סיפור החיים של ניקול

סיפור גלגולי החיים של ניקול - מאיגרא רמה לבירא עמיקתא וחזרה לאיגרא רמה.

ניקול

ניקול נולדה ברובע יוקרתי בפריז, בת יחידה להורים אינטלקטואלים, אמידים ובעלי מעמד בחברה הגבוהה. ילדותה עברה עליה ברווחה, בתפנוקים פריזאיים, ולא ידעה כל מחסור. למדה בבתי ספר יוקרתיים ופרטיים, הצטיינה בלימודיה, ואף באוניברסיטה הגיעה להישגים, וסיימה את לימודי מדעי המחשב ותכנות בהצטיינות גבוהה. טיילה בעולם, הכירה עולם, אהבה את החיים, והחיים אהבו אותה, עד שפגשה את אהבתה הראשונה שהובילה אותה לחתונה ברוב עם והדר. אך משהתחתנה התהפך גלגל מזלה, העולם שחייך לה הזעיף פניו, החיים הפנו לה עורף, ואט אט נסגר עליה עולמה. הנישואין לא עלו יפה, וזוהר חייה הועם. הצרות רדפו אותה בזו אחר זו. נולד לה בן ועוד בן. חשבה אולי בזכות הבנים השמחה תשכון במעונה, ויתקיים בה מה שנאמר "אם הבנים שמחה". אך המצב רק החריף וחייה עם בן זוגה הפכו לבלתי נסבלים והגיעה למסקנה כי אינה יכולה יותר לחיות במשותף עם בעלה ונפרדה ממנו. וכדי לשכוח תקופה זו לא נעימה בחייה, אמרה לעצמה משנה מקום משנה מזל, עזבה את מנעמי פריז ותפנוקיה ועלתה ארצה היא ושני ילדיה הקטנים. ואכן, בארץ נפתח לה דף חדש. רכשה דירה גדולה ויפה, ריהטה אותה בסגנון קלאסי עדין ומאופק, עבדה כמתכננת מחשבים בכירה במיזם הייטק, הרוויחה היטב למחייתה, וחזרה לרווחת ילדותה ולרמת חיים גבוהה.
 
לראשונה ראיתיה בפיקניק חברתי בחוף הים באשקלון, אישה קטנה יפה ומלאת חן, אך משום מה נראית גבוהה ותמירה. בגד ים שני חלקים, המונח היטב על גופה הקטן והמחוטב להפליא הבליט את קווי גופה המצויירים. עמידתה זקופה ומלאה חיוניות. חיוכה שובה לב, פניה מקרינות טוב לב, עיניה התכולות כמו מתמזגות עם תכלת הרקיע וכחול הים. העברית שבפיה קולחת, אך המבטא הצרפתי עדיין מסגיר את מוצאה. נעמה לי חברתה, החלפנו טלפונים, ומאז שוחחנו מידי פעם.
חייה הנעימים בארץ לא האריכו ימים, ירח הדבש פסק לפתח וכשפקדו אותה הצרות, צרה רדפה צרה. ב-27.06.1976, באחת מטיסותיה לפריז לביקור משפחתי, טרוריסטים השתלטו על המטוס, ומצאה את עצמה שבוייה באנטבה שבאוגנדה. נס מבצע אנטבה העניק לה חיים חדשים. הסיוט שעברה כיהודייה, כישראלית, חזק בה את התחושה לקשור את עתידה עם הארץ. ואכן, הארץ גמלה אותה על כריתת הברית איתה. החיים בארץ נעמו לה והיא הרגישה בנוח ובביטחון.
 
לימים היא מכירה גבר צעיר, גבוה ויפה מראה, חכם ומשכיל, איש שיחה ובן תרבות, רחב אופק ומעמיק, דוקטור לפיזיקה, מרצה באוניברסיטת תל אביב. גבר מבין ומתחשב, מפרגן ומפנק, גבר שראתה בו את הצימוק שבעוגת חייה המתוקים בארץ. ואכן החיים היטיבו עמה, רווחה כלכלית, עבודה מעניינית ומספקת, חברה נעימה ואוהדת, שני בניה נפלאים השתלבו יפה בארץ והעברית בפיהם קולחת וכמעט צברית. וניצני אהבה חדשה החלו לפרוח.
ולרי, היה שם האיש שהכירה. הוא עלה בגפו מרוסיה, שם השאיר אישה ושני בנים. לדבריו התגרש מאשתו אך בדיעבד מתברר שלא התגרש אלא נטש את אשתו וילדיו ועלה ארצה בגפו.
לאחר תקופת מה של היכרות, ליבה נטה אליו, בטחה בו וצרפה אותו לדירתה. ולרי, אשר התגורר בגפו בדירה שכורה והיה נאלץ מידי פעם לנדוד מדירה לדירה, שמח מאוד על מחוותה זו ששיפרה את איכות חיוו, והעניקה לה בטחון ויציבות. המגורים המשותפים העמיקו את אהבתם, האהבה נושאת פרי ולימים נולד להם בן משותף.
 
חלפה שנה מאז נולד להם בן, לימים אני פוגש אותה באירוע חברתי, אך הפעם כמעט ולא הכרתיה. הזאת ניקול? כמעט הכול השתנה בה למעט המבטא הצרפתי שעדיין מתלווה לדיבורה. ניקול, האישה היפה, הקורנת ושמחת חיים, נראתה שחוחה ופניה כבויות, צליל של עצב התלווה לקולה שפעם היה נעים ומתנגן. מעיניה נעלם הברק ששכן בהן בעבר, והן בוהות ותוהות. חיטובי גופה החדים והמצוירים נראים דהויים ומרוחים. שני ילדיה הקטנים, והתינוק שילדה לפני שנה, שפעם נראו כילדי שמנת נראו הפעם מוזנחים ועצובים. ניסיתי לשאול מה נשמע? אך היא התחמקה מלהשיב.
ולרי, שפעם הפגין את אהבתו הרבה לניקול וכה היה שמח ועליז, הפעם נראה עצבני, רגזן ומתוח, מדי פעם הרים את קולו וגער בניקול בגסות רוח, אף שני ילדיה חטפו את נחת זרועו. ניקול נראתה כנועה ומבוישת, עצורה ומפוחדת, חבולה ודוויה. בהסתודדות מה לחשה לי "אני אדבר איתך בטלפון. יש לי הרבה מה לספר לך אך לא עכשיו ולא פה". בהתגנבות ובלחש שאלתי את החברים והחברות מה קרה לניקול? אך איש לא ידע. רק אמרו שהיחסים בינה לבין ולרי אינם מה שהיו פעם. היו אף שניחשו שהוא משלח בה את נחת זרועו, שהוא הפך לרגזן, עצבני, אלים ובלתי צפוי.
 
באחד הערבים התקשרתי לשאול בשלומה. מאחורי הקו אני שומע קול גברי גס ומחוספס, במבטא רוסי עמוק, עצבני וצעקני: "שוקי, אם עוד פעם אתה מתקשר לניקול אני חותך לך את הביצים שלך, אתה מבין?" על אף שהאיום היה ממרחק, פחד אחז אותי ובקול חלוש וכנוע השבתי בהן. "יותר לא אתקשר, אני מבטיח!" יותר לא העזתי להתקשר.
לאחר מספר ימים ניקול מתקשרת אלי לעבודה ובקול מבויש ומאולץ מספרת לי על הגיהינום שהיא עוברת עם ולרי. ולרי פוטר מעבודתו באוניברסיטה ומאז הוא הפך לאלים, צעקני, עצבני, גס רוח ובלתי נסבל. אני הפכתי לשפחתו וילדי לנתיניו. ללא כל סיבה הוא משלח בי ובילדיי את נחת זרועו. מבוקר עד ערב הוא בבית. בטל, משועמם וחסר מעש, שותה ומעשן, מלכלך ומטנף, שובר ומבלגן, וכשאני חוזרת מהעבודה הבית מבולגן ומטונף. הוא פשוט בכוונה מציק ומלכלך, בכוונה מבלגן, מנפץ ומשבר חפצים, אני חוזרת מהעבודה עייפה, זקוקה למנוחה, לשקט, למעט שלווה, לקצת רוגע, ואז הוא מתפרע ומשתולל אני מנסה להרגיעו, משרתת ומפנקת אותו ובלבד שיתרצה, שיתפייס, אך כלום לא עוזר. אני וילדיי מפוחדים ומבוהלים ואני לא יודעת מה לעשות.
- "למה אינך פונה למשטרה?" שאלתי.
- "איני יכולה", השיבה. "הוא יהרוג אותי".
 
דיברתי עם ידידים משותפים לטכס עצה איך אפשר לעזור לה או לדבר אל ליבו של גריגורי שיתרכך, אך כולם משכו כתפיים ופחדו להתערב. ניקול, האישה היפה והאצילית, דעכה מיום ליום. קומתה כמו התכופפה, הליכתה נעשתה שפופה, צעדיה אינן בטוחות, פניה כבויות, אור פניה הועם, עיניה כמו מתות דהויות, וסימני חבורות מכות יבשות על פניה. יום אחד היא מתקשרת אלי ומבקשת עזרה. כמובן שהשבתי בחיוב עוד לפני שאשמע את בקשתה. ואז סיפרה לי כי היא ושלושת ילדיה עזבו את הבית ובינתיים הם מתאכסנים לסירוגין אצל ידידים. היא שואלת אם אוכל לארח אותה אצלי ליום יומיים. באופן אינסטקטיבי השבתי בחיוב, למרות הפחד שלי מולרי שטרם התפוגג, שמא יגלה שניקול אצלי ואז מי יודע למה הוא מסוגל. בקשתי מניקול שלא תגלה לאיש שהיא אצלי. עוד לפני הגיעה אל ביתי דיברתי עם בני ובתי ויידעתי אותם בסיפור המעשה.
 
באותו יום ניקול מגיעה אלי הביתה, היא ושני ילדיה הקטנים ותינוק בן שנה ומשהו בזרועותיה. שני ילדיה הקטנים אוחזים בשקיות ניילון שהכילו בגדים מלוכלכים ונקיים ועוד אי אלו מצרכים. ניקול ברחה מביתה שלה מפחדה מולרי, היא הפכה לפליטה. משך היום שוטטה ממקום למקום, ובערב חיפשה מקלט אצל ידידים. עקב כך הפסיקה לעבוד ולמזלה במקום עבודתה התחשבו בה וסייעו לה כמידת האפשר. כאב לי לראותה בהשפלתה, באומללותה ובבושתה, כאב לי, אך קצרה ידי מלסייע.
הגיעה לביתי, ארגנה את מיטלטליה בחדר שהקציתי לה, קלחה את ילדיה ואף היא התענגה על מקלחת חמה, דבר שפתאום נראה בעיניה כמותרות, כתענוג קשה השגה. עוד בהיותה במקלחת ניצלתי הזדמנות שלא תבחין בטרחתי והכנתי לכולנו ארוחה קלה. הוצאתי מהמקרר קערת ספגטי וחיממתי במיקרו, הרתחתי מספר ביצים ופרסתי לפרוסות, המלחתי ותיבלתי בפלפל ולימון, הפשרתי מספר פיתות, הכנתי בזריזות סלט ירקות עשיר, פילחתי אבוקדו למנתי ופלפלתי, שיטחתי סלטי חומוס, ,חצילים, וכרוב, ועוד קצת זיתים ומלפפונים חמוצים בקעריות , ותוך כדי בקשתי מבתי שתניח צלחות וסכום על השולחן.
 
ניקול יוצאת מהמקלחת רעננה ומחויכת. נראה כמו אבק דרכים הוסר ממנה וחיוך קל של הקלה ומנוחה נסוך על פניה. השולחן כבר ערוך. כולנו - אני וילדיי והיא וילדיה - מסובים סביב השולחן וסועדים את ליבנו. פתאום משפחה גדולה שכזו. חלום שחלמתי פעם ולא התגשם לי. ילדיה היו מנומסים, שקטים ואולי קצת מבוישים. ילדיי נהגו בהם באדיבות, בחביבות ואולי במעין קצת חמלה לאחר שידעו במה מדובר. משסיימנו לאכול, ניקול הזדרזה לפנות את השולחן, להכניס כלים למדיח, ולסדר את המטבח. כמו בקשה להביע תודה, לא להיות לטורח, לסייע כמידת יכולתה.
לאחר שהשכיבה את ילדיה לישון, ולאחר שילדיי נכנסו לחדרים, עברנו לפינת הסלון. הוצאתי כמה חטיפים ופיצוחים, פתחתי בקבוק יין ומזגתי לשנינו. ישבנו בסלון במעין שקט מתוח. לא ידעתי איך לפתוח בשיחה. הביטה בי וחייכה חיוך מאולץ שהיה בו אולי לשבור את האווירה הכבדה.
הרמתי כוסית ופניתי אליה בקריאת לחיים! לחיים טובים ויפים יותר. היא הרימה את הכוס, השקנו לחיים ולגמנו לגימה. ושוב הבטנו זה בזו בשקט מתוח.
- "קשה לי להאמין", פניתי אליה. "קשה לי להאמין. הייתם כזה זוג שהרבה קנאו בכם, מה קרה?"
- "נכון!" השיבה, "היו לנו ימים יפים וטובים מאוד, אך היום אין שום זכר למה שהיה".
- "איך זה קרה? איך זה התחיל?"
- "זה התחיל מאז שפוטר מהאוניברסיטה, הוא לקח את זה קשה. איבד את הביטחון, נהיה משועמם ונעשה מתוסכל רגזן ועצבני".
- "איך זה קרה שפתאום הרים עלייך יד?"
- "בהתחלה הוא לא הרים ידיים, בהתחלה היה מסוגר ממני, ככל שניסיתי לדבר אליו ולעודדו, כך נעשה גס ואלים יותר, לכלך, בלגן, צעק, צרח, קילל".
- "האם ניסית ברגעי קרבה להידבר, להבין אותו יותר, לפייס אותו, לדבר אל ליבו?"
- "לא! לא ניסיתי, כי מאז שהפך את עורו הפסקנו להיות בקרבה פיזית. הוא ישן פעם בסלון ופעם בחדר ילדים, הוא נהיה עוין וקשוח וקשה היה לדבר איתו".
- "מתי בפעם הראשונה הרים עלייך יד?"
- "זה היה באחד הערבים. היה לו ויכוח גדול עם בני הגדול, ובלהט הויכוח הוא אחז בבני, טלטל אותו ואיים עליו במכות. ניסיתי להתערב ולהפריד ביניהם, ואז הוא הרפה מבני, דחף אותי בחוזקה, הפיל אותי, ואיים כי ירצח אותי אם עוד פעם אתערב. הייתי מאוד מבוהלת. שתקתי ולא אמרתי מילה".
- "ולאחר המקרה הזה ניסה להתנצל? לפייס אותך? לבקש סליחה?"
- "לא! בכלל לא! מאז נעשה מריר יותר, עוין יותר. אלים יותר. מפחיד יותר. ואני וילדיי נעשינו מפוחדים ומאוימים יותר. הרגשתי כי איני יכולה לגונן על ילדיי, פחדתי להשאירו לבד בבית עם הילדים".
- "אבל בכל זאת ילדייך איתו עד אשר את חוזרת מהעבודה? האם בהיעדרך פוגע בהם?"
- "לא! ילדיי הולכים לחברים וחוזרים הביתה רק לאחר שחזרתי מהעבודה. הם פוחדים להיות איתו בהיעדרי".
- "ואיך זה שהחלטת את וילדייך לצאת מביתך שלך ואותו להשאיר בבית?"
- "פשוט אין לי ברירה".
- "חשבת להתלונן במשטרה?"
- "לא! הוא איים עלי ברצח ואני מאמינה לאיומים שלו ואני פוחדת".
- "אז מה הפתרון?"
- "כרגע איני יודעת, כרגע אני רק בורחת ממנו, בורחת מהעלול להיות הגרוע מכל".
 
ניסיתי לטכס איתה עצה, ניסיתי לעזור לה אך היא במלכוד ולי קצרה ידי מלהושיע. כעבור יומיים עזבה את ביתי, עברה לידידה אחרת, וכך חלקה את עומס האירוח עם מכרים וידידים אחרים. מידי פעם התקשרה אלי ממקום עבודתה ושוחחנו. מקום עבודתה שימש לה כמקלט ביום. אפשרו לה שירותי משרד, טלפונים, פקסים ושהייה בעת הצורך. לבסוף נקעה נפשה מלהיות פליטה בורחת על נפשה, רכשה כרטיסי טיסה לה ולילדיה וחזרה לפריז. לאחר כחודש היא מתקשרת אלי, מספרת שחזרה לארץ למספר ימים לסדר את ענייני הדירה ועוד אי אלו סידורים. קבענו פגישה. באה אלי, שוחחנו ארוכות. מתברר שמסרה את כל ענייניה לטיפולו של עורך דין בשכר טרחה די נדיב. גם הדירה מסרה לו שימכור בכל מחיר ובתנאי עמלה מופרזים במידת מה ובלבד שתסיים פרק זה בחייה ולעזוב את הארץ שאתה כרתה ברית שלעולם ממנה לא תיפרד. חשבתי לרכוש את הדירה שלה. זו הייתה הזדמנות עסקית, מה גם שיכולתי לשלם יותר ממה שהייתה מקבלת במכירת מכרז חפוזה דרך עורך דין. אך אימתו של ולרי מאותה שיחה מאיימת עדיין מהדהדת בראשי ותיכף נסתלקה ממני המחשבה בדבר ההזדמנות העסקית. לעצמי אמרתי עדיף לוותר על ההזדמנות העסקית, ולא לוותר על הביצים שלי. משסיימה למכור את הדירה ולסדר אי אלו סידורים חזרה לפריז.
 
כעבור כשלושה חודשים קבלתי ממנה מכתב קצר עם עדכון כתובת וטלפון. סיפרה שחזרה לימים טובים שידעה פעם. הילדים מסודרים בבית הספר, היא עובדת בחברה טובה ומרוויחה טוב, והכול בא על מקומו בשלום. אך בכל זאת פחד מה מקנן בתוכה שמא ולרי ירדוף אותה ויבוא אליה לפריז. חלפו חודשים ולא שמעתי ממנה, למעט פה ושם טלפון ושיחה קצרה. ועם הזמן גם זה פסק. ניקול נשתכחה ממני ואני ממנה.
 
כעבור כשנה, ביולי, טסתי לפריז לחופשה לביקור חברים וקרובים. עוד לפני הטיסה, תוך כדי סידורים אחרונים נזכרתי בניקול. אמרתי לעצמי יהיה נחמד לפגוש אותה ובכלל, יהיה מעניין מה קורה איתה. רשמתי את מספר הטלפון שלה. משהגעתי לפריז התקשרתי אליה, מעבר לקו שמעתי קול שלא זיהיתיו כקולה של ניקול, כבר שכחתי איך נשמע קולה, ומה גם שניגוני השפה הצרפתית שונים ועשירים בהרבה מצלילי השפה העברית.
בקשתי את ניקול ותיכף המשכתי "מדבר שוקי". פרץ של התרגשות נשמע מעבר לקו. חשבה שאני מדבר מהארץ, ביקשה את מספר הטלפון שלי והיא תתקשר אלי. בקשה לחסוך לי עלות השיחה. אמרתי לה שאני בפריז. מדבר מדירתו של חבר. ושוב התפרצות של ריגוש ושמחה. לרגע לא האמינה לי. "אני חייבת לראות אותך, איפה אתה? אני כבר באה לקחת אותך". מאחר ולא הייתי מוכן לפגישה ומאחר וגיסי כבר הזמין אותי לארוחת ערב באותו יום בקשתי שנפגש מחר. קבענו מקום ושעה.
 
למחרת התייצבתי במקום ובמועד שקבענו, וכעבור מספר דקות חריקה קלה ועצירה של רכב BMW לידי. דלת הרכב נפתחת וממנו יוצאת גברת הדורה ויפה, לבושה חליפה מחויטת בצבע בז, נעלה נעלי עקב גבוהים. נראתה תמירה וגבוהה על אף קומתה הקטנה שלא התנשאה מעבר ל-160 ס"מ. מחייכת חיוך של טוב לב. לבושה המהודר העניק לה רומנטיות פריסאית מיוחדת. סקרתי אותה במבטי ותהיתי האם זו ניקול? הבטתי בה וראיתיה כמה גדולה עלי, נראתה גבוהה ממני, תמירה וזקופה, יפה ואצילית, האם זו אותה אישה קטנה, כפופה, שפופה, דלה ומושפלת אשר הסתובבה בחוצות העיר עם ילדים הקטנים עם שקיות ניילון וצדה לדרך כפליטה כהומלסית? האם זו ניקול? הייתי נבוך. חיבקה אותי קלות והזמינה אותי להיכנס לרכבה. ולאחר כחצי שעה אנו סועדים במסעדת יוקרה בפריז.
אני, שאיני דובר את השפה, הרגשתי עוד יותר קטן כשישבתי לידה. היא תרגמה והיא הזמינה, היא בקשה עבורי כל מה שבקשתי והיא שילמה. הרגשתי קטן, כאותו ילד מבויש ונבוך שאינו מסתדר לבדו, וזקוק ללויי אמו או לאיש מבוגר. היא מלאת בטחון ומרץ. אכלנו מה שאכלנו, שוחחנו על הא ודא, העלינו זיכרונות, סיפרה על חייה הנפלאים, המלאים והעשירים בפריז. כבר עובדת, מרוויחה טוב, ילדיה מסודרים בבתי ספר יוקרתיים, ודי מצליחים והיא גאה בהם. אביה נפטר לא מזמן והשאיר לה ירושה כבדה, והיא חייה ברמה די גבוהה, הזמינה אותי לבקרה בביתה.
 
שוחחנו ארוכות ולא הפסקתי להתבונן בה. בחיוכה המקרין אושר ושמחה, בעיניה התכולות והבורקות, עיניים מלאי עומק, עומק של יופי ומסתוריות, ואולי בתוך עיניה משתקפים סיפורי חייה. סיפורים של שפע, אושר ועושר מחד, ומאידך סיפורים של עצב ואומללות. הבטתי בה ובא לי לומר לה "ניקול, בא לי לאהוב אותך. התרצי להיות אהובתי?" אך לא העזתי. לעצמי אמרתי 'לא מזמן סיימה מערכת קשה עגומה וטראומטית, בטח כל מה שהיא מבקשת כעת זה חופש וזמן לשכוח את העבר. להיות עם עצמה, לחבק את העולם וליהנות מהחיים היפים והטובים. מה גם שסיפורי חייה היפים היו כשהייתה לבדה. ואילו סיפורי חייה העגומים היו כשהתחברה לגבר'. הבטתי בה ולא הבנתי איך אפשר לשלח בה יד מכה.
 
פה החילותי להרהר בסוגיה שבה דנו חז"ל "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". חז"ל התכוונו לצדיק ורשע במונחי שכר ועונש, אך אני משליך אמירה זו על פרדוכס החיים, שלא אחת דווקא הטובים מתקשרים לרעים, והרעים לטובים. מה דוחף להתקשרות זו, ואיך בכלל מתקיימת משיכה בין שני ניגודים אלו? או אולי קיימים כוחות בלתי מודעים בנפש האדם המחלחלים מתחת לעין רואה. ואלו כוחם גובר והם הם המקשרים בין הנפשות השונות ביו הטוב והרע. האומנם? WHO KNOWS
תמונה ראשית: Blane

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל