המאבק באלימות נגד נשים: המודעות בעלייה, אך האם מצבן משתפר?

עוד שנה חלפה. ב 25/11 (יום שני הקרוב) נציין שוב את יום המאבק באלימות נגד נשים. הנתונים רק מהארץ פשוט מבהילים ומקוממים.

המראות אינם מרפים וטוב שכך

מרצה לפיסיקה מודרנית אמר לי פעם: " לא חייבים להבין כל דבר, אבל צריך לחיות איתו" ובכן, הנה עוד דבר שאינני מסוגל להבין אבל גם לא לחיות איתו: כ 200000 נשים רק בארצנו הקטנטונת
סבלו או סובלות מאלימות. אם לא די בכך, כ 600000 ילדים הם עדי ראיה ושמיעה לכך. לא להאמין. במאה העשרים ואחת, הקידמה נמצאת בכל מקום אך מוקצת מחמת בערות ונותרת חשוכה בבתים רבים כל כך. ודווקא על רקע האור של חג החנוכה הקרב ובא, זה מרגיז שבעתיים. בימים אלה שבהם החרות הלאומית מועלה על נס, מסתבר שעוד רחוקה הדרך אל האור והחרות החברתית של נשים רבות אצלנו פנימה ואנחנו בעידן שבו הכפר שלנו גלובלי, הכל נגיש וידוע. רק הסוד הנורא נשמר בתוך המשפחה בחדרי חדרים ולעיתים צץ החוצה בסימנים פיזייים מכוערים. כל מה שכתבתי כאן כוון לחברה שלנו כאן בארץ אבל אינני שוכח גם את מליוני הנשים בעולם. בחברות שלמות במדינות מסוימות אלימות נגד נשים היא ענין "טבעי" ו "חלק מהחיים". הנושא הזה מוזכר בהזדמנויות שונות אך לא מספיק ולא בקול המתאים. למנהיגי העולם החופשי יש נושאים שונים לעסוק בהם אך זה לא אחד מהם ואם כן אז רק באופן עקיף דרך ארגונים שונים. לא שמעתי
מעולם שהופעלו סנקציות נגד מדינה שבה אלימות נגד נשים חוצה סף מסוים, כדרך חיים. מן הסתם גם זה לא יקרה כי גם בחברות הכי פתוחות ומתורבתות לכאורה מתברר שהתופעה קיימת.

עצם איזכור הנושא כאייטם שיש להזכיר אותו שוב ושוב מעורר בי חלחלה. כנראה שמה שכל כך ברור לי, ממש לא ברור למליונים רבים בגלובוס. במקום להוסיף עוד קלישאות, אני מביא כאן
כהרגלי שיר שכתבתי כבר באחד מספרי הקודמים.


עיניים כבויות


עוֹדֶנִי טוֹבֵל בְּעֵין הַדְמָמָה,
וּדְמוּתֵךְ חוֹרֶכֶת בִּי כְּבַרְזֵל מְלוּבָּן,
בְּהְעדֵר שְבִיב שֶל תִקְוָה,
עֵיְנָיִיךְ כְּבוּיות בְּיָם הַאוֹבְדָן.

בָּעֲרוּת חַשוּכָה נְטוּלָת עֲכָּבוֹת,
מְכָבָּה בְּזָדוֹן נִיצָנֵי אִישִיוּתֵךְ,
יֵאוּש וְאֵימָה בְּפַנָיִיךְ הַשְבוּיוֹת,
צָפִים וְעוֹלִים מְשִבְרֵי דְמוּתֵךְ.

כְּקוֹרְבָּן עַל מִזְבָּח הַפְּחָדִים,
שֶל אָדָם בַּעל נֶפֶש חַבוּלָה,
מְאָבֶּדֶת לַדָעֲת אֶת טַעָם הַחַיִים,
בְּאִיתוּר רְגָעִים שֶל שַלְוָה.

הַיֵש בְּכּוֹחֵךְ לַבִּלְתִי צָפוּי?
לא אֵדָע אֶל נָכוֹן מְיִתְרָת מַבָּטֵךְ,
הַשֶקֶט סְבִיבֵךְ בְּתוךְ אֶלֶם כָּפוּי,
מוֹתִיר עַרָפֶל בְּמִשְעוֹל רְצוֹנֵךְ.

לא בִּיקָשְת לָךְ שִיחַ וַשִיג עִם הַרֶשָע,
עֵת לַקוּם מְעָפָר , לַעֲשוֹת מַעֲשֶה,
לְהַשְאִיר מְאַחוֹר אֶת עִיתוֹת הַדֶמָע,
לְהַתְחִיל מֵחָדָש בְּצָעָד גֶאֶה.



תמונה ראשית: Concha García Hernández

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל