כשאלוהי הזירה פוגש את שייקספיר

הסתכלות על המצב הסוציאלי בישראל מבעד משקפת הבמה למחזהו של שייקספיר

 

בשנת 1598 הועלה לראשונה על בימת התיאטרון בלונדון המחזה 'הסוחר מוונציה'. המחזה שנכתב ע"י אחד מגדולי המחזאים מאז ומעולם וויליאם שייקספיר, נחשב אז, כמו גם היום, לאחד ההצגות המרתקות שהועלו אי פעם על במות התיאטרון בבריטניה ובעולם כולו. במשך מאות שנים המחזה הזה מנותח לפרטי פרטים ע"י טובי הבמאים ושמו נקבע בפנתיאון של היסטורית התיאטרון לדורות.

'הסוחר מוונציה' מספר על נוצרי בשם בסניו שנחלץ לעזרת חברו הקרוב אנטוניו הנזקק בדחיפות לכסף נזיל. בסניו מנסה לגייס את הכסף ללא הצלחה ובצר לו הוא פונה ל'שיילוק', היהודי המלווה בריבית. שיילוק נענה לבקשתו של בסניו, אך בפיו בקשה מוזרה ביותר. הוא מתנה את ההלוואה בתאריך מסוים, והיה אם לא תוחזר ההלוואה באותו התאריך, יהיה זכאי שיילוק לקחת ליטרת בשר מגופו של בסניו מכל מקום שייבחר היהודי. בסניו מזועזע עמוקות מדרישתו החייתית, ללא ספק, של המלווה אך נענה לאלתר לבקשה כשהוא בטוח שיוכל לפרוע את ההלוואה בזמנה. בעיקר הסתמך על העובדה שספינות הסוחר שבבעלותו השטות להם בים, אמורות לשוב לחופי וונציה עוד לפני מועד הפירעון.

מכאן ואילך מתפתחים העניינים בצורה לא רצויה. ביתו היחידה של שיילוק, 'יסכה', בורחת הרחק מגבולות איטליה עם 'שייגץ' נוצרי כשבאמתחתם כל רכושו של שיילוק ומשאירה אותו עם המכנסים למטה. במקביל מקבל בסניו את הידיעה המרה שבאורח בלתי צפוי טבעו כל ספינותיו בים עד לאחרונה שבהם וחושפות אותו לתביעתו המסוכנת של שיילוק. הוא מנסה לדבר על ליבו של המלווה אך נתקל בעקשנות בלתי מוסברת. שיילוק לא מוכן בשום פנים ואופן לוותר על דרישתו האחרונה. משהגיע מועד הפירעון ובאמתחתו של בסניו, כצפוי, לא היה את הסכום הדרוש, פנה שיילוק בתביעה לפרוע את חובו כפי שנכתב כדת וכדין ע"י ה'דוג'ה' של וונציה.

המשפט בין שיילוק לבסניו שנערך מול הדוכס בהשתתפות כל נכבדי העיר עורר סערה רבה. במיוחד לאחר שהוצע לשיילוק כפליים מהסכום המקורי ושיילוק עדיין עומד בתביעתו, לקחת ליטרת בשר מגופו של בסניו. כעת הוא גם ספציפי יותר, המקום שבחר היה סמוך לליבו של הלווה האומלל, דבר שישאיר אותו ללא רוח חיים לאחר האופרציה המסוכנת הזו. ברגע האחרון נקלע לדיון משפטן צעיר בשם בלת'זאר שהגיע מפורטוגל בדיוק באותו היום. בלהטוטים משפטיים ווירטואוזיים מצליח בלת'זאר להפוך את הקערה על פיה ולהשאיר את שיילוק עם הלשון בחוץ. הוא הוכיח ששיילוק אינו אלא רוצח שפל ולמסמך אין כל תוקף מציאותי. לא רק זאת אלא הוא מצליח לגרום לדוכס להחרים את רכושו של שיילוק ולתת את חייו של היהודי נתונים לחסדיו של בסניו.

המחזה מסתיים בהתנצרותו של שיילוק, בעוד הקהילה היהודית מוקיעה אותו לדיראון עולם.
עד כאן המחזה בקווים כלליים כפי שנכתב ע"י שייקספיר.
במשך מאות בשנים הוצג המחזה בצורה אנטישמית ביותר. עלייתו של שיילוק לבמה גררה קריאות בוז מהדהדות וזריקת פירות וירקות רקובים לכיוון השחקן. שיילוק המשיך את תפקידו מול הצופים, מעוטר בפירות הביאושים שנזרקו עליו לאורך כל המחזה, והוסיף בכך נופך לדמותו העלובה כפי שעוצבה ע"י הבמאים ששמחו לתוספת ה'מרעננת' הזו לדמות. כך זה התנהל עד למחצית השניה של המאה ה-19 שאז חל במחזה מפנה מהותי. אפשר לומר שזה בגלל הרצון לרענן את המחזה הישן, אפשר לתלות את זה בשחקן 'אדמונד קיין' שהיה אוהד יהודים ואפשר לומר שזה בגלל שינוי התפיסה בעולם לגבי גזענות. כך או כך, לראשונה הוצג המחזה בצורה אוהדת יותר. שיילוק הפך להיות דמות אנושית וסובלת ודרישתו לנקמה בנוצרים שהציקו לו מיום היוולדו הפכה למעוררת הזדהות.

הטקסט לא השתנה. הוא נשאר במדויק כפי שכתב שייקספיר שהשאיר במחזה כר נרחב של משפטים שנותנים לדמותו הגרוטסקית של שיילוק מימד אנושי. ניתן לראות את זה במילה 'ריוונטש' (נקמה) המופיעה במחזה כמעט בכל משפט שני של היהודי. אפשר גם לראות את זה מבעד למונולוג המטלטל של שיילוק המנסה להסביר את עצמו: "ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? וכמו הנוצרי, מאותו הלחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו - לא נצחק? אם תרעילו אותנו - לא נמות? ואם תתעללו בנו - האם לא נתנקם?"

המונולוג המרטיט הזה, הנאמר בכאב אינסופי שמאחוריו מסתתרת היסטוריה יהודית רוויה מדם. כבוד שהפך למרמס במשך מאות על גבי מאות של שנים. נשים וילדים שעונו ונרצחו על לא עוול בכפם כשחטאם היחיד הוא אמונתם לדת משה. ואינספור יריקות מבזות אותם ספג שיילוק עצמו, לא פעם מבסניו ''הנוצרי אציל הרוח''. האם אחרי מילים כאלו אפשר להתייחס בשוויון נפש לדרישתו של היהודי?!... ולא! אין כאן כל עניין לטהר את מעשהו הנורא של שיילוק שמתכוון לעבור במודע על לאו של 'לא תרצח' ומשחית את מידותיו בצורה חסרת תקנה. אבל אפשר להבחין כיצד ניתן להפוך יצור, שכותב המחזה לא היטיב עם דמותו, לאדם אנושי שתביעתו לנקמה מוצגת כלגיטימית ביותר.

***
אין בכוונתי לנתח בטור הזה דמות בדיונית מהמאה השישה עשר, ישנם רבים וטובים העוסקים במלאכה ועושים זאת טוב ממני. גם אין בכוונתי לדון בכוונותיו האמיתיות של שייקספיר שכפי הנראה לא פגש יהודי מימיו. ברצוני להאיר נקודה אחרת אשר נוגעת לכל אחד ואחד מאיתנו. ואני מדבר על הצגה מסוג אחר, אך דומה במהותה. מחזה אותו ביים גדול הבמאים עלי אדמות ומשתרע על פני ששת אלפי שנים. מספר השחקנים בו גדול עשרת מונים מכל אנסמבל שחקנים שעלה אי פעם על במת התיאטרון והוא מורכב לאין שיעור. לכל אחד מאיתנו ניתן כרטיס כניסה חד פעמי למחזה, למערכה אחת בלבד. באפשרותנו לנתח את אשר רואות עינינו כאוות נפשנו ולפעמים אף להשפיע על מבנה המחזה עצמו. אבל מה אנחנו בוחרים לעשות במקום זה?!

מדינת ישראל אינה מדינה הומוגנית, וטוב שכך. שוכנים בה יהודים לצד ערבים, שמאלנים לצד ימניים, חרדים לצד חילונים, ספרדים לצד אשכנזים, רפורמים לצד אורתודוקסים ועוד היד נטויה. עד שהתרגלנו לנוכחותו של מגזר כלשהו, הוא כבר התפצל לתת מגזר נוסף וכן הלאה. הציבור בישראל מורכב כמפלצת רב ראשית המצמיחה חדשות לבקרים ראשים נוספים. יש לנו אפשרות לחיות למרות כל זאת בהרמוניה ובהבנה הדדית, אבל המצב בשטח שונה לגמרי. במקום לנסות להגיע להבנה, או לפחות לכבד את דעתו של האחר, אנו בוחרים לנגח ולהתמרמר. וחבל. כי אם את שיילוק אפשר להבין, אין שום סיבה שגם את האחר החולק איתי את אותה רצועת אדמה לא נוכל להבין.

כשאני רואה כיצד חילוני מפרש את איסור שמיעת קול אישה כ"הדרת נשים", או לחילופין, את החרדי הזועק "שנאת חרדים" כשבקשים ממנו מעט שוויון בנטל. ואני עומד באמצע כאדם המכיר טוב מאד את צורת הסתכלותם של שני הצדדים. אני מבין שעם קצת הידברות וטיפ-טיפה לפתוח את הראש אפשר ליצור מחזה הרמוני שכולנו נהנה לצפות בו.

מקווה לשינוי
הלל
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל