להחזיר את התנועה לחיים

כדי להחזיר את השלווה לחיינו לאחר שהילד/ה הקטן/ה שבנו נפגע/ת, הילד/ה שבגר/ה צריך/ה לסלק בעבורו/ה את החסימות, לפתוח את הלב, להקשיב למנגינות.

הייתי ילדה קטנה בת חמש, רזה, קלילה ורגישה. כל עולמי היה הריקוד שזרם בעורקי. הרגישות שבי איפשרה לי לקלוט את הקצב.
הקלילות - לתרגם זאת לתנועה וגופי הרזה לא היה זקוק אז לשום הגנה. הייתי מאוד מוכשרת והמורה שלי מייד זיהה אותי כמטרה ברורה.
הוא מצא עוד רקדנית צעירה שתרקוד על הבמה. וכדי להגיע אליה מהר יותר, הוא צעק עלי: "חמורה, טיפשה! עשי זאת שוב!"
ומרוב פחד שלא לטעות, חשבתי על כל תנועה. לא יכולתי עוד להקשיב למנגינה. וללא המנגינה הייתי אבודה.
וטעיתי והוא שוב צעק עלי, אבל הפעם לא היה עוד משהו שישא אותי בקלילות ויקפיץ אותי שוב קדימה.
וחשתי את החבטה ומישהו לא שכח להזכיר לי למה אני שוב על הריצפה.....
 
עליתי לכיתה א'. לא שכחתי שאני טיפשה.
הורי ידעו שאני צריכה בבוקר ללכת לכיתה. ובאש אהבתם הגדולה לא שמו לב ששרפו את ליבי הקטן כשלא איפשרו לי לרקוד באופרה הישראלית.
הם רצו שארקוד בקצב שהתאים להם. הם רצו שאלמד ואממש את היכולת שנלקחה מהם.
הייתי כל כך מבולבלת. קרועה בין האהבה הגדולה שלי לריקוד לבין האהבה שלי לאמא ואבא שלי.
וכך נעלמה לה מחיי המנגינה שהציתה את אש התנועה. והרגלים הסתרבלו ונפלתי.
נפלתי כשחיכתי במכולת, נפלתי כשהלכתי לבית הספר ונפלתי כששוב שמעתי את אותה המנגינה האהובה. ונפלתי ונפלתי ונפלתי.
וכל נפילה היתה קשה מקודמתה. וכעסתי. כעסתי על אבא שלי שקטע לי את המנגינה וקטעתי לו את החלום של הילדה הקטנה והמוכשרת שלו, שכשתגדל למרות כל הקשיים תהיה לרופאה טובה.
 
ורבנו והלכנו מכות, אך לא השתמשנו בכוח התנועה, אלא בלפידים של רגש.
ורק אחרי 40 שנה, כשהאש של שנינו כבר שקטה, חזרתי אליו עם האהבה שבי עוד נותרה.
ובשעת הגסיסה הוא סיפר לי את מה שלו קרה כשהוא היה רק בן ארבע:
קבוצה של ילדים שובבים טיפסה לה על העצים שבגינתו של אחד השכנים, כשלפתע הגיח לו כלב ענק.
הם רצו והוא, הקטן שבחבורה שעדיין לא הבין מה שם קרה, נשאר מאחור והוא זה שקיבל את הביס הגדול.
והביס הזה לא לימד אותו להיזהר מכלבים, אלא דווקא מעצמו.
זו היתה החוויה האחרונה אותה הוא שידר. נפרדנו ואני רציתי כל כך להישאר.
הוא הזכיר לי שבבית יש לי שלושה ילדים שזקוקים לי.
הוא אמר לי: "כשאני הייתי כה חלש – זו את שהשקית אותי בכפיות קטנטנות והחלפת לי שקיות.
זו את שקראת לאחות, כשהדם החל שוב לזרום ואני לא יודע איך לך להודות".
הוא שלח אותי הביתה, ניתק את הטלפון. אני לא הספקתי עוד לראותו.
 
צרחתי, בכיתי וכמעט שוב התעלפתי.
אך היה שם טל, שהניח את ידו על כתפי וחיבק ודאג. וזה היה חזק.
והיה שם גם עדי עם הצוואה שהקריא,
ורן, שאת הכל הפנים.
ואמאל'ה שלי, שרק שאלה: "למה הוא עוזב אותי???"
וצביקה, שכל כך דאג לי.
 
חלפו להם עוד כמה שנים ורק בגיל 50 הבנתי שזה לא הראש שדפוק אצלי כשאני לא יודעת לזהות בין ימין ושמאל.
שכדי להחזיר לי את התנועה אני צריכה להשיל את כל מה שאותה מנע. לסלק את כל החסימות, לפתוח את הלב, להקשיב למנגינות.
שנתיים לאחר מות אמי, שאותה אהבתי בכל נשמתי, ושבע שנים לאחר שאבי ז"ל עזב את עולמי, אני יכולה להודות להם על כל מה שעשו למעני, וגם אם הם טעו ולא זיהו כמה הייתה לי אז חשובה התנועה, הם עשו זאת מתוך אהבה גדולה, לילדה שהייתה עבורם התקווה הגדולה.
 
היום השלווה חזרה אלי.
אני שוב רואה את השמש הקורנת ושומעת את רחש הגלים, ומרגישה את האדמה שמתחת לרגלי ואת הרוח שמנשבת על לחיי.
החזרתי את התנועה לחיי. לא, אני לא רוקדת.
אני מרקידה אנשים אחרים בתנועות מוצלבות ובהליכה על שמיניות ואני שם כדי להקשיב לילד או לילדה הקטנה שנמצאים אצל כל אחד מאיתנו גם כאשר אנחנו כבר בני שלושים, חמישים או אפילו בני שבעים...
 
תמונה ראשית: Mike Baird

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל