שבת שחורה משחור (מתוך: "רסיסים" קובץ זכרונות ילדות במחשב שלי)

רסיסי זכרונות ילדות משבת אחת בקיבוץ בו נולדתי וגדלתי שנים רבות.

יש לי דודים בתל-אביב ואני מתארחת אצלם הרבה פעמים, כעת משאירים אותי ללון אצלם כי אני כבר ילדה גדולה בת תשע שנים. בני הדודים שלי נמצאים תמיד בבית וזה נראה לי משונה כי אנחנו, ילדי המשק, ישנים בבתי הילדים, ואוכלים בחדר האוכל של הילדים ורק אחר הצהריים, אחרי ארוחת הערב, אנחנו הולכים לחדרים של ההורים ומבלים איתם עד השעה שבה עלינו לחזור לבית הילדים ("הטיפול" בלשוננו) כדי לשכב לישון. בקיבוץ שלי אין מספיק מקום לכל הילדים ב"טיפולים" לכן, תמיד יש כמה ילדים, המתחלפים לפי התור, שישנים בחדר של ההורים, שגודלו ארבע על ארבע כפי שאומרים המבוגרים.

לילה אחד, כשהיה תורי לישון אצל ההורים, אמרה לי אמא שכל הילדים חייבים הלילה לישון ב"טיפול" וכבר הכינו לנו מזרונים על הרצפה.
מה קרה? שאלתי את אמא, כשהיינו בדרך ל"טיפול", היה מתח באויר. מין שקט מוזר בכל החצר וידה של אימא, האוחזת בידי התהדקה מאד, אמא אמרה שהבריטים עומדים לתקוף אותנו ואת זוכרת הוסיפה, שאסור לך להגיד מי הוא אבא שלך.
שלא כרגיל היה שקט ב"טיפול", אף אחד לא הרעיש, אף אחד לא צחק, לא השתובבנו וכולנו עשינו בדיוק מה שאמרו לנו ללא ויכוח. הבית של "הטיפול" היה בן שתי קומות. בקומה התחתונה היה בית התינוקות ומטבח הילדים ובקומה העליונה גרנו אנחנו ילדי הכתות הנמוכות.
 
נרדמנו כרגיל כשיללת התנים מלווה את שנתנו והתעוררנו לרעש מוזר, טנקים בריטים הגיעו אל שער המשק והחברים, ואפילו חלק מהילדים הגדולים, עמדו וחסמו בפניהם את הדרך. כולנו היינו כלואים ב"טיפול" צמודים לחלונות וצופים בנעשה. מסתכלים מלמעלה על הכומתות האדומות של החיילים וצועקים: "כלניות", "כלניות" – כך קראו לצנחנים הבריטים בישוב היהודי בארץ. שרנו: "המשטרה הבריטית, יימח שימה (שמה) לנצח רוקדת עלי בבה בכל מקרה של רצח" וקיללנו אותם בכל קללה מוכרת לנו. ראינו מטפלת אחת חגורה, כרגיל, בסינר לבן, שב"טיפול" בו היא עבדה, לא היו שירותים, היא צעדה, ובידה סיר מלא בשתן, אל בית השימוש הציבורי. מאחוריה ראינו צועד באון חייל בריטי אדום כומתה ובידיו רובה מכודן מכוון אליה. למרות המתח פרצנו בצחוק וצעקנו קריאות עידוד לגולדה המטפלת.
 
בשעות המאוחרות של הבקר הוציאו את כולנו, ילדים מכל הקבוצות, וריכזו אותנו ליד הבית הטרופי, שהיה לו גג גדול ורוב שעות היום היה שם צל. היה בינינו ילד, שהגיע לא מזמן לבדו בלי הורים. הוא דיבר יוונית והעברית עדיין לא הייתה שגורה בפיו. כולנו קיבלנו הוראה:  לא להניח לו לדבר כי הבריטים מחפשים "בלתי לגאליים" כמוהו – את המשימה הזאת ביצענו בקפדנות –  פחדנו מאד שיתפסו אותו. כשהגיע שעת ארוחת הצהריים חזרנו ל"טיפולים".

לקראת ערב נצמדנו כולנו לחלונות המזרחיים. ראינו שכל החברים הגברים רוכזו בין המזכירות לחדר האוכל. הגיעה משאית בריטית והכלניות החלו להאבק עם כל חבר לחוד כדי להעמיסו על המשאית. כשהגיעו ללייזרקה השמן החל גם הוא להאבק בהם כפי שהורתה "ההגנה" מראש – זה היה מגוחך מאד, אבל לא צחקנו, צעקנו אליו ועודדנו אותו להמשיך להתנגד.

בסופו של דבר רוכזנו כולנו, חברות וילדים כאחד, בחדר האוכל. למרות הצפיפות והמצוקה, היה שקט מוחלט, איש לא דיבר אבל פה ושם נשמעו התייפחויות.
בין הערביים הייתה המשאית עמוסה בחברים הגברים ובחברה אחת, שירקה על חייל בריטי וסטרה על לחיו, מתוך המשאית עלתה שירת "התקווה" כולנו, נשים וילדים, עמדנו דום בחדר האוכל והצטרפנו לשירה. הבריטים, שבעיניהם המנון היה דבר מקודש, עמדו דום עד תום השירה, לאחר מכן החלה  המשאית עמוסה בחברים לזוז לכיוון עתלית (מחנה מעצר בריטי). התפזרנו אישה, אישה לביתה וילדיה עימה. רק אז סופר לנו, שבמשך כל היום נכלאו החברים והחברות במכלאה, שהוקמה בכרם ע"י הבריטים, והם ישבו שם בשמש ובחום ללא אוכל וגם מים בקושי הוגשו להם, כל אותו יום.

את חדרי ההורים מצאנו הפוכים ומלוכלכים אך, למרות שבבתי החברים לא היה רכוש גדול, ייאמר לשבחם של הבריטים, ששום דבר לא נגנב. 

היום, כשאני כותבת ומספרת זכרונות מאותה שבת, אני יודעת שהסליק של הקיבוץ היה מתחת לצריף מחסן כלי העבודה של גינת הירק, שהקימו בשביל ילדי הגן, גם נדנדות התקינו למען ילדי הגן. כשהיינו בגן נהנינו מאד מגינת הירק, מן המחסן ומן הנדנדות ולא יכולנו לדעת, שהפעם, לא אנחנו היינו בראש מעייניהם של המתכננים והמתקינים אלא המשדר היחיד של "ההגנה", שחברת הקיבוץ שידרה ממנו הודעות לכל הארץ וגם לחו"ל. עמודי הנדנדות הגבוהים שימשו צינורות איוורור לאותו סליק, שנשאר חבוי במעמקים ולא גילה את סודו לבריטים.

תמונה ראשית: cbenjasuwan/ freedigitalphotos.com
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל