאמר גם בהערכת משקלה של האידיאולוגיה הפראנקיסטית מול השיקולים הפראגמטיים שמציבות הפרשיות.

מבוא

ההתעוררות המשיחית אצל רבים מן היהודים בשנת 1666, באה מתוך אמונה כי עומדים הם בפתחה של הגאולה, ותרמה לכך העובדה, כי קבלת האר"י היתה נפוצה עוד בדור הקודם. הקבלה כוונה לחידוש החיים הפנימיים והרוחניים יותר מאשר המדיניים, אולם עם הופעתו של שבתאי צבי, נראה היה בעיני רבים כי הרעיון המשיחי מתממש. עם זאת, טענות המשיחיות של שבתאי צבי לא זכו לאותו הד שקיבלה נבואתו של נתן העזתי, אשר הביא להתעוררות משיחית. לפי נתן העזתי, תורת השבתאות מבוססת על זהות בין שלושה גורמים – האחד, קבלת האר"י בצורתה הקיצונית, בה קובע נתן העזתי כי תהליך התיקון הגיע לסיומו, אולם נותר שלב הנתון לביאתו של משיח אשר הוא התגלמותו הארצית של הכוח האלוהי; השני, המסורת האפוקליפטית על ייסורי המשיח; והשלישי, דמותו האישית של שבתאי צבי.
הכוחות ההיסטוריים אשר פעלו במאה ה-17 וה-18, התבוללות, רפורמות דתיות והשכלה, השפיעו על תולדות הקבלה ובאו לידי ביטוי בהופעתה של התנועה השבתאית, המאמינה כי עולם התיקון כבר התחיל ויש לפעול על פי חוקיו. האידיאולוגיה השבתאית מכוונת למעשה להסביר את התהום שנפערה בין המציאות היהודית הפנימית לבין האכזבה מן המציאות ההיסטורית-החיצונית. ההסבר להתפשטות השבתאות נעוץ בפופולאריות של קבלת האר"י, אך השבתאות לא הטיפה לתורה חדשה בשלב זה, אלא בישרה כי הציפייה המשיחית על סף הגשמה.
 
שבתאי צבי, אשר נפגש עם הסולטאן בעקבות ההתעוררות בקרב נתיניו היהודים, התאסלם. אולם, על פי גרשם שלום, לא היה זה סופה של השבתאות, כי אם ראשיתה. שכן, תורת השבתאות, אשר נולדה מתוך הרגשת סתירה ופארדוקס, המשיכה להתקיים על פארדוקס המרת המשיח. וכך גם המשך פיתוח התורה השבתאית בתורת הקליפות, אשר פותחה על ידי נתן העזתי ואברהם קארדוזו: מעשה הגאולה יושלם כאשר יאספו כל ניצוצות הקדושה שנפלו לרשות ה"קליפות" ועל הגואל לאסוף משם, ממקור טומאה זה, את שארית הניצוצות ועל כן מוכרח הוא לעשות "מעשים זרים" – כולל המרת דת. וכיוון שכך, על פי תורתם של השבתאים, המעשה החיצוני איננו המעשה האמיתי הנסתר-הפנימי; משבא הגואל – הפנימי מתנגד לחיצוני. וזוהי הנקודה שבה נהפכה המשיחיות לניהיליזם , אשר היסוד המיני בו היה חזק מאד.
תולדות התנועה השבתאית כתנועה ניהיליסטית החלה ב-1683, כאשר נתבדלו כמה מאות משפחות בסאלוניקי. במרכזם בסאלוניקי תחת חסות האימפריה העות'מאנית, חיו כמוסלמים, אך שמרו על מנהגם הקודם ונקראו בשם 'דנמה', משומדים. יעקב פראנק, שבתאי מפולין, הכיר את מנהיגם, ברוכיה, אשר טען כי הוא גלגולו של שבתאי צבי. לאחר מותו של ברוכיה, ראה עצמו פראנק כממשיך השושלת וכשחזר לפולין קיבץ סביבו מאות משפחות של מאמינים. על פי שלום, השבתאות השתרשה בפולין עוד קודם בקרב חלק מן היהודים, למרות החרמות, הרדיפות ושריפת כתביהם, אם כי הידיעות על השבתאים הללו חלקיות בלבד.
 
פראנק עצמו נולד בקורולובקה, במחוז פודוליה בפולין, בערך בשנת 1726, למשפחת עניים. הוא נחשב לאדם לא משכיל, בור וניכר כי לא אווה לשמור חוק, נהג אלימות, תקיפות והתהוללות. עם זאת, לפראנק היה כושר מנהיגות ויכולת לסחוף אחריו אנשים, ולמרות יכולתו המועטה בדברי דעת, הרי שהצליח בכשרון לשבות את לב שומעיו בהבעה ציורית משכנעת של דבריו ואימרותיו, כפי ששמורים בספר 'דברי האדון' . פראנק הופיע בפולין בשנת 1755 וצבר מאמינים. הוא שמר על סממנים של אצילות וראווה, שמר עם חסידיו על המנהגים השבתאיים ונשפי הזימה וכן נרקמו סביבו סיפורי מעשה נסתרים, אשר הוסיפו לו נופך נעלה בעיני חסידיו.
 
במאמר זה אעמוד על גלגול הפרשה הפראנקיסטית המרתקת, החל מנקודת הגעתו של פראנק לעיירה לאנצקרון בפולין בשנת 1756. תוך הצגת גלגולי הפרשיות הפראנקיסטיות – ויכוח קאמיניץ, ויכוח לבוב והתנצרות פראנק וחסידיו, יגע המאמר גם בהערכת משקלה של האידיאולוגיה הפראנקיסטית מול השיקולים הפראגמטיים שמציבות פרשיות אלה בפני הפראנקיסטים, על מנת לתת מענה לשאלה האם יעקב פראנק וחסידיו עזבו את היהדות מתוך מניעים אידיאולוגים?
 
מכיוון שהשבתאים והפראנקיסטים נרדפו על ידי היהודים בחרמות ובשריפת כתביהם, הרי שלא נותר שפע מקורות על עניינם. כמו כן, כתבי היד שנותרו לרשות החוקרים, כגון "הכרוניקה", היו לעתים מעובדים לשפה תקנית של ימינו והוספו בהם שינויי נוסח ועריכה, ולא תמיד ניתן היה להפיק מהם מידע היסטורי אמין במיוחד; כך לדוגמה, ספרו של אלכסנדר קרויזהר "פראנק ועדתו", אחד מן המקורות אשר עליו מתבססת עבודה זו. מקורות המחקר המרכזיים כאן, המאמרים, 'מצוה הבאה בעבירה' ו-'התנועה השבתאית בפולין', של גרשום שלום ו-'לתולדות התנועה הפראנקית' של מאיר בלבן, בונים תמונה אידיאולוגית והיסטורית סבירה, אם כי קשה שלא להבחין במידה מסוימת של מגמתיות אנטי-פראנקיסטית, לאור הרקורד הנתפס כנלוז של פראנק וחסידיו. מגמתיות חריפה יותר ישנה ב-'ספר שמוש' של ר' יעקב עמדן, אשר נלחם רבות בשבתאות. ואילו מן הצד השני, רובשוב, בספרו 'על תלי בית פראנק' נוטה חסד לפראנקיסטים. כמו כן, להשלמת התמונה לא פסחתי על מחקרים מן העת האחרונה – וולף ודוקטור – אם כי נראה ששילוב המקורות כולם והצלבת הנתונים מאפשרים מענה בעל אחיזה מציאותית מספקת, לשאלה המוצגת כאן.
 

פרשת קאמיניץ

בתחילת שנת 1756, הגיעו יעקב פראנק וקבוצה מחסידיו ללאנצקורן, עיירה קטנה בפודוליה, שם התקבלו על ידי נכבדי עדת השבתאים במקום, וב-27 בינואר התאספו מאמיניו של פראנק במעונו של ליביש ר' שבתי'ס וערכו שם מה שהתפרש כנשף זימה, אשר הופסק על ידי היהודים המקומיים, בראשם גרשון בר' נחמן, החוכר במקום. על פי מקורות יהודיים ונוצריים נאסרו, בעזרת השלטון המקומי, שמונה אנשים ממשתתפי ההילולה ובתוכם פראנק עצמו, אולם הוא שוחרר למחרת בהתערבות התורכים, כיוון שהיה נתין עות'מאני. ומכיוון שהאירוע בביתו של ליביש ר' שבתי'ס נתפס כעבירה דתית חמורה בעיני הרבנים היהודים, נרשם פרוטוקול גביית עדויות, אשר נשלח לסטאנוב, שם נערך משפטם של הפראנקיסטים הנאשמים על ידי בית הדין היהודי המקומי. במשפט נגדם, במרץ 1756, אשר נערך בפני בית הדין של סטאנוב בראשות הרב חיים ראפפורט, נמצא כי היו גילויים על חלק מנסתרות כת השבתאים בשנים שלפני הופעתו של פראנק, כפי שנמצאו בגביית העדויות אשר נשתמרה ב"ספר השימוש" של ר' יעקב עמדין.
 
העדויות במשפטם של השבתאים בפני בית הדין היהודי של סטאנוב, כללו גילויים הנוגעים בעיקר לחיי המשפחה של הנאשמים וכן מידע על עבירות נוספות כגון חילול שבת, מאכלים אסורים, חמץ בפסח וענייני נידה. את הדוגמאות הבולטות בעדויות ניתן לייחס לדברים שנאמרו על ידי ר' שמואל בן מוהרר שלמה סגל, אשר העיד כי לא שמר שבת וכן העיד על היחסים המיניים בתוך עדת השבתאים, כשדרך סיפוריו על ניאופה של חיה אשת הירשל שבתות, מצטיירת תמונה על פיה נתפסים המעשים האלה כמצוות המחייבות והראויות למי ששייך לקבוצה זו. חיזוקים לכך הן עדויותיהן של נשים על יחסי מין שלא במסגרת הנישואין וכן העדות החשובה של ר' יצחק ב"ר משה ברעסטיצקר, אשר על פיה ניתן ללמוד כי קיימת כאן אידיאולוגיה ששורשיה נעוצים בימיו של שבתאי צבי.
 
פרוטוקול גביית העדויות, אשר נשלח לברודי, הדהים את הרבנים שראו במעשיהם של השבתאים תועבה וכפירה גמורה בדיני היהדות וכן שיבוש קבלת האר"י. הדבר הביא את הרבנים לידי ויכוח בעניינם של עדת השבתאים, בסופו החליטו לפעול נגדם על ידי הכרזת חרם. חרם זה, שהוכרז בברודי ב-13 ליוני 1756, נקרא "חרב פפיות" ונועד להבדיל ולהפריש את מאמיני שבתאי צבי מקהל ישראל. דברי החרם, באופן כללי, מכוונים לשלושה דברים עיקריים: האחד, נידוי מוחלט למען לא יתערבו בקהל ישראל – איסור נישואין; השני, איסור לימוד מפי כתביהם שכן אינם מפרשים את הכתובים נכונה ובעיקר מעוותים את קבלת האר"י; השלישי, איסור הוראה על מי שחשוד בשייכות לאמונה שבתאית זאת, כדי למנוע הפצתה.
 
עוד לפני הכרזת חרם זה בברודי, הבישוף של קאמיניץ – דמבובסקי, שעניין נשף הזימה ומאסרם של אנשי פראנק הגיעו לידיעתו, זימן את הפראנקיסטים האסירים ואת ראשי הקהל היהודי לפני כס המשפט הבישופי, כדי לתת דין וחשבון על המאורע. אולם למועד שנקבע ל-31 במרץ 1756, הגיעו רק הפראנקיסטים אשר ביקשו להשיג כתב הגנה מאת הבישוף. הבישוף דמבובסקי, אשר קבע את גירוש יהודי קאמיניץ בשנת 1750, וכן מושב המשפט הקאתולי עצמו נתפסו על ידי הרבנים כמי שנוטים לטובתם של פראנק וחסידיו, ועל כן לא הופיעו למועדי הזימון של הבישוף ואילו פראנק וחסידיו קיבלו לבסוף כתב הגנה מאת הבישוף. לכן, לראשונה יכלו אנשי פראנק הללו, לומר את דברם בפומבי לנוכח הימצאותו של כתב הגנה בידם. פראנק, אשר כבר בראשית פעילותו בפולין דרש מחסידיו שיגלו את אמונתם בפרהסיה, הבין כי עם קבלת כתב ההגנה, מצויה בידיו ההזדמנות לחשוף את תורתם של הפראנקיסטים וגם לקבל מעמד חוקי. תוך כך, התקרבותו של פראנק לבישוף דמבובסקי, שהיה לו לעזר, הביאה את הקהילה היהודית הרשמית לנסות ולהשפיע אצל ראשי הכנסייה הקתולית שלא לתמוך בפראנקיסטים.
 
אולם, בעוד שנכבדי היהודים בפודוליה לא התייצבו לפני בית הדין הבישופי ולא העמידו נציגות לפני ה-28 בפברואר 1757, בטענה כי מדובר בעניין פנימי יהודי שבו אין לכנסייה סמכות שיפוטית, ערכו שליחי הכנסייה חקירה עצמית בלאנצקרון ב-27 באוגוסט 1756, וזו הולידה מסקנות שונות לגמרי מאלה של בית הדין היהודי של סטאנוב, לטובת הפראנקיסטים. זאת ועוד, מעט לפני כן, בשני באוגוסט, הגישו הפראנקיסטים את יסודות אמונתם בתשעה עיקרים, שהחשוב בהם הוא העיקר השלישי השולל את התלמוד, לפני בית הדין הכנסייתי בקאמיניץ; והוסיפו כי כמתנגדי התלמוד נרדפו וגורשו מקהילות ישראל וכן הם כופרים בעוונות אשר מיחסים להם היהודים, המכונים בפיהם ה"תלמודיים". ראשי קהילות פודוליה, אשר בטוחים היו שבכוחו של 'ועד הארצות' לחסוך מהם את ההיענות לזימוניו של הבישוף, הסתפקו בשליחותו של השתדלן של מחוז פודוליה, ר' שמעון ב"ר הירש. אולם הבישוף דמבובסקי, אשר סבלנותו פקעה, איים בהפעלת כוח וכך היה שב-20 ביוני 1757 נאספו בקאמיניץ כל רבני הקהילות החשובות בפודוליה וכן פרנסיה, ומן העבר השני ראשי תנועת הפראנקיסטים ונאשמי לאנצקרון. ויכוח זה בקאמיניץ, הוליד את גזירת הבישוף דמבובסקי לשריפת התלמוד במספר מקומות בפודוליה, אולם מכיוון שמת, שבו הפראנקיסטים ונרדפו על ידי היהודים עד כי רבים מהם נאלצו לחזור לשטח האימפריה העות'מאנית יחד עם פראנק, אשר התאסלם, ובכך ניסה למצוא מקלט בצל הסמכויות המוסלמיות.
 
לאחר סקירה זאת, יש לבחון את האידיאולוגיה עליה נשענים פראנק וחסידיו, כפי שבאה לידי ביטוי במהלך פרשה זאת עד שיאה בקאמיניץ; ובכך להניח יסוד ראשון להבנת משקלה של האידיאולוגיה הפראנקיסטית ביחס להשתלשלות הפרשה. כאמור, על פי סעיפי גביית העדויות במשפט נגד נאשמי קאמיניץ הפראנקיסטים, שנערך בסטאנוב, נראה כי סטייתם מהדרך המקובלת בעולם היהודי נשענת על האידיאולוגיה שמקורה בימי שבתאי צבי. ואילו הויכוח בקאמיניץ ב-20 ביולי 1757, נסוב על תשעה עיקרי אמונת הפראנקיסטים שניתן לעמוד על טיבם, ולומר שחלקם אינם נוגדים את היהדות המסורתית, חלקם קשורים למחצה בתורת הקבלה העיונית והמעשית וחלקם סטו לחלוטין מן היהדות.
 
אכן, על העיקרים הראשון, השני והרביעי: האמונה בצו האלוהים ובתורתו, ושתורת משה זאת אינה ניתנת להבנה ללא סיוע אלוהי ושהאלוהים הוא אחד והוא בורא עולם – התקבלו על ידי הרבנים ללא ויכוח והתנגדות. יתר העיקרים לא זכו לתשובת הרבנים, פרט לעיקר השלישי השולל את התלמוד. יתר העיקרים המכילים את אמונת השבתאים קשורים זה לזה בקשר הגיוני: האמונה בשילוש הקדוש באלוהים אחד, ושהוא יכול להתלבש בגוף אדם והוא גאל את העולם, אין לחכות למשיח וירושלים לא תקום ולא תהיה. ניכר כי יש כאן קירבה אל אחדים מעיקרי הנצרות ברוב הסעיפים שהוצגו על ידי הפראנקיסטים, אשר נסמכו גם על תורות קבליות אשר יכולות להתפרש כמעין מעבר מן היהדות לנצרות. עם זאת, אין ספק כי דחיית התלמוד, אשר הקנתה לפראנקיסטים את הכינוי 'מתנגדי התלמוד', והאמונה בשילוש הקדוש באלוהים אחד, ערבו לאוזניו של הבישוף וכמריו, אשר לחצו לקבל מהפראנקיסטים נימוקיהם לטענות נגד התלמוד. ייתכן, לפי בלבן, שהפראנקיסטים לא הסכימו לעיקר זה, אך כדי לזכות בויכוח, בשעת דוחק זאת, נאלצו להביא נימוקים לעיקר זה, אולם חלקיים, שכן לא הרחיקו לכת ולא העלו עדיין את עניין "דם הנוצרים בתלמוד". לגבי האמונה בשילוש הקדוש באלוהים, הרי שגם כאן הפראנקיסטים מביאים רעיון אשר קרוב לאמונת הנוצרים, אך עם זאת, יש גם בתורתם תלת-פרצופים – שבתאי צבי, ברכיה ופראנק; רעיון אשר קשור לתורתו של שבתאי צבי על השילוש שבאחדות ונובע ישירות ממקור יהודי – מהקבלה.
 
לסיכום פרק זה ניתן לומר, כי תורת הדונמה שהביא עמו פראנק לפודוליה, במטרה להפיצה לפי גרסתו, שללה למעשה את כל הדינים היהודיים והלא יהודיים כאחד, וכללה אף טקסים של שירה וריקודים אשר הסתיימו באורגיות מין. עם זאת, מעורבותו של פראנק בעיצוב העיקרים בויכוח קאמיניץ, לא קיימת, לפי דוקטור. גם בלבן מציין כי אי ידיעתו של פראנק את השפה הפולנית ומיעוט ידיעותיו בכלל, לא איפשרו זאת, ועל כן מעלה בלבן את ההשערה כי אחד מחסידיו, אולי שור או קריסא, או יהודי משכיל אחר, ערכו עיקרים אלה יחד עם אנשי הכמורה ובהשפעתם.
 

פרשת לבוב

אחרי מותו של הבישוף דמבובסקי ורדיפת היהודים את הפראנקיסטים, השתקע פראנק עצמו עם מקורביו בדזורדזב, מחוץ לפולין, בשטח האימפריה העות'מאנית, בנובמבר 1757; ושם החלה מתהווה כת הפראנקיסטים מחדש. בני עדתו של פראנק המשיכו לנהל משא ומתן עם שלטונות הכנסייה הקאתולית ועם המלך אוגוסט השלישי, הציעו להצטרף לדת הקאתולית. לאחר משא ומתן קיבלה עדת הפראנקיסטים, ב-11 ביוני 1758, כתב הגנה וחסות מאת המלך. כיוון שכך, חזרו חסידי פראנק לפולין ביום ה*-25 בספטמבר והשתקעו בעיירות אושצ'יצק, הארמאצקי ואיבאני הנמצאת בגבול פולין-רומניה ובה הקים פראנק את חצרו, שם ישב עם שנים עשר גברים ושתים עשרה נשים מבין תלמידיו הנבחרים. כמו כן, באיבאני החל פראנק להורות את תורתו ולגייס את חבורתו וכן קרא ודרש מאת הרבנים היהודים לצאת לויכוח שני עימו. לפי שלום, קריאתו לויכוח כמו גם הצעתו להתנצר, נבעה מרצונם של הפראנקיסטים להתנקם ברודפיהם היהודים.
 
טופס בקשת המשלחת הפראנקיסטית, אשר ניצבה לפני הבישוף לובינסקי במטרה שיקבלם לנצרות, כלל את האמירה כי יתייצבו ברצון תחת דגל הצלב הקדוש לשם מאבק שני נגד אויביהם, כדי להוכיח את עיקרי התורה הפראנקיסטית ובנוסף – מה שלא היה בקאמיניץ – הוכחת תאוותם של היהודים מאמיני התלמוד לדם נוצרים. בלבן טוען, כי נוסח ותוכן הבקשה מעיד כי מחברה היה נוצרי, כיוון שנוגעת להתנצרות מיידית ומתרחקת מאד מעיקרי המנהגים המיוחדים של הפראנקיסטים. יש לציין עם זאת, כי בשורות ראשי הכנסייה היתה קיימת הסתייגות והססנות בעניין התמיכה בכל הקשור ל'עלילות דם'.
 
ראשי הכנסייה, שרצו בהתנצרותם האמיתית של הפראנקיסטים וחששו מויכוח סרק שלא יועיל לכנסייה, לא ששו לקבל את הפראנקיסטים תחת כנפיהם. לכן ביום ה-16 במאי 1759, העבירו הפראנקיסטים שתי בקשות – לבישוף לובינסקי ולמלך. בבקשות הללו הם הדגישו כי רצונם להתנצר אמיתי ולא מחמת מצב כלכלי קשה, וכן ביקשו להתיישב בערים בוסק וגליניאני שליד לבוב עקב מצבם הקשה על גבול פולין והאימפריה העות'מאנית. בכל זאת, דעתו של הבישוף לובינסקי לא נחה היות והיו לו הוראות נוגדות מרומא ועל כן העמיק חקר בעניין הפראנקיסטים והציב להם שורה של שאלות הקשורות לבירור טיבה של אמונתם, יחסם לתלמוד, אופיו של מנהיגם ומעמדם של באי כוח הפראנקיסטים. דבר זה העמיד את עדת הפראנקיסטים במצב דחוק ולחוץ, כיוון שנדרשה מהם למעשה המרה ללא תנאי. עם זאת, הצליחו הפראנקיסטים לנסח ולהציג את אמונתם, כך שניתן לפרשה לכמה פנים, באופן ששכנע את אנשי הכנסייה שרצונם להתנצר אמיתי, וניסחו התנאים בהם יסכימו לקבל את הנצרות, אולם הציבו מספר סייגים: שלא יכריחו אותם לגלח פאות ראשם וזקנם, שישמרו לבושם והשמות היהודיים שלהם, שיתחתנו בינם לבין עצמם, לא יוכרחו לאכול בשר חזיר, ישבתו בשבת כביום ראשון ויישארו בידיהם ספר הזוהר ושאר ספרי המקובלים. אולם שלטונות הכנסייה דחו את הסייגים ודרשו את הסכמתם של הפראנקיסטים לטבילה לנצרות ללא תנאי.
 
לא נותר לפראנקיסטים אלא להגיש את שבע הטענות, אותם תנאים אשר הביאו את הכנסייה להחלטה על עריכת הויכוח בלבוב, שהחל ב-17 ביולי והסתיים ב-10 בספטמבר 1759. דוקטור מציג את חמש הטענות הראשונות כחזרה על העיקרים אשר הוצגו בקאמיניץ בשנת 1757; הטענה השישית – הצורך בטבילה – מהווה תנאי מוקדם לישועה והיא מעיקרי תורתו של ברוכיה; ואילו הטענה השביעית היא האשמה כנגד הרבנים היהודים ברצח נוצרים. בלבן, לעומת זאת, טוען כי אמנם הכוונות דומות, אך קיים שוני מוחלט בין העיקרים שהוצגו בקאמיניץ לבין הטענות הללו ומוסיף כי לא ניתן למצוא בטענות לבוב יסודות מן היהדות, מהתלמוד או מהזוהר. כך או כך, אין עוררין כי הטענה השביעית, בדבר הצורך היהודי לדם נוצרים ושכל המאמין בתלמוד חייב שימוש בדם זה, היתה האשמה קשה ואיומה מבחינת הציבור היהודי, למרות התייחסותה המסויגת והמהוססת של הכנסייה לטענה זו. אכן, עלילת הדם בסטופניצה וגזר הדין אשר פגע בחופש מסחרם של היהודים בלבוב, הפכו את שנת 1759 לשנת פורענות מבחינתם.
 
פתיחת הויכוח בלבוב נועדה ליום ה-17 ביולי 1759, בהשתתפות רבנים מערי הסביבה בראשם הרב ר' חיים ראפפורט, בני עדת פראנק ואנשי הכנסייה בראשם הכהן הקאתולי מיקולסקי. אחרי נאום הפתיחה של מיקולסקי הוקראה טענתם הראשונה של הפראנקיסטים, בצירוף ראיותיהם מן הזוהר והתלמוד, האומרת שכל הנבואות שהתנבאו הנביאים לביאת המשיח כבר התקיימו. על טענה זאת השיבו הרבנים היהודים ב-20 ביולי ועל הטענה השניה, בדבר המשיח שהוא האלוהים האמיתי אשר התלבש בגוף אדם, השיבו הרבנים ב-23 ביולי, וכך גם השיבו תשובות מפורטות למדי על הטענה השלישית והרביעית, אשר בה הצליחו להכחיש בהצלחה את הראיות אשר הביאו הפראנקיסטים. טענות אלו נגעו בביטול עבודת המקדש ובביאור השילוש וחותמו של המשיח. ואילו על הטענות החמישית והשישית, אשר נגעו בחובה לשמיעת תורת המשיח וטבילה, נמנעו הרבנים היהודים מלתת תשובה מחשש לתגובת אנשי הכנסייה הקאתולית. אך עיקר העניין בויכוח לבוב נע סביב הטענה השביעית אודות "עלילת הדם". ובעניין טענה זאת הכינו הרבנים מענה מוצלח אשר נשאו הרב ר' חיים ראפפורט. המענה על טענת הפראנקיסטים בעניין "עלילת הדם" או כפי שמכונה "הויכוח האחרון", ניתן ב-10 בספטמבר 1759. עם סיומו של הויכוח בלבוב, לא הוכחה "עלילת הדם" ולא זכו הפראנקיסטים לניצחון כפי שציפו, אך גם לא הופרכה טענתם הקשה באופן מוחלט וגמור.
 
על פי פרשת לבוב, ניתן לסכם מספר דברי מרכזיים, המאפיינים את תורתו של פראנק. בחצרו באיבאני הצליח פראנק להגות סיפורים ופתגמים בעלי רעיונות משכנעים, למרות ששילב מידע ממקורות שכלל לא שלט בהם ובזאת אף הודה. כמו כן, פרט את תורתו סביב עניין משיחיותו שלו, ניהל את עדתו על ידי חלוקת רכוש וחיים קיבוציים, המשיך לנהל את טקסי הריקודים ואורגיות המין והחל לנסוע בפאר והדר על מרכבת שישה סוסים. בנוסף על כך, לבקשתו של פראנק להתנצר מספר מאפיינים: האחד, המשתמע גם מאופן ניהולו את עדתו, הוא רצונם של הפראנקיסטים להמשיך ולהתקיים ככת נפרדת על אף ההסכמה להתנצר; השני, רצונם בהתנצרות כדי לחמוק מרודפיהם היהודים; והשלישי, הרצון בויכוח בלבוב כנקמה ביהודים. כמו כן, ששת הטענות הראשונות שהציגו הפראנקיסטים מבליטות את הנושאים שהיו עמומים בעיקרים שהוצגו בקאמיניץ וניכרת כאן השפעתם הרבה של הגורמים הכנסייתיים, מצד אחד, והשפעתם המועטה מאד של אנשי פראנק, מצד שני ; כאן הבישוף התעקש, ומעוניין היה בהתנצרותם האמיתית.
 
הטענה השביעית היא בגדר הסתה קשה. אין לה כל קשר לששת הטענות הראשונות ואינה נמנית עם עיקרי הכנסייה הקאתולית או עיקרי אי אלו כיתות שונות בישראל. לאור זאת ולאור תורתו של פראנק כפי שהפיצה מחצרו באיבאני וב"ספר דברי האדון", נשאלת השאלה: על איזו אידיאולוגיה נשען פראנק בעצם? תהיה אשר תהיה, יש לבחון כעת את משקלה של אידיאולוגיה זו בפרשת התנצרות פראנק וחסידיו.
 

התנצרות פראנק וחסידיו

את סימני השאלה בדבר טיבה של האידיאולוגיה הפראנקיסטית, כפי שמצטיירת עד עתה, ניתן להבהיר עוד יותר על פי גלגול הפרשה הפראנקיסטית סביב התנצרותם של פראנק וחסידיו, אשר עם גמר הויכוח הלבובי נתחייבו להתנצר. לשם כך ארגנו אנשי הכנסייה בלבוב, בראשם הכומר מיקולסקי, תפילה חגיגית ב-25 באוגוסט 1759, במעמד כמרי העיר, אנשי מועצת העיר ובמעמד פראנק, אשתו ופמליתו. מספר המומרים המדויק הן בהמרה הפומבית הזאת והן אחר כך, אינו ברור דיו. ישנם מקורות המציינים כי 700 פראנקיסטים הומרו, וישנם מקורות המציינים 2000. פראנקיסטים אלה, איש, אשה וטף, היו רובם ככולם בני המעמד הנמוך. פראנק עצמו ניסה לדחות את הטבלתו באופן שנראה בעיני הכומר מיקולסקי כתחבולות, שכן פראנק בהתנהגותו כגביר בעל השפעה על קהל עדתו, המסתובב במרכבת ששת הסוסים, חזר וביקש לדחות את מועד התנצרותו ואף ביקש להתנצר עם מקורביו בוארשה. אולם לבסוף נעתר פראנק להפצרות וללחץ מצידו של מיקולסקי להיכנס בברית הדת הקאתולית והוא ומקורביו הוטבלו ביום ה-17 בספטמבר 1759.
 
עם זאת, בנוסף לעוינותם של היהודים אשר לא פסקה גם לאחר הטבילה, עד כדי תקיפת פמליתו של פראנק באבנים בלובלין, הרי שגם חשדם של ראשי הנוצרים לא פסק ועל כן חקרו את אמיתות הדברים ויושר הלב במעשיו של פראנק. ואכן, פראנק לא נטש את הקשר בינו ובין המסורת השבתאית, ועם הודאתו כי נוצרי קאתולי מאמין הוא, הרי שהוסיף כי קרוב קץ העולם ובו יהיה רק עם אחד ומנהיג אחד וכי אנטיכריסטוס כבר נולד בתורכיה וכריסטוס עצמו מסתתר בגופו שלו – של פראנק. לא לחינם עוררו דבריו את חשדו של הכומר מיקולסקי ושל ראשי הכנסייה, אשר פקפקו בשלמות נאמנותו של פראנק לנצרות. פראנק למעשה הציג עצמו כחוליה שלישית ואחרונה בשלשלת השבתאית אחרי שבתאי צבי וברוכיה. על פי תפיסתו זו של פראנק, כמו ששבתאי צבי וברוכיה נאלצו להמיר דתם לאסלאם, כך הוא, המובחר ביניהם נאלץ להמיר את דתו לנצרות, כיוון שישו הוא הקליפה החיצונית למשיח האמיתי. על כן יש לקבל, לטענתו, את הנצרות, אולם רק למראית עין.
 
בנוסף לכך, נראה כי ראשי הכנסייה חששו גם מקיומה של עדת הפראנקיסטים כחטיבה נפרדת של נוצרים קאתולים לכאורה. והנה, למרות רצונם של אצילים רבים לקבל את הפראנקיסטים המומרים לאחוזותיהם, דבר שהיה מביא להיטמעותם בחברה, העדיף פראנק לשבת עם אנשיו במחוז משלו במחנה נפרד על גבול האמפריה העות'מאנית. אולם מבוקשו זה לא נתמלא, שכן ראשי הכנסייה יעצו לשלטונות המדינה שלא לבטוח בפראנקיסטים המומרים ולא להושיבם כפי רצונם. זאת ועוד, החשמן, אשר קיבל את פרוטוקול העדות אשר כלל את אימרותיו מעוררות החשד של פראנק, טען כי אין פראנק שלם עם אמונתו החדשה וכי הוא מונע מתאוות כבוד ובצע. לטענת החשמן, יש להשגיח על פראנק ועל בני עדתו הנוהים אחריו ואינם נוטשים את דרכיהם הישנות, כדי שלא יקימו כת חדשה בתוך הנוצרים. אכן, בשלב מסוים חדלו אנשי הכמורה הקאתולים להיענות לבני עדת פראנק החדשים שבאו להתנצר, עד אשר יתבררו עניינים אלה בחקירה אשר ערכו לאדונם. ומקץ שישה שבועות חקירה נפסק כי יישלח פראנק למבצר צ'נסטוכוב למעצר, למען הרחקתו מיכולת לשלוט ולהשפיע על אנשיו.
 
כאשר בוחנים את דבריו של פראנק בחקירה אשר בסופה נשלח לצ'נסטוכוב, נראה כי ניסה להתנער מההאשמה שהציג עצמו כמשיח ואף טען כי אלה חסידיו אשר החשיבוהו ככזה. חוקריו הנוצריים של פראנק שאלוהו על אורגיות המין, דברי הנבואה שלו, עניין התאסלמותו ועוד שאלות וטענות, אשר פראנק שלל והציע להן הסברים אחרים. על סמך שאלות החקירה והתשובות, ניתן ללמוד עוד כי פראנק לא היה מצוי, על פי הודאתו שלו, בברית החדשה. כמו כן נראה כי בצע כסף הוא שדחפו לבקש מממשלת האימפריה העות'מאנית ממון, בטענה כי חסר אמצעים הוא, למרות היותו אמיד. לפי דבריו של פראנק הרי שאווה לכוח, הדר וכבוד בחזות חיצונית של בני אצולה. כמו כן ישנו מידע על כך שאנשי פראנק נהגו, על פי הודאתו, לחיות חיי שיתוף ברכוש. פראנק הודה כי התורה הקאתולית היא זאת שבה הוא מאמין וכל מה שהורה בעבר, לפני ההמרה, בטל. לבסוף, כאמור, פראנק נשלח למבצר צ'נסטוכוב, שם ישב במעצר שלוש עשרה שנה, עד נפילתו של המבצר בידי הגנראל הרוסי ביביקוב, אשר נעתר לבקשתו של פראנק ושחררו בינואר 1773. אחר כך עזב פראנק את פולין לברין, לסביבת השבתאים במורביה, שם חזר לפעול כמנהיג, ומאוחר יותר הגיע לאופנבאך שבגרמניה, עד פטירתו בשנת 1791. גם שם, בטירתו באופנבאך, לא פסק פראנק מלנהל את כיתתו הסגורה החיה בשיתוף חיים קיבוציים, עם טקסים ואורגיות, התנכרות לדת וסממנים צבאיים.
 
דוקטור טוען, כי אין להתייחס לתורתו של פראנק כאל מבנה יציב שלא עבר שינויים. תורתו לא נשארה מובנית על פי אותם עיקרים, הן כאשר הגיע לפולין ב-1755 והן בזמן היותו במעצר בצ'נסטוכוב, שם חל עיקר השינוי. אכן בצ'נסטוכוב התוודע פראנק לרזי הברית החדשה ופיתח תפיסה משיחית חדשה של הפראנקיזם, הקשורה לנצרות, לפיה, לאור התורה השבתאית, המשימה של המשיח אינה האחדה עם 'השכינה', אלא הגנה עליה ושחרורה בסוף תהליך הישועה. כיוון שהשכינה מסתתרת בקאתוליות, הרי שפראנק, השלישי בחבורה, אחר שבתאי צבי וברוכיה, הוא שעתיד לשחררה. עם זאת, מציין שלום כי אין כאן חידוש בבסיס עיקרי אמונת השבתאים, אלא שינוי לבוש.
 
נראה אם כן, כי מקאמיניץ ועד צ'נסטוכוב התגלגלה הפרשה הפראנקיסטית כולה על בסיס התורה השבתאית, אך התבדרה והתאימה עצמה למציאות המשתנה. התנצרות פראנק וחסידיו הינה נקודת ציון חשובה, אשר תהליך זה לא פסח עליה.
 

סיכום

האידיאולוגיה הפראנקיסטית, אשר ניתן להבחין בה בסבך השתלשלות הפרשות בקאמיניץ, לבוב, התנצרות פראנק וחסידיו והאירועים אחריה, הינה אידיאולוגיה של אנטינומיזם וניהיליזם, אידיאולוגיה אשר בבסיסה התפתחה על ידי קודמיו של פראנק, אלא שהוא פירקה והרכיבה והוסיף כאוות נפשו כגון סיפורי פולקלור ודעות מדעות שונות באופן שימשוך את לב השומעים כמה שאפשר.
 
לכן לדעתי, אין לפראנק עצמו אידיאולוגיה דתית אמיתית ועמוקה ומוכיחות זאת העובדות הקשורות לאמירותיו המתרכזות סביבו ומציגות אותו כמשיח וגואל, תוך ביטול כל התורות והחוקים הקיימים. טענות על בצע כסף ורדיפת כבוד שלו ואף של מי מהמומרים הפראנקיסטים לנצרות, אשר בכך רצו לבסס את מעמדם האישי והכלכלי, משתלבות כאן גם כן; כמו גם אמביציה אישית לשליטה וכוח, אשר מצאה כר נוח באידיאולוגיה השבתאית המשיחית אשר סיפקה לפראנק את תאוות השלטון, אשר כללה גם נטייה להתלהבות ממליטנטיות. פראנק ניסה למצוא את הנתיב הנכון שיעניק לו את תאוותו לשררה ושלטון על כיתתו, מבלי שיופרע לא על ידי היהודים ולא על ידי הנוצרים, כפי שמוכיח ניסיונו לקבל את הסכמת הכנסייה להתנצרותם של הפראנקיסטים, תוך הצבת תנאים הדומים לעיקרי כת הדונמה, אשר יאפשרו להם התנצרות למראית עין בלבד. ואם נותר עוד ספק, הרי שהטענה השביעית של הפראנקיסטים בויכוח לבוב, בדבר התלמוד המורה כי צריך בדם נוצרים, מתוך כוונה לנגח את הרבנים ולקבל את אהדת הכנסייה, מוכיחה יותר מכל, כי פראנק אינו נסמך על אידיאולוגיה דתית אלא מגיב, יחד עם מקורביו, למאזן הכוחות המשולש – נוצרים, יהודים, פראנקיסטים.
 
הנה כי כן, כאשר איבדו הפראנקיסטים את הזדמנותם לקבל לגיטימציה בצל היהדות, ניסו לקבלה אצל הכנסייה הקאתולית, אשר כמריה לא הסתירו את שביעות רצונם מהצטרפות כת אנטי-תלמודיסטית לשורותיהם. כל מטרתו של פראנק היתה לשרוד עם עדתו ככת נפרדת הנשלטת על ידו. כך, ממדיניות קונטרא-תלמודית, ועד הסתה ל'עלילת דם', בתמרון בין יהודים ונוצרים, נאלץ לבסוף להתנצר, אולם לא זנח שאיפותיו, וגם כשנשלח למעצר בצ'נסטוכוב עמל על עיצוב אידיאולוגיה חדשה, דתית לכאורה, שתאפשר לו לשוב ולמשול על חצר מאמיניו לפי רצונו. לפיכך, לדעתי, משקלם של השיקולים הפרגמטיים כתגובה לאירועים בקאמיניץ ובעיקר בלבוב הם אשר הכריעו את הכף והביאו להתנצרותם של פראנק וחסידיו ולא העניין האידיאולוגי, אשר הוא למעשה "התלבשות" של פראנק על דוקטרינה קיימת, ללא חידוש, אלא ברמה האישית המנהיגותית. ואכן, התמורות בעולם היהודי בתקופה זאת יצרו פתח למצב שבו מנהיגותו של פראנק מצאה אוזן קשבת אצל קבוצות שבתאים, אשר לדידם עולמה של היהדות של המאה ה-18 נהרס מבפנים.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל