הנשיקה

היא הטריפה את חושיו, הוא לא יכול היה להפסיק לחלום עליה... מה קרה בהמשך? קראו בעצמכם!

פאול
היא מטריפה את חושי. בכל פעם שאני רואה אותה אני נתקף ברצון עז ללטף אותה, לגעת בה. היא עוברת לידי, קלילה, חן ילדותי נסוך על כל תנועותיה, תמימה. אני טובע בתהום עיניה, מצולות אגם כחול-ירוק, ומתקשה להחליט אם הן כחולות יותר או ירוקות יותר, מין צבע מיוחד שכזה! כשהיא מדברת אני מתבונן בפיה המתוק ומפנטז כיצד שפתי מוצצות את שפתה התחתונה, המלאה, וכיצד לשוני נכנסת ומתפתלת בתוכו.
כשהייתה צעירה יותר, נוהג הייתי לנשק על לחיה בכל פעם ששתי משפחותינו היו נפגשות. אף אחד לא ראה פסול בכך. מאחר ולי ולדורה אין ילדים משלנו, אך טבעי נראה הדבר שאני אוהב ילדים. דורה הייתה אצל ד"ר מנגלה, ימח שמו וזכרו, והוא דאג לכך שלעולם לא תוכל ללדת. היא פיתחה לעצמה מעין שריון שיגן עליה ומעולם לא גילתה חיבה מיוחדת לילדיהם של חברינו ומכרינו, הייתה אדישה לכל הנושא. אנחנו לא מדברים על זה אף פעם. מה יש כבר לדבר? אין וזהו!
לאחרונה מלאו לה חמישה עשר חורפים. היא כבר לא ילדה קטנה. היא מרגישה שמשהו לא בסדר אצלי, הממזרה! כשאני מנסה להתקרב – היא מתרחקת. היא עושה זאת כבדרך אגב, מבלי משים כביכול, אבל אני כבר יודע. אני רואה את המבט המהיר שהיא תוקעת בי, את הרתיעה בעיניה, את ההתרחקות המהירה והפניית תשומת הלב למשהו אחר. זה רק מגרה אותי יותר! היא לא מבינה, ילדונת שכמותה, שגברים הם ציידים, רוצים לכבוש?! ככל שהכיבוש קשה יותר – הרצון הופך חזק יותר!
הוריה לא חושדים במאומה. אנחנו שכנים וגם חברים טובים. משפחותינו קטנות ועל כן את מרבית החגים והאירועים אנו חוגגים יחד. דורה עוזרת לאביה בתרגום מסמכים לגרמנית. היא עושה זאת ללא תשלום, בגלל החברות.
היא בת יחידה ומפונקת, נסיכה קטנה שנולדה לאחר חמש עשרה שנות נישואים. לפעמים, כשאנחנו באים לביקור, יושבים על המרפסת הגדולה שלהם ומפטפטים, היא מסתובבת במכנסיים קצרים וחולצה דקה. את מה שאני לא רואה בעין – אני מדמיין ומיד מרגיש את הבליטה במכנסיים. אני דוחף את הכסא לעבר השולחן כדי שלא תתגלה הבושה. לפעמים אמה מתעצלת לקום ומבקשת ממנה להביא לנו שתייה קרה. היא באה עם מגש עמוס קנקן וכוסות ומניחה אותו על השולחן. אני בקושי מתאפק שלא לצבוט בישבנה כשהיא מתכופפת להניח את המגש. פעם, כאשר הבטתי כמהופנט בתנועותיה, היה נדמה לי שאביה מביט בי בפתיעה ואולי אף בחשד, אולם הוא לא אמר דבר. אני צריך להיזהר! הוא לא טיפש כלל ועיקר. יש לו אבחנה דקה לבני אדם. לא הייתי רוצה שיהפוך לי לאויב!
כשהם מתארחים בביתנו היא לא מצטרפת אליהם, כמובן. קורה לפעמים שהיא באה להביא או לקחת את המפתח ואז אני מקבל אותה בסבר פנים יפות. אני מזמין אותה להתכבד בעוגה טובה או בגלידה. כבר גיליתי שהיא אוהבת מאוד עוגות שוקולד והעוגות של דורה הרי הן שם דבר! קשה לה לעמוד בפיתוי ולרב היא נעתרת לי. אני אוהב להתבונן כיצד היא מכניסה לפיה המתוק חתיכות מן העוגה, כיצד היא מלקקת את שפתיה למצות את טעמו של הקרם. כאשר נמרחת מעט גלידה על סנטרה אני מדמיין שלשוני היא זו המלקקת אותה.
אחרי לכתה אני ממשיך לראות את מראיה בעיני רוחי. אני מפנטז עליה במיטה, שוכבת שם במקום דורה. כבר שכחתי כיצד נראה גופה של נערה צעירה שהכל עוד חלק ומוצק. אני כל כך רגיל לדורה ולפגמיה. אני שומע את נשימותיה הקצובות של דורה הישנה ואילו שנתי שלי נודדת. לשונה המתוקה המלקקת את שפתיה החושניות מככבת בהזיותיי הטרופות.

אלה
מה הוא נועץ בי מבטים בכל הזדמנות?! אני שונאת את העיניים הצרות האלה שלו, לפעמים פשוט קשה לדעת אם הן פקוחות או עצומות. הן בולשות אחרי כל תנועה שלי כשאני בסביבתו, נדמה לי שהן ממש מפשיטות אותי! גם את השפתיים שלו אני לא סובלת, עבות כאלה, נפוחות, ותמיד נדמה שחצי חיוך ציני מרוח עליהן.
הוא מרגיש שאני מתחמקת ממנו, אני בטוחה בזה. בכל זאת הוא לא מתייאש, מנסה לפתות אותי בעוגות המצוינות של דורה ובגלידות היקרות שהם קונים. נכון, אני באמת אוהבת את כל המתוקים האלה, שאצלנו בבית בקושי רואים, אבל, סליחה, לא בכל מחיר!
אם ההורים שלי לא היו כל כך קשורים אליהם, הייתי כבר נפטרת ממנו. בזמן האחרון הם נפגשים כמעט שלוש פעמים בשבוע. לאבא יש כל הזמן עניינים עם דורה. היא מתרגמת לו כל מיני מסמכים לגרמנית ויושבת אתו על תיקונים. כשאני שומעת אותם נכנסים, אני מסתגרת לי בחדר שלי. דווקא אמא מקלקלת הכל. היא קוראת לי להתכבד איתם ולפעמים מבקשת ממני להביא להם שתייה קרה. אני מרגישה איך הוא מסתכל עלי והורי בכלל לא שמים לב. אני בטוחה שאם ההורים שלי לא היו שם הוא כבר היה מתנפל עלי.

פאול
הקיץ הזה, עם הבגדים הקצרים והחושפניים, משגע אותי. אלה הופכת מיום ליום יותר אישה. אני מתבונן בה ומדמיין את מה שיש מתחת לבגדים הקלילים שלה, זה מטריף אותי!
אתמול ראיתי אותה כשחזרה מן הים. בגד הים הרטוב נצמד לישבנה והבליט כל קימור. הייתה לה איזושהי חולצה דקיקה, נדמה לי שזו הייתה בכלל גופיה, שחשפה יותר ממה שכיסתה. היא ירדה ממכונית מלאה חבר'ה צעירים, נופפה להם לשלום ופנתה לעלות לביתה. אני בדיוק עברתי במדרכה בדרכי לסופרמקט. נתקלנו, פנים אל פנים ממש, והיא לא יכלה להתחמק. ניסיתי לפתח אתה שיחה קלה על חוויותיה בים, אבל ראיתי שאין לה סבלנות אלי. בקושי התאפקתי מלגעת בה. היא עלתה במדרגות והותירה אותי על המדרכה בלב הומה.

אלה
ידעתי שזה יקרה! אוף, אוף, איזו טיפשה הייתי! איך לא נדלקו לי נורות האזהרה בזמן! הזקן המגעיל הזה! איך הוא הצליח לעבוד עלי?!
אתמול בערב, אחרי שחזרתי מהים והתקלחתי, ביקש ממני אבא, שחיכה ללקוח חשוב, לגשת לדורה להביא לו את המסמך שהבטיחה להכין לו. היה חם ולבשתי את המכנסיים האדומים הקצרים והצמודים ואת הגופייה הורודה עם הפרחים. פאול פתח לי את הדלת. מיד כשראה אותי שמח וקרא: "בואי, בואי, היכנסי" ופינה לי מקום.
"מי שם?" קראה דורה מן המטבח. ידיה היו עסוקות בלישת בצק לעוגה.
"זאת אלה, היא רוצה את המסמך שהבטחת להכין לאבא שלה", ענה פאול כשהוא מתקדם לעבר המטבח.
שמעתי אותם מדברים ואז הוא חזר אלי ואמר, בתמימות כזאת, "בואי, אלה, זה בחדר השינה".
איזו מטומטמת הייתי! פשוט לא קלטתי! הלכתי אחריו לחדר השינה. הוא לא הדליק את האור ובחדר שררה אפלולית. הספקתי לעשות צעד אחד אחריו ואז הוא נפנה באחת והצמיד אותי לקיר. לפני שהבנתי מה קורה, תפס בזריזות בכתפיי והצמיד את שפתיו לשלי בנשיקה רטובה ומגעילה. השפתיים הנפוחות האלה, שכל כך שנאתי להביט בהן, היו עכשיו על שפתי! איזה גועל! ברגע הראשון הייתי המומה, לא ידעתי מה לעשות! הוא החזיק בי כל כך חזק עד שלא יכולתי לזוז. ניסיתי לבעוט בו ברגלי אבל הוא ספג את הבעיטות והתעלם מהן. פיתלתי את גופי בניסיון להשתחרר מאחיזתו, אך ידיו אחזו בי כצבת. לאחר דקה שנראתה לי כנצח הוא זז מעט וסילק את שפתיו ממני. ניצלתי את ההזדמנות, התכופפתי, הדפתי אותו והצלחתי לחמוק החוצה. רצתי לדלת, פתחתי אותה וטסתי במדרגות.
כל הדרך הביתה בריצה, המשכתי להרגיש את השפתיים הרטובות שלו על שפתי. זה היה כמו כוויה. התפרצתי הביתה - ישר לחדר האמבטיה. שטפתי את הפה שוב ושוב ועיני התמלאו דמעות. אמא הרגישה, כנראה, שמשהו לא בסדר. היא נכנסה לאמבטיה ושאלה אותי מה קרה. בין התפרצות בכי אחת לשניה, סיפרתי לה מה קרה. היא חיבקה אותי ואמרה: "אלה, פאול בסך הכל אוהב אותך כאילו שאת בתו. את יודעת שהם לא יכולים להביא ילדים לעולם, אז הוא רצה לנשק אותך, זה הכל".
יצאנו והתיישבנו על הכיסאות שבמרפסת. אני כל הזמן חשבתי על מה שקרה לי והתמלאתי כעס ותסכול. אבא היה עסוק עם הלקוח. אמא ראתה את פרצופי וניסתה להרגיע אותי, לשכנע שלא קרה שום דבר רע. כשאבא התפנה אלינו, גם הוא הגיב כמוה. הם לא הבינו על מה ולמה אני כל כך נסערת.
אוף! אם ההורים שלי לא מבינים אותי, אז מי כן יבין?! איך הם לא רואים שקרה משהו מלוכלך ומגעיל?! איך הם יכולים להחליק את הדברים ולהגיד שהכל בסדר?! כל זה בגלל שהם חברים שלהם? בגלל שאבא צריך את דורה? אני, בתם היחידה, לא יותר חשובה?!
בלילה לא הצלחתי להירדם. כל הזמן ראיתי את הפרצוף המגעיל שלו מול עיני. שוב ושוב שאלתי את עצמי למה הלכתי אחריו לחדר השינה, למה בכלל הסכמתי ללכת אליהם להביא את המסמך, למה ולמה ותשובות לי אין!
בבקר כתבתי בטוש שחור עבה על דף לבן:
פאול!
אם תעז עוד פעם אחת לגעת בי, אפילו רק באצבע הקטנה, אני מתלוננת עליך במשטרה!!!
אלה


פאול
דורה מצאה את הפתק של אלה בתיבת הדואר שלנו. היא אילצה אותי לספר לה הכל. מבט של בוז נשקף מעיניה כאשר הקשיבה לסיפורי. שפתיה התעוותו בהבעת סלידה עמוקה והיא סיננה מבין שיניה: "התדרדרת לשפל המדרגה!"
ניסיתי להסביר, גמגמתי, התפתלתי. היא המשיכה להביט בי, בוז בעיניה והוסיפה: "חבל מאוד שבך לא טיפל ד"ר מנגלה!"
 
תמונה ראשית: Tania Saiz

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל