הפוליטיקאים הישראלים: רוצים או לא רוצים שלום?

מבול ההצהרות המדיניות על כן או לא מדינה פלשתינאית, לא מוסיף לתדמית ישראל בעולם, הגרועה בלאו הכי ויוצר בלבול בקרב אזרחי המדינה ותומכיה בעולם.

 

"סייג לחוכמה שתיקה" אמרו חז"ל. לא אפשר שלא להיזכר באימרה חכמה זו לנוכח מבול ההצהרות הפוליטיות משני צידי המפה הפוליטית, מה שכונה בעבר "שמאל" ו"ימין". למה בעבר? מאחר שההגדרה "2 מדינות ל-2 עמים" היתה שכיחה בעבררק בפיהם של פעילי השמאל האולטימאטיביים, כמו יוסי שריד, אייבי נתן, לובה אליאב, שולמית אלוני, יוסי ביילין ועוד והיום היא מושמעת מפיו של ראש ממשלת ישראל. (וגם מנחם בגין עשה שלום ואריק שרון פינה שטחים) או אז, הימין אמנם נשאר ימין, אבל לפחות ברמת ההצהרות הוא נוטה קמעה שמאלה, כפי שבא לידי ביטוי בנאומיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו בבר אילן ובעצרת האו"ם. מאחר ואין בנמצא חוקרי כליות ולב, לפחות, לא כותב שורות אלו, אין אפשרות לדעת בבטחה אם הצהרות אלו מפי ראש הממשלה, נועדו לרצות את הקהילה הבין לאומית, את ידידתנו הגדולה, ארה"ב ואת שוחרי השלום בעולם כולו. אין ספק שגם מבחינה טקטית זו הצהרה נבונה, לפחות בעיני אלו- וגם הם ממחנה הימין- הסבורים שאין פרטנר בצד השני ואין עם מי לעשות שלום. ההתנהלות היום-יומית, השגרתית, לאורך זמן, מעידה שממשלת ישראל אינה "הופכת כל אבן", במטרה להשיג שלום, אינה בונה צעדי אמון כלפי הפלשתינאים ולא מנסה לקרבם לשולחן דיונים, פועלת כאילו הסטאטוס קוו הנוכחי עדיף על כל מצב אחר. בעולם- במידה ואפשר לחטוא בהכללות- מגנים את ישראל על הקפאון המדיני, רואים בה את האשם העיקרי בחוסר ההתקדמות, מקדמים הפגנות ומארגנים חרם בתחומים שונים, לא רק בגלל "שנאת ישראל" ו"שנאת היהודים", אלא גם בגין הצהרות של פוליטיקאים בכירים, ביניהם שרי ממשלה, המתבטאים נגד פתרון אפשרי, מסרבים לפתרון 2 המדינות, טוענים ש"אין כיבוש", שזו הארץ שלנו. כולה. מאז ומתמיד הייתה מחלוקת בציבוריות הישראלית לגבי הנושא הזה ואם יש מקום להביאו לדיון פומבי, יש לעשות זאת רק ב"זמן אמיתי", אולי במשאל עם, רגע לפני קבלת החלטות גורליות, שיקבעו את גורלה של ישראל לעידן ועידנים ולא בנאומים בפני ציבור נאמנים, שמטרתם לרצות את אוזני השומעים, לסבר את האוזן ובה בעת יוצרים בלבלול במערכת הפוליטית, חולקים בגלוי ובפרהסיה על "מדיניות הממשלה" המובלת ע"י ראשה. כאמור, דיונים כאלו יש לקיים בתוך הממשלה. הצהרות מהסוג שנאמרו ע"י השרים בנט, יעלון, ס/השר דנון, ח"כ אלקין ועוד, לא רק שהן מבטאות חוסר אמון בראש הממשלה, (ואולי כל זה נאמר לפי הזמנת ראש הממשלה?) אלא גורמות נזק תדמיתי בל ישוער לישראל, גם אצל תומכיה ואוהדיה הבודדים שעדיין נשארו. גם לשיטתם, של המוזכרים לעיל, היה עדיף לשתוק. כי אם אמנם, כפי שהם סבורים, אין פרטנר בצד השני ואין מי שחפץ שלום שם, אדרבא, יצאו הם מעורם על מנת להשיג שלום, יצהירו ויכריזו השכם והערב כי פניהם לשלום, יעמידו אתגרים בפני הפלשתינאים, יעשו צעדים בוני אמון, יהיו בעד מו"מ לשלום, בהנחה שאמנם אין צד שני ואין פרטנר והפלשתינאים הם שיטרפדו את הסיכוי לשלום. גם מבחינה טקטית זה עשוי להיות צעד מתוחכם, שאם היה נעשה באופן נבון ומושכל, היה משפר את תדמית ישראל בעולם ואת מעמדה הבינלאומי. אבל, "מתגנב" החשש במוחי שהימין לא נוהג בדרך זו מאחר והמה הסוברים שהפלשתינאים בכל זאת מעוניינים בשלום. ואם כך למה לקחת סיכונים?

 

מקור תמונה: FreeDigitalPhotos.net


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל