חוויית הרילוקיישן עם ילדים

תארו לעצמכם שיום אחד לוקחים אתכם למקום בו הכל שונה מישראל– השפה, קוד הלבוש, מזג האוויר ... הכל שונה ! אתם לא מכירים אף אחד ומצפים מכם שתשתלבו מהר ותפעלו כמו כולם למרות שאתם לא מבינים מילה. איזה תסכול ! ככה מרגיש ילד בתחילת רילוקיישן. אבל אחרי מספר חודשים הוא נחשף לכ"כ הרבה חוויות : הוא טייל בארץ אחרת, הכיר שפה ותרבות שונים, יש לו חברים חדשים.

 

אחד החששות הגדולים ביותר בהחלטה על יציאה לרילוקיישן הוא איך הילדים יתמודדו עם המעבר.
בארץ אנחנו חוקרים כל גן חדש שהילד הולך אליו ומנסים למצא לילד לפחות חבר או שניים שילכו איתו לגן כדי להקל על ההתמודדות עם השינוי. כשעוברים לארץ אחרת, ביום אחד מרחיקים את הילדים מהמשפחה (המורחבת) ומהחברים ונותנים לו להתמודד עם סביבה חדשה, גננת/מורה וחברים חדשים שהוא לא מכיר וגרוע מכך, הוא גם אינו מסוגל לתקשר איתם.
מסתבר שרב הילדים יתמודדו עם השינוי למרות כל הקשיים, מי יותר מהר ומי פחות, והם אפילו יתחשלו.

כמה משפטים ששמענו עליהם עוד לפני שהתחלנו את הרילוקיישן והם מאוד עזרו לנו במעבר :

 

1. צריך לשווק לילדים את הרילוקיישן ולזכור שגם משווק/מוכר אינו משקר.

חשוב מאוד לספר לילדים על החוויות וההזדמנויות החדשות של הרילוקיישן. לפני הרילוקיישן סיפרנו לילדים על טורונטו, המקום בו נבלה את שלוש השנים הבאות – הראינו להם באינטרנט תמונות של טורונטו ושל פארק שעשועים גדול שקרוב אלינו, סיפרנו להם שלאבא לא יהיו הרבה טיסות מהעבודה ושאמא לראשונה תקבל את פניהם כל יום כשיחזרו מבי"ס, סיפרנו שנוכל לטייל במוקומות יפים בקנדה ובארה"ב, שהם יוכלו להכין איש שלג בחצר בחורף ועוד הרבה הבטחות (שעמדנו בהן!).
אבל גם סיפרנו שבמיוחד בהתחלה, יהיה מאוד קשה בקנדה : כשהם יגיעו לא יהיו להם שם חברים, הם לא יבינו מה אומרים להם באנגלית וייקח להם זמן להבין את החברים ואת החומר הנלמד בבי"ס, הם יוכלו להפגש עם סבא וסבתא רק בסקייפ ושלפעמים ממש קר (אפילו מינוס 15 מעלות) ...
למרות שניסינו לעשות תיאום ציפיות עם הילדים (ציפיות שגם לנו לא היו ממש ברורות) , ההתחלה היתה קשה לילדים. אגב, כשאומרים ש"בהתחלה היה קשה לילדים", אצל חלק מהילדים מדובר על חודש-חודשיים ואצל חלק אפילו שנה או יותר.
תמכנו ועודדנו !

 

2. אי אפשר לשלב את הילדים בכל ההחלטות, אבל כדאי לתת להם להיות שותפים בהחלטות שאפשר.

ביום בהיר אחד הודענו לילדים בבהירות (אך בעדינות) שאנחנו יוצאים לרילוקיישן לשלוש שנים. הבהרנו להם שההחלטה התקבלה, למרות הקושי שלהם לקבל אותה.
ניסינו לשתף אותם בהחלטות קטנות יותר, שלמרבה הפלא היו משמעותיות להם – הם יכלו לבחור אילו משחקים הם יוכלו לקחת איתנו במזוודות כדי שילוו אותם מהרגע הראשון בקנדה (והשאר הגיע בהמשך במכולה), הם גם יכלו לאמר ממי הם רוצים להפרד (וזה לא בהכרח חלק מ"מסע הדילוגים" שתכננו לפרידה מהחברים שלנו) וכד'.

 

3. אם תנחשו מראש למי מהילדים שלכם הרילוקיישן יהיה קל או קשה, תגלו שטעיתם.

מדהים כמה שזה נכון !
אנחנו בטוחים שאנחנו מכירים את הילדים שלנו ואנחנו לא פעם מנחשים איך הם יגיבו בסיטואציות שונות. המקרה הזה שונה. לפעמים ילד שבארץ הוא מאוד מתבלט ומאוד קל לו , מוצא את עצמו מבולבל ואבוד בארץ זרה. חוזקות של ילד במקום אחד (כמו יכולת התבטאות גבוהה, ענף ספורט מקובל בארץ ..) יכולות להיות חולשה, או לפחות לא להוות יתרון, במקום אחר.

 

4. כדאי לנסות לשמור גם במקום החדש את הרוטינות וכללי הבית המוכרים.

שינינו לילדים כמעט את הכל – את הסביבה, האנשים מולם יוכלו לתקשר, השפה ... לכן צריך לנסות לשמור ככל האפשר על הכללים והרוטינות "מהבית". זה נשמע ברור ופשוט, אך זה כלל לא טריוויאלי כשמטלטלים לגמרי את חייו של הילד ונמצאים בסביבה חדשה וזרה.
בתחילת הרילוקיישן ההורים חשים לפעמים שהם גרמו לילד קושי גדול מדי. אך גם אם זה המצב, הילד צריך להבין שלמרות שההורים אמפטיים ומבינים את הקושי שלו הם לא מוותרים לו על אותם ערכים ומסגרות שהוא רגיל אליהם.
ילד שמגיע לבי"ס ואינו מבין מילה, יכול לכעוס, לבעוט ולהיות אלים. צריך להיות אמפטי וקשוב לילד כי הוא באמת הרגיש אומלל באותם הרגעים, אבל עדיין לדרוש ממנו לא לבצע מעשה פוגע באחרים.

 

5. צריך להכין את המשפחה והחברים שבארץ.

הקושי של ילד במעבר לארץ אחרת הוא לא רק הקושי להבין ולתקשר עם הסביבה החדשה, הוא גם הקושי להפרד מישראל – המשפחה, החברים, הבית והסביבה (והקוטג'). ביום אחד לוקחים מהילד את המשפחה והחברים. זה לא פשוט לילד להתנתק מכל אלה, לא לילד קטן ובטח שלא לילד בגיל ההתבגרות.
אנחנו גילינו מהיום הראשון של הרילוקיישן את הסקייפ, שמאפשר להיות רחוק ולהרגיש , עד כמה שאפשר, קרוב. כדאי גם להסביר למשפחה ולחברים את החשיבות לכך שיהיו זמינים ונגישים בסקייפ (ואם כבר מדברים על אלו שנשארים בארץ, כדאי גם לוודא מולם שהפרידה מהילדים תהיה רגועה ולא דרמתית ככל האפשר).

 

והנה כמה משפטים שאמרו לנו והם לדעתי ממש לא נכונים.

אני וחבריי מהרילוקיישן עוד לא ממש בטוחים שמי שמצהיר עליהם משוכנע בהם בעצמו :

 

הילדים "תופסים" את השפה תוך 3 חודשים ... מדהים כמה זה לא נכון !

צריך לתת לילד את הזמן שלו (במיוחד אם הוא בסביבה שהיא דוברת עברית) ובסוף הוא ישתלב עם השפה, עם חברים מקומיים (או שיהיה לו טוב עם חבריו הישראלים, וגם זה בסדר) ...

 

לילד הקטן תמיד הכי קל. מנסיוני האישי לא השתכנעתי שהמשפט נכון.

העניין הוא שכל ילד מגיב אחרת לשינוי. עוד לא מצאתי את הכלל ל"מי מסתגל מהר יותר לארץ זרה" – ילד קטן או גדול, חברותי או מופנם, בן או בת ... ולדעתי ההצהרות האלו לא חשובות. צריך לזהות את הקשיים של כל ילד ולתמוך בו במה שאפשר (להיות קשוב, לאתר חברים, לעזור בלימודים...).

 

ולסיכום, אני מאוד שמחה שבחרנו לעשות את הרילוקיישן, למרות החשש איך כל אחד מילדיי יגיב לשינוי.

החוויות שהילדים צברו בשנתיים הם כל כך מגוונות ומדהימות, הם משוחחים באנגלית, הם זכו להכיר מנהגים שונים (והאלווין הוא המועדף עליהם) ...טוב להם.
ועוד שנה תהיה להם החווייה הטובה מכולן – הם יחזרו לישראל !

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל