מלאכים שומרים ורוכבים שלא רואים

ביום שישי בערב התכנסו באולם ההרצאות קבוצה של רוכבים. כולם רוכבי כביש מקצועיים, חטובי רגלים וישבן, נטולי אחוזי שומן וחדורי אמביציה. כולם כבר אחרי יום הרכיבה השני והעייפות מכרסמת, מאיימת להרדים. מבטים מזוגגים בוהים במסך ומחכים שיגמר, חולמים על מיטה מפנקת.

ידעתי שאני צריכה לדבר. סיכמו איתי מראש שאספר להם. אבל גם אני הייתי עייפה, גם אני אחרי יומיים של דיווש וגם הגוף שלי רצה יותר מכל לחבק את הכרית. הבטתי באנשים היקרים מולי וחשבתי שמגיע להם יותר מאשר סיפור יבשושי על אופי הדיווש באופני טנדם. חשבתי שאם הם כאן בשביל לשמוע ואם הם רכבו לצידנו כבר יומיים ומקבלים אותנו בכזה חיבוק, אז מגיע להם משהו מהבטן.

בדרך כלל אני מסתתרת מאחורי שרידי הראייה שלי ולא מגלה לעולם שאני רואה אותו דרך חור של מנעול. תמיד חשבתי שלקות הראייה שלי לא צריכה לעניין אף אחד. אני לא רואה טעם להסתובב בעולם כשהחולשות שלי חרוטות לי על המצח, גלויות לעיני כל. האמת, התביישתי. אני מתביישת להודות שהתביישתי. כל כך רציתי להיות כמו כולם. כל כך רציתי להיות חלק מהם, שווה בין שווים. לא רציתי שידעו שאני לא.

 

אז לפני הבטן שלי, קצת רקע על הרכיבה המדוברת: המסע הוא "כוכב הצפון", מנהל הפרויקט הוא הראל נחמני. המקום כפר גלעדי, הרכיבה של הקבוצה שלנו – 220 ק"מ ו-5000 מ' טיפוס מצטבר' שנמתחים על פני שלושה ימים, וזה המקצה הכי "קל". הרוכב המוביל ומנהל הרכיבה הוא אייבי גילת. לשני אלה יש על הגב זוג כנפיים, במקום שבו לרוב האנשים יש רק שכמות. אנחנו קבוצה של עיוורים ולקויי ראיה שרוכבים על אופני טנדם עם מתנדבים רואים. כלומר, הם העיניים שלנו. חבורה של אנשים עם לב ענק. זוהי קבוצת רוכבי הכביש "כן ולא", מבית היוצר של המרכז הישראלי לכלבי נחייה.

כולם ראו אותנו שם, בולטים בחולצות הצהובות ובזוגות הטנדם. ליד אופני הסינגל המדוגמות, הטנדמים נראים כמו מערבלי בטון מגושמים, סמיטריילר הוא שם החיבה שלהם. הרכיבה עליהם שונה בתכלית מבחינה טכנית. אבל לטנדם יש נשמה. יש לו שתי פעימות לב, שני דפקים במאמץ, שני כוחות רצון, המון אהבה וקשר של שותפות.
ביקשתי כיסא כדי לשבת מולם. התבוננתי בהם וראיתי כמו תמיד, לאט ומעט. הרגשתי שהם מקשיבים, השקט באולם צלצל לי באוזניים. לא תכננתי ולא הכנתי, לא הייתה לי מצגת מפוארת וגם לא דוגמיות של חטיפי אנרגיה לחלוקה. כל מה שהיה לי זה הדבר הזה שישב לי בבטן, התחושה שצריך היה לתת לה מילים.

כבר עשרים שנה אני מאבדת את הראייה שלי. כל יום קצת. כל יום מתאבד לו עוד תא מתאי הרשתית שלי ואני לא יכולה לעצור את זה. כל יום אני מאבדת עוד יכולת. כל יום אני מוותרת על עוד משהו שעשיתי יום או חודש קודם לכן. כל יום אני לומדת מחדש להסתגל לאור המשתנה ולנוף שנעלם. פעם חשבתי שכשאראה כמו שאני רואה היום כבר לא אהיה כאן. נשבעתי לעצמי שלא אחיה ככה. הסתכלתי על אנשים אחרים שאינם רואים ולא אהבתי את זה. זה נראה כל כך רע, כל כך נורא. איבדתי בדרך מקצוע שאהבתי, איבדתי את היכולת לנהוג ברכב והיום גם את היכולת ללכת מהר ובטוח. כמו כל אדם שרואה מעט ולאט או בכלל לא, התנועה במרחב היא כמו ריקוד טנגו עם דב גריזלי רעב. גם אם הייתי צנומה וחטובה, התנועה מגושמת והחלל נגמר תמיד במקום הכי רחוק אליו יכולה להגיע יד מושטת. לא, אני לא אוהבת אותי ככה והייתי רוצה להיות אחרת. הייתי רוצה ללכת מהר, למצוא הכל בקלות, להעיף מבט ולזהות ברגע. הייתי רוצה לראות תמיד עם מי אני מדברת ולא רק את מי אני שומעת. אני איטית יותר בתנועה שלי. אני דרוכה ומתוחה כל הזמן. כל צעד שקול, כל מכשול על הדרך הוא בסיס לתאונה שיכולה להיגמר בגבס. ולמרות הכל אני כאן. האופציה השנייה כבר לא רלוונטית. החיים חזקים מהמוות והבחירה בהם היא לעולם בזכות אנשים אהובים ואוהבים. לכל דבר יש מחיר, לכל מחיר יש תמורה. כן זה נורא, אני לא רואה כמו כולם. אבל כמה למדתי, כמה קיבלתי.
פעם חשבתי שללכת עם מקל זה נורא, אבל שמונה מתוך עשרה אנשים שאני פוגשת בדרך ינסו לעזור, אחד יתעלם ואחד ינסה לעקוף בתור. סטטיסטית המצב לא רע. נורא קל לקטר על הישראלים. כנראה שצריך לעצום עיניים כדי לראות אותם באמת. וכך ישבו שם מולי, לא יודעת כמה רוכבים, והקשיבו לתחושות שיש לי כשאני רוכבת. לסיפוק שביכולת לנוע מהר. לאתגר שמתממש, לתחושת הניצחון על כל פסגה חדשה. אני לא יכולה לבד, אבל ממילא הכי טוב זה ביחד. רציתי בסך הכל להיות כמו כולם, ומצאתי שכולם רוצים בדיוק את מה שאני רוצה. כולנו רצינו להגיע אל איש השלג בחרמון וכולנו רצינו לעשות את זה ברכיבה.

למחרת בבוקר, בחדר האוכל, באמצע הביס הראשון הם ניגשו אלי בשקט. אחד ועוד אחת וכולם מחבקים. בדרך לחרמון, כשהאוויר היה קריר והגוף רותח, הם חלפו לידינו. התנשפנו ביחד. כולם דיוושו. חלק מהר יותר וחלק בקצב שלנו. הם רכבו על סינגל, אני על הטנדם מאחור ולפני איש עם לב גדול ונשמה של מלאך שומר. איש השלג הבובתי חיכה באדישות לכולנו. הוא לא ידע מי הוא מי, מי על טנדם ומי על סינגל. כשמגיעים לפסגה היא מקבלת את כולם בלי לשאול שאלות מיותרות.

 

תמונה ראשית: Ester Inbar


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל