פגישת מחזור

ההזמנה המפתיעה שגילה נתן בתיבת הדואר שלו הציפה אותו בזיכרונות ישנים, האם יפגוש בה?

הייתה שעת בין-ערביים חמימה. שמים ורדרדים השרו אווירה חלומית על השכונה השלווה. נתן קרב במכוניתו אל חניית ביתו וראה, בקצה עינו, מעטפה מציצה מתיבת הדואר. הייתה זו מעטפה גדולה בצבע ירקרק שנראתה כהזמנה לחתונה. אוף, עוד פעם לנסוע לפי מפה מאולתרת לאיזה גן נידח שהיה פעם לול או רפת ולפגוש אנשים שממש לא מעניינים אותי, חלפה מחשבה במוחו העייף לאחר יום ארוך מול המחשב שבמשרדו.
כשפתח את הדף המקופל שנח בתוך המעטפה ראה מיד שטעות בידו. לא הייתה זו כלל הזמנה לחתונה, אלא משהו אחר לגמרי.

לבוגרי מחזור כ"ה

הנכם מוזמנים לפגישת מחזור

לכבוד מלאת ארבעים שנה לסיום התיכון!

הפגישה תיערך ביום שלישי 20.5.2005, בשעה 20.00

המקום: חצר בית הספר.

אפשר להביא תמונות ומזכרות

ובעיקר מומלץ להגיע במצב רוח מרומם!!!

על החתום: צוות הארגון

זו הייתה לשון ההזמנה.

נתן עיין בה שוב וגל של זיכרונות גאה בו. הגל איים להציף את הכרתו בעשרות פרטים שונים ומשונים והוא אימץ את כל כוחותיו לעשות בהם סדר.
דמותה של יעל, אהובת נעוריו, עלתה לנגד עיניו בבהירות ובחדות. כמעט ארבעים שנה לא ראה אותה אולם מראה פניה היפות היה זכור לו היטב. העיניים הירוקות הגדולות שכל כך אהב לצלול לתוכן, השפתיים המלאות והמתוקות שנצמדו לשלו בנשיקות לוהטות, השיער השחור הקצוץ והנערי שאהב "לסרק" אותו באצבעותיו. כל אלה ניצבו עתה, כמו חיים, לנגד עיניו. המחשבה שבעוד זמן קצר יפגוש בה גרמה לו ריגוש עז.

בלילה, על משכבו, לקול נשימותיה הקצובות של אתי אשתו, שכלל לא חשה בסערת רגשותיו, שחזר את פגישתו האחרונה עם יעל. שניהם היו אז לובשי מדים. היא שרתה בבסיס סמוך והייתה חוזרת מדי ערב הביתה ואילו הוא שירת ביחידה קרבית והיה מגיע הביתה רק אחת לשבועיים שלושה.
"בא נחליט שאנחנו נשארים ידידים", אמרה לו יעל לאחר שיחה קצרה שכבר ניבאה לו רעות. הם ישבו על ספסל בגן אליו הרבו ללכת בערבי הקיץ הארוכים כאשר שניהם היו עדיין תלמידי י"ב, "אנחנו בקושי מתראים ועדיף שכל אחד יהיה חופשי לנפשו".
עיניה לא פגשו את עיניו וניכר היה שהיא מסתירה משהו.
"יש לך חבר אחר, מישהו שהכרת בבסיס שלך?" שאל, מנסה לשווא לצוד את מבטה.
"לא, עזוב נתן, זה לא זה. אני פשוט לא רוצה להיות קשורה" התפתלה, מנסה לא לפגוע בו.
הוא היה בטוח שחושיו אינם מטעים אותו, אך החליט לא לשאול יותר שאלות כדי לא להכאיב לעצמו.
לאחר הדברים הללו לא מצאו עוד מה לומר איש לרעותו והוא ליווה אותה הביתה בשתיקה. בכניסה לחדר המדרגות הצמידה יעל נשיקה קלילה ללחיו ואמרה: "אל תהיה כל כך עצוב, זה לא סוף העולם, אתה עוד תראה אותי מספיק!"
אולם האמת הייתה שמאז לא ראה אותה יותר. בחופשותיו נמנע בכוונה מלעבור ליד ביתה או ללכת למקומות שידע שהיא נוהגת ללכת אליהם. היא מסרה לו מספר פעמים דרישות שלום דרך חברים משותפים אך הוא התעלם. ביקש למחוק אותה מזיכרונו.
לאורך השרות הצבאי הכיר מדי פעם נערות אחרות אך לא התקשר לאף אחת מהן. בשנתו הראשונה באוניברסיטה הכיר את אתי שלמדה יחד אתו ומהר מאוד התפתח ביניהם רומן. בשנת הלימודים השלישית התחתנו ובמהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים. חייהם התנהלו על מי מנוחות, ללא סערות גדולות. נתן כמעט ולא מצא עצמו אף פעם מהרהר במה שהיה בעבר ועל כן היה כה מופתע מהריגוש העז שעוררה בו ההזמנה לפגישת המחזור.

חנן, ידידו מנוער וחברו לספסל הלימודים, בא במכוניתו הגדולה לאסוף אותו בערב הפגישה ויחד נסעו לבית ספרם הישן. שניהם היו נרגשים מן הפגישה הצפויה. בדרך העלו שמות של חברים וחברות ותהו במי מהם יפגשו הערב. את שמה של יעל נמנעו, משום מה, מלהזכיר.
מגרש החנייה הקטן הצמוד לבית הספר היה כבר מלא והם נאלצו לחנות בקצה הרחוב. הרמקולים השמיעו שירים ישראלים ישנים. חצר בית הספר הייתה מוארת בשרשרות של נורות ומקושטת בדגלי המדינה, העיר ובית הספר. ליד השער ניצב שולחן ומאחוריו שתיים מן המארגנות. הן קבלו בקריאות שמחה את כל מי שהגיע והצמידו לחולצתו תג עם שמו, שהיה מוכן מבעוד מועד בתוך קופסת פלסטיק גדולה. לנשים הצמידו את שם נעוריהן, כמובן.
נתן וחנן עברו בין החבורות שכבר עמדו בחצר ושוחחו. לחיצות ידיים, חיבוקים, מבטים האומדים את המפרצים בשיער, הכרס המשתפלת מעל חגורת המכנסיים, הירכיים שהתרחבו, השיער הצבוע והקמטים שנוספו. כל אחד חושב ששיני הזמן נגסו רק בחבריו...
עיניו של נתן שוטטו בעצבנות בחצר. לא הייתה לו סבלנות לשיחות החוזרות על עצמן. הוא חיפש את יעל.
לפתע קרא לו חנן ואמר:
"נתן, נדמה לי שכאן אתה תתעכב יותר זמן. אם אני לא טועה אתה ויעל הייתם חברים פעם, נכון?" קרא כשהוא מצביע על שתי נשים שעמדו ודברו בשקט. אחת מהן הפנתה את ראשה.
העיניים נשארו כשהיו אולם כל היתר השתנה. במצח וסביב העיניים הצטברו קמטים. השפתיים נעשו דקות יותר ואודם צעקני היה מרוח עליהן. השיער הצבוע נראה עייף ויבש. הגוף התמיר התמלא ונעשה כבד. הבגדים הסתמיים וחסרי הייחוד לא החמיאו לו.
קריאתו של חנן הביכה את נתן. הוא הושיט ליעל את ידו ואמר:
"נכון מאוד, היינו חברים כמעט שנה".
"נתן", בקולה הייתה הפתעה אמיתית. היא לחצה את ידו, אחר כך נמלכה בדעתה וחבקה אותו חיבוק ארוך. כשהתרחקה חייכה אליו חיוך עייף. הוא חיפש את הזיק השובב שהיה לה בעיניים, אך זה כבה.
הם לא שמו לב שנשארו לבדם. חנן וגם בת שיחתה של יעל התרחקו.
"ארבעים שנה, ארבעים שנה", מלמלה יעל והביטה בראשו המקריח, "איפה הבלורית שלך?" צחקה.
השיחה ביניהם קרטעה.
"מה אתה עושה היום?"
"ואת?"
"כמה ילדים יש לך?"
"איפה את/אתה גר/ה?"
"את מי מהחבר'ה הישנים כבר פגשת?"
ועוד כהנה שאלות נדושות.

"זיכרונות נעורים, מן הראוי שישמרו לעד במדור הזיכרונות, כך ייטב לכולם", משפט זה שקרא פעם נתן, הבזיק עתה במוחו וטעם מריר של אכזבה עמד בפיו.
 
תמונה ראשית: Plinial
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל