חדוות הנתינה
נֵחְבֵּאת אֵל הַכֵּלִים,
אַךְ זוֹהַרֵךְ בְּנָתִיב הַצִינְעָה,
בִּיקַשְתִיךְ בְּצֵל הַיָמִים,
לְאֶחוֹז בָּךְ בְּשִׁגְרָה מַשְּׁמִימָה.
וּכְשֶׁנֶּחְשַׂפְת, הָמוּ אָמוֹת הַסִיפִּים,
עַיִן דּוֹמַעַת נַצְצָה בְּחוֹפְזָה,
רֶגֶשׁ גַּאָה, הֻתְּרוּ מַעֲצוֹרִים,
כֹּה נָעַמְתָּ חֶדְוָות הַנְּתִינָה.
רָב הַמַּעַשׂ וְהַמֶּלֶל בִּמְּשׂוּרָה,
לְרוֹמֵם אַחֵרִים בִּשְׁאֵרִית נַפְשָׁם,
אֶל הָרוּחַ נִשְׁאֶבֶת הַתְּמוּרָה,
וְהָיָה הַחִיּוּךְ לִשְׂכָר טִירְחָתָּם.
וְאֵלֶּה בְּעֵינַי כִּיְחִידֵי סְגֻלָּה,
הַהוֹלְכִים לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה,
אַףְ כִּי יִרְחָקוּ מֵהָדָר וּשְׂרָרָה,
עֲצוּמָה גְּדֻלָּתָם, לֹא תִּרְפֶּה.