"מגילות כורדיסטן" - הסופר והמשורר שאול אלעזר

המסע האמיץ שעשה שאול אלעזר אל כורדיסטן, המחוז בו נולד, הסיפורים והמורשת שאסף מזקני העדה מתקבצים בספר ייחודי ומרגש שהוא כתב ומנחיל לדורות הבאים.

יהדות כורדיסטן

להבדיל משאר העדות, נראה כי ישנה עדה אחת הנחבאת אל הכלים, ובין הכלים היא מקפידה לשמור על מורשתה עתיקת היומין, וזו עדת יהודי כורדיסטן. היא אינה מתהדרת בריש גלי בתרבותה העשירה, הגם שיש לה את כל הסיבות לכך.
אודה ואתוודה שאני לא ידעתי על עדה זו דבר וגם לא רבע דבר, עד אשר פגשתי בשאול אלעזר, תושב אשקלון מאז שנת 1952, גמלאי משטרת ישראל, קצין מודיעין בעברו ומומחה פוליגרף.
הוא הקדיש 5 שנים למחקר תולדות עדתו, עד השלמת ספרו "מגילות כורדיסטן".
בספר הזה הוא מגולל את סיפורה של העדה שתחילתה בגלות אשור. אחרי נדודים רבים, רדיפות ותלאות, התמקמו אבותיו הקדמונים באזור הקווקאז, וכלשונו:
"תולדות המשפחה החלו עם מסע של יהודים דוברי ארמית מאיראן צפונה, בואכה ארץ כּוזאר ... אבות אבותי בני הקווקאז ההררי עסקו בתורה בשעת רצון ועמדו על נפשם ביום צרה".
ואכן, הם עמדו על נפשם. בניגוד לשאר הגלויות שהשלימו עם גורלם בהכנעה והתרפסות בפני הגויים "היה בהם, ביהודי הקווקאז, שילוב מופלא של סַפְרָא וְסַיְיפָא, - אנשי ספר וחרב. בהיותם מרוחקים מן הערים הגדולות הם לא נחשפו לדפי ההיסטוריה, והעדויות אודותם מעטות. לפי עדותו של הנוסע יוסף יהודה טשרני: 'משבט יששכר היו חכמים גדולים ומקנה רב היה להם, ונשיאים היו להם... ושלום היה ביניהם ובין אחיהם משבט ראובן אשר תמיד לחמו עם שכניהם ושללו את שללם''.
ואין תימה שהסבא רבא, חכם שמעון "היה מתהלך בשווקים וברחובות עם חרב על ירכו, וכאשר למד תורה הניחה לצידו".
סיפורו המשפחתי של שאול אלעזר החל לפני מאות שנים "ונמשך לפי חלק מהמקורות והעדויות, כאודיסיאה קווקאזית, שעה שארבעים משפחות נמלטו לפני כ – 300 שנה, מפני האסלאם השיעי מן העיר דרבאנט אשר בקווקאז ההררי, אל הערים ק'רדאך וסלימניה אשר בצפון עיראק" ועד עלייתם לישראל בשנת 1951.

למען הדורות הבאים

יהדות כורדיסטן התרכזה בשני עברי הפרת והחידקל היא ארם נהריים, אזור המשתרע מן הקווקאז וימת אורמיה בצפון עד שיפולי בגדאד בדרום, ונשלטה על ידי ממלכות אשור ובבל, פרס-ומדי, עד עליית האסלאם והאימפריה העותומנית.
בספרו "מגילות כורדיסטן" הכותב שואף להנחיל לדורות הבאים את מורשת עדתו הרחבה והשורשית ואת מכמניה הגנוזים, את אורחות החיים והפולקלור העשיר, ואת השפה הארמית עם אִמרות הכנף וניבי הלשון, אותם הטביעו בימי גלותם. הוא מספר ברוב חן ובטוב טעם, בשפתו הנעימה והרהוטה את הסיפור המשפחתי, באמצעותו הוא מגולל סיפורה של עדה, המשתייכת על פי העדויות לצאצאי עשרת השבטים, וכל סיפור גורר אחריו סיפור נוסף במין מארג טבעי, מעשי מרכבה שהזכירו לי את סגנונו של הסופר שי עגנון. וכך בקולמוס כירורגי הוא מיטיב לספר סיפורים פיקנטיים מנוף ילדותו, ולצייר תמונות ברורות וחדות עד כי חיותן כמעט נוכחת לעיני הקורא. תמונות עולות ויורדות המתחלפות זו עם זו, לובשות צורה ופושטות צורה.
בשעת קריאה אני רואה את הדמויות נוכחות אל מול עיניי, ממש כמו עדותו של הסופר עצמו ברגעי השיא של ביקורו בכְּנִישְׁתָּא – בית הכנסת, שהפך למסגד, בשעה שהוא מתלבט באם לקרוא 'קריאת שמע' במקום:
"והנה חכם נסים מרחף לצידי, מביט בי בעיניו הטובות ולוחש לי בקול מלאכי 'קְרָא בְּרוֹנִי קְרָא, ח'וֹ כְּנִישְׁתָּא נוֹשָׁאן יָא - קרא בני קרא, הרי כּנסת זו שלנו היא'. אחרי זה הצניע את גופו כלא היה כפי שנהג כל ימיו, חמק לתוך ארון הספרים ועלה אתו אל בין הרקיעים. בו ברגע דרשתי את עלבונו של הסבא ואת עלבונה של הכנישתא".
"קראתי בקול שמע ישראל/ / ברכת שהחיינו / השם מלך / יהי שם השם מבורך כפי שלא קראתי מעולם
שאול אלעזר: "השייח' והאִסלאם הפנאטי רתחו מזעם על כי הֵעזתי להתפלל במקום ה'קדוש' להם. הם הורידו את הפוסטים שפרסמתי כל אימת שעלו".

חמש שנות מחקר

שאול היה בן חמש וחצי בעלותו ארצה ועדיין חקוקים בזיכרונו מקצת מן האירועים שחווה בילדותו, מעין גירסתא דינקותא, וכדברי המשורר ביאליק: "הֲלֹא שְׁמוּרָה עַד-הַיּוֹם בְּעֵינָהּ... דְּמוּת יַלְדוּתִי הַקְּדוֹשָׁה" ('אחד אחד ובאין רואה').

אין זה סיפור משפחתי גרידא אלא מחקר היסטורי המתפרש על פני 450 עמודים מלאים כרימון. מחקר שארך 5 שנים, ראשון מסוגו בעדת יוצאי כורדיסטן.


מה הם מקורות המידע שלך?

"חיטטתי בספרים ושאלתי את הזקנים. ליקטתי כל אינפורמציה שנקרתה בדרכי, לא הזנחתי גם לא רסיסי מידע, וכך טיפין טיפין הרכבתי את פאזל המגילה. בסופה של המגילה תמצא 37 מקורות עיון מדעיים-היסטוריים, כאשר במקביל תשאלתי עשרות זקנים אותם פגשתי בכל מקום בו קיים ריכוז של בני העדה, החל מנהריה אשר בצפון ועד מושב גבעולים אשר בנגב. רבים מהם הלכו כבר לעולמם, ואילולא הפרויקט הזה, הם היו לוקחים עימם גם את סיפוריהם".

וכך הנציח הסופר פרקי היסטוריה עלומה של 3 קהילות: יוצאי חלבג'ה, יוצאי סלימניה, ובני ק'רדאך (פליטי הקווקאז ההררי, עליהם נמנה הסופר), לפני רדתן אל תהום הנשייה.
כמו גם, להשלמת הספר, נטל הסופר סיכון וביקר בבית העלמין ובשכונה היהודית בעיר חלבג'ה שנמצאת תחת השפעה איראנית. הוא ביקר גם בעיר סלימניה וחדר לכנישתא שבהּ הסבא שלו שימש כרב ומקובל, ואשר הפכה למסגד.

לא פחדת?

"לא פחדתי משום שאני הרפתקן מטבעי, לטוב ולרע, אבל נקטתי אמצעי זהירות מפני הבלתי צפוי. בכורדיסטן העיראקית שולטות שתי משפחות שבטיות; השבט הברזאני שולט בצפון החבל הכורדי עם אוריינטציה מערבית. אני ביקרתי דווקא בדרום החבל שם שולט השבט הטלבאני, ולו אוריינטציה איראנית. הערים בהן ביקרתי סמוכות מאוד לגבול האיראני; חַלָבְּגָ'ה עיר הולדתי וּסְלֵימַנִיָה בה חיו הסבא ואבות אבותיו 4 דורות לאחור. הזיקה של הערים האלה לאיראן החלה עוד מן הימים בהם מרדו בשלטונו של סדאם חוסיין ונמלטו לאיראן אחרי שהעיר חלבג'ה הותקפה בגז עצבים על ידי הרודן העירקי. רבים מן החברים הכורדים שלי בפייסבוק הזהירו אותי שלא לבקר בה בשל הסוכנים האיראניים ש"מסתובבים בכל פינה".
מוכתר העיר, מר חמא-שריף-חלבג'אי, נשמע כמי שעלבו בו כאשר הבעתי בפניו את חששותי. הוא נתן לי את מילתו: 'הסר דאגה אחי, הרי אתה יליד העיר. יש לך את החסות שלי. אני אקח אותך אתי יד ביד לאן שצריך', וכך היה".

"איך חצית את הגבול" אני שואל "הרי עיראק היא מדינת אויב"?

"אל תשכח שהכורדים הם בני ברית סמויים של מדינת ישראל. בתחילה חשבתי לטוס דרך עמאן או דרך אירופה ישירות לאִירְבִּיל, בירת החבל הכורדי. אחד מקציני המשטרה בעיר, חברי לפייסבוק, אמר לי לקונית "אתה ומזלך. זה מאוד גורלי מי יקבל את פניך בשדה התעופה, ערבי או כורדי" והציע לי את החלופה האחרת. ואכן נסעתי בדרך שכבר נסללה על ידי קודמַי. טסתי לאיסטנבול ומשם לקחתי מטוס עד העיר ג'זירא במשולש הגבולות טורקיה-סוריה-עיראק (בעיר זו נולדו הוריו של מיקי לוי, יו"ר הכנסת).
כאשר חציתי את הגבול הפקיד הכורדי עיין בדרכון הישראלי, שאל אותי למטרת בואי, השבתי לו "ביקור מולדת" והוא חייך, מסר לידי תעודת מסע שבאה להחליף את הדרכון. הוא הציע לי להסתיר היטב את הדרכון ושחרר אותי לדרכי. אחרי זה התניידתי באמצעות מוניות ובסיועם של חברים טובים מן הפייסבוק".
מקצת החברים מן הפייסבוק בפתח "מסגד הרובע היהודי" בעיר סלימניה.
משמאל: ה"ה קאקא קמראן, חסן סלאם, אני הקטן, חמיד קמאראן והמוכתר של הרובע היהודי.

הספר כתוב בדרך מאוד ייחודית שכמותה לא מצאתי בספרות המקובלת;
בצד הסיפורת, שיש בה הדים לסגנונו של הסופר שי עגנון, זורמים מדי פעם גם קטעי שירה בסגנון שירת ספרד.

"למה לערבב סיפור עם שירה"? שאלתי אותו בכעין התרסה.

"השירה היא נשמת אפי ואני שוחה בה כבתוך שלי מאז היותי ילד. בעוד הסיפור נכפה עלי לעת זִקנה אחרי שנרתמתי לאותה שליחות שנטלתי על עצמי. שפר מזלי והסינתיזה בין השניים צלחה, כך אמרו לי רבים וטובים. יתרה מכך, רוב השירים הם חלק מן ההיסטוריה והפולקלור של יהודי כורדיסטן, וחשוב היה לי לנער אותם מן האבק שדבק בהם".

ואכן, שירתו של שאול אלעזר היא קצבית וענוגה, עם קסם מיוחד. פעמִים מפכַּה היא לאיטה מתוך הסיפור, ופעמים היא פורצת מאליה. כך למשל כאשר הסופר מתוודע לראשונה לאודיסיאה של נדידת אבות אבותיו מן הקווקאז ההררי לעיר סלימניה;

"תמר אחזה בכוס התה... חייכה אל הצללית שריצדה בקרקעיתה, הגניבה אלי מבט שובב משהו והחלה לזמזם בקול חרישי, קול שהלך וגבר, ופתחה בשיר...
- "מכל השיר הזה הבנתי רק את תחילתו: טוּרָאנֵי קוֹמֵי, - הרים שחורים".
- "נכון. זה מה שגם אני הבנתי, הסבתא שלי הייתה שרה אותו בימים של געגועים. היא אמרה שאת השיר הזה שרו היהודים כאשר נדדו בין הנחלים וההרים הגבוהים דרומה:
טוּרָאנֵי קוֹמֵי פִּתְחוּ הַשַׁעַר,
אֲרוּכָּה הַדֶּרֶך, שַׁעַל אַחַר שַׁעַל –
הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים לֹא יַפְחִידוּנוּ,
גָּם לֹא הַטְּרָשִׁים בְּרָאשֵי הַגְּבָעוֹת -
אֵשׁ בּוֹעֶרֶת הִיא, גִּיצֵּיהַ יַדְלִיקוּנוּ,
עֲזָּה מִכֹּל צַעַר וּמִכֹּל הַתְלָאוֹת - -

עשרות קטעי שירה מתלווים אל הסיפורת אותם תרגם הסופר וחרז ביד אומן, וזאת בנוסף לשירים רבים שהם פרי עטו.


ביקור בעיר הולדתו

בנובמבר 2018 ביקר הסופר בחלבג'ה, עיר הולדתו. תחילה פנה לאתר ההנצחה שהוקם בעיר לזכרם של נפגעי ההפצצה הכימית, בה נהרגו תוך שנה כ- 10,000 איש ורבבות הפכו נכים.
הסופר, ואם תרצו; המשורר, הביא עימו לאתר שיר קינה שכתב על גורלה של העיר:
אָנִי הַקָטָן, לֹא עוֹד הוֹזֶה בַּכּוֹכָבִים מֵעַל גַג בֵּיתִי, בְּכּוּרְדִיסְטָן.
גָם לֹא אֶחְגוֹג אֶת הַסַהֲרָאן, עִם הַבֵּיצִים שֶצְבוּעוֹת בִּיפִי קְלִיפָּתָן --
וְהַמַעֲיָין הַקָטָן, לֹא עוֹד שוֹטֵף נָשִים הַשָרוֹת לִכְבִיסָתָן --


הִצְהִיב הַבּוּסְתָּן בְּהָרֵי כּוּרְדִיסְטָאן, לֹא הֵנֵּצוּ רִימוֹנָיו.
וּמִגְדַּל הָעִיר בּוֹשֵש קוֹל פַּעֲמוֹנָיו --
הֵילִיל הַתָּן בְּעָרֵי כּוּרְדִיסְטָאן. סַהַר מִלֵיל כָּבוּ אוֹרוֹתָיו,
וְכֶּלֶב בְּצָהֳרֵי יוֹם: הָב הָב, הָב-לִי הָב --

וְהָעִיר תִקְטַן. בְּכָל מִפְתַּן זִבְחֵי שָטָן,
שֶבַע פִּי אֶלֶף שַק בַּחֲגוֹרָיו, וִילָדוֹת שֶקָפְאוּ בְּחֵיק בּוּבָּתָן --

הַיֶלֶד הַקָטָן -
שִבְעֲתַיִים גָדַל וְהִרְחִיב צְעָדָיו. וּכְבָר הִתְגַבְּרוּ שְנוֹתָיו
עַל שְנֵי חַיֵּי אִימָא שֶצְעִירָה וְיָפָה, וְאֵיך הַכָּד עַל כְּתֵפָהּ,
וְהַבַּיִת הַגָבוֹהַ עַל שְתֵי קוֹמוֹתָיו ---

את שיר הקינה, מתורגם לערבית, הוא מסר לידי מנהל האתר בתום הסיור, והמוכתר נתן לו את ספר העיר חלבג'ה לאות הוקרה.
שאול אלעזר סייר לאחר מכן בשכונת מגוריו שהפכה למחנה פליטים, ובבית העלמין היהודי שהפך להיות שכונת מגורים ברובו.




כך קיפד את חייו נוריאל, דוד רבא של הסופר, ועוד 5 מבני המשפחה המורחבת. סיפורו של הסבא חכם נסים היה עלול להסתיים באותה דרך אלמלא נמלט על נפשו.
"רבות העדויות, ובספרי זה ציינתי רק חלק קטן ממה שהשמיעו הזקנים באוזני. ובכל דור ודור בשעת ליקוי מאורות, היה השטן מרים את ראשו, ומטיל את קוביותיו;
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַיסָּר / מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
אחד המאפיינים הבולטים בספר היא הדרך בה הכותב שוזר פסוקים מן התנ"ך כאילו היו אלה חלק בלתי נפרד מן הטקסט. כך למשל כאשר המשפחה מתבשרת על מותו של הקצין היהודי, שאול אלעזר, במלחמת הטורקים ברוסים:

"בהגיע הבשורה ליוסה הוא איבד את עשתונותיו, צרח וקילל את 'הסולטן הטיפש' ושבר כל חפץ שנקרה בדרכו.
"אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" נזכר חכם נסים בקינתו של דוד.......
בהיעדרו של שאול הם נראו כשני כבשים תועים......
"בוא עימי אח'ונא, אל חכם שמעון נלך ועימו ניוועץ" הציע לו חכם נסים. ......
אחרי שהתאושש, אמר להם חכם שמעון בקול חנוק:
'כתבה תורה: וְחָקַרְתָּ, וְשָאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֶמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, לכו וחקרו בדבר"....

הלכו שניהם, חקרו, שאלו ובדקו, עד אשר נמצא המבשר:
'וְהִנֵּה אִיש בָּא מִן הַמַּחֲנֶה.. וַיּאמֶר: הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמוּתוּ, וְגַם שָאוּל'.
שבו שניהם והעידו בפני חכם שמעון...."

הקצין שאול אלעזר, דוד רבא של הסופר, נפל במלה"ע ה - 1 על אדמת הקווקאז ההררי, ערש אבותיו הקדמונים, ומקום קבורתו לא נודע.
הסופר שאול אלעזר נולד בשנת 1945, בסוף מלה"ע ה - 2 והוא קרוי על שמו.

בכך נסגר המעגל של "מגילות כורדיסטן",
ונפתח מעגל המחתרות והעליה לישראל.
על כך בכתבה הבאה.

אָנִי הַקָטָן, לֹא עוֹד הוֹזֶה בַּכּוֹכָבִים מֵעַל גַג בֵּיתִי, בְּכּוּרְדִיסְטָן.
גָם לֹא אֶחְגוֹג אֶת הַסַהֲרָאן, עִם הַבֵּיצִים שֶצְבוּעוֹת בִּיפִי קְלִיפָּתָן --
וְהַמַעֲיָין הַקָטָן, לֹא עוֹד שוֹטֵף נָשִים הַשָרוֹת לִכְבִיסָתָן --


הִצְהִיב הַבּוּסְתָּן בְּהָרֵי כּוּרְדִיסְטָאן, לֹא הֵנֵּצוּ רִימוֹנָיו.
וּמִגְדַּל הָעִיר בּוֹשֵש קוֹל פַּעֲמוֹנָיו --
הֵילִיל הַתָּן בְּעָרֵי כּוּרְדִיסְטָאן. סַהַר מִלֵיל כָּבוּ אוֹרוֹתָיו,
וְכֶּלֶב בְּצָהֳרֵי יוֹם: הָב הָב, הָב-לִי הָב --

וְהָעִיר תִקְטַן. בְּכָל מִפְתַּן זִבְחֵי שָטָן,
שֶבַע פִּי אֶלֶף שַק בַּחֲגוֹרָיו, וִילָדוֹת שֶקָפְאוּ בְּחֵיק בּוּבָּתָן --

הַיֶלֶד הַקָטָן -
שִבְעֲתַיִים גָדַל וְהִרְחִיב צְעָדָיו. וּכְבָר הִתְגַבְּרוּ שְנוֹתָיו
עַל שְנֵי חַיֵּי אִימָא שֶצְעִירָה וְיָפָה, וְאֵיך הַכָּד עַל כְּתֵפָהּ,
וְהַבַּיִת הַגָבוֹהַ עַל שְתֵי קוֹמוֹתָיו ---

את שיר הקינה, מתורגם לערבית, הוא מסר לידי מנהל האתר בתום הסיור, והמוכתר נתן לו את ספר העיר חלבג'ה לאות הוקרה.
שאול אלעזר סייר לאחר מכן בשכונת מגוריו שהפכה למחנה פליטים, ובבית העלמין היהודי שהפך להיות שכונת מגורים ברובו.

מאפיין נוסף בספרו הוא שילוב ביטויים או שירים בארמית בין דפי הספר.
לשאלתי "וכל זה למה?" השיב:
"המטרה היא להיות קרוב עד כמה שיותר לאותנטיות של הסיפור, ובעיקר, להנחיל לדור הבא את שפת אבותינו הקרויה בפינו לִישָׁאנָא נוֹשָׁאן – הלשון שלנו".

הרי לכם דוגמית מתוך הספר:
מרים (סבתא רבתא של הסופר) נפרדת מהבן לפני צאתו למלחמת הטורקים באנגלים בפלסטינה:
"דָּאהֵי בַּק'וּרְבָּאן אוֹ תְּרֵי עֵינוֹךְ / הָאר לֵיכָּא גֵיזֵ(ל)ית פִּילְתַּאיָאן בָּארוֹךְ -

אֶהְיֶה כַּפָּרָה עָל שְׁתֵי עֵינֵיךָ.
בְּכָל אֲשֶׁר תֵלֵךְ, אִמָא אָחֲרֵיךָ - -

וכאשר היא מבחינה באחד הקצינים חולף על פניהם, היא קוראת לעברו:

אָייְ סָארְבָּאז חַ'אנָה רֵישָׁא דּוֹ דָּאשְׁתָּא / בְּרוֹנִי גָּא אִידוֹךְ, אָתּוּ אִימָאנְתָּא –

אַתָּה הַמְּפָקֵד בַּשָׂדֶה, אֶת בְּנִי הֵן תָּשִׁיב,
פִּיקָדוֹן הוּא בְּיָדְךָ, אֵימוּנִי אָל תַּכְזִיב - -

"הקצין שהיה קשוב כנראה לרגשותיה, הביט בה בעיניים מבינות, חייך במבוכה והניח את ידו על לוח ליבו, כמי שמבטיח לה לעשות את שביקשה".


בצד השירה העצובה מצאתי גם שירים שמחים, והרבה סיפורי אהבה.
כך למשל כאשר יוסה, סבו של הסופר, מתאהב בצ'חלה:

"כשהתמזל מזלו וזכה לראותה גם אם מרחוק, משהו בו היה מתרונן, מתנגן בו ושר:
גָּא תָּרָא יֵינָא, אֶזְיוֹ חֶ'זְיָאלִי / עֵינִי בְּהִירִיוָו'א, רָבָּא פֶּסְחָ'אלִי –

מִפִּתְחָהּ שֶׁל דֶלֶת פִּתְאוֹם רְאִיתִיהָ,
שְׁתֵי עֵינָי בָּהַרוּ, שִׂמְחַתִי הִרְקִיעָה - -

יוסה אינו מרפה עד אשר צ'חלה משיבה לו אהבה:

"לא נדע לעולם את אשר אמר לה לצ'חלה ומה זו השיבה לו ... כל שידוע הוא שבחזרתם נשא יוסה את הכד, נתקף ברוח של עליזות שובבה ונתן את קולו בשיר:

חָ'א ז'וֹרָא מָאהֶי מְאִידָאוְו דּוּקָ'אלִי / אָגָא לִיתְוָואלָא, חֵ'ירָא נֵשְׁקָ'אלִי –

אֶת כַּדָהּ מִיַדָהּ לָקַחְתִּי בְּמַפְתִיעַ,
לֹא שָׁתָה אֶת לִיבָּהּ / חִישׁ נִישַׁקְתִיהָ - -

השפה הארמית

מאפיין נוסף בספרו הוא שילוב ביטויים או שירים בארמית בין דפי הספר.
לשאלתי "וכל זה למה?" השיב:
"המטרה היא להיות קרוב עד כמה שיותר לאותנטיות של הסיפור, ובעיקר, להנחיל לדור הבא את שפת אבותינו הקרויה בפינו לִישָׁאנָא נוֹשָׁאן – הלשון שלנו".

הרי לכם דוגמית מתוך הספר:
מרים (סבתא רבתא של הסופר) נפרדת מהבן לפני צאתו למלחמת הטורקים באנגלים בפלסטינה:
"דָּאהֵי בַּק'וּרְבָּאן אוֹ תְּרֵי עֵינוֹךְ / הָאר לֵיכָּא גֵיזֵ(ל)ית פִּילְתַּאיָאן בָּארוֹךְ -

אֶהְיֶה כַּפָּרָה עָל שְׁתֵי עֵינֵיךָ.
בְּכָל אֲשֶׁר תֵלֵךְ, אִמָא אָחֲרֵיךָ - -

וכאשר היא מבחינה באחד הקצינים חולף על פניהם, היא קוראת לעברו:

אָייְ סָארְבָּאז חַ'אנָה רֵישָׁא דּוֹ דָּאשְׁתָּא / בְּרוֹנִי גָּא אִידוֹךְ, אָתּוּ אִימָאנְתָּא –

אַתָּה הַמְּפָקֵד בַּשָׂדֶה, אֶת בְּנִי הֵן תָּשִׁיב,
פִּיקָדוֹן הוּא בְּיָדְךָ, אֵימוּנִי אָל תַּכְזִיב - -

"הקצין שהיה קשוב כנראה לרגשותיה, הביט בה בעיניים מבינות, חייך במבוכה והניח את ידו על לוח ליבו, כמי שמבטיח לה לעשות את שביקשה".


בצד השירה העצובה מצאתי גם שירים שמחים, והרבה סיפורי אהבה.
כך למשל כאשר יוסה, סבו של הסופר, מתאהב בצ'חלה:

"כשהתמזל מזלו וזכה לראותה גם אם מרחוק, משהו בו היה מתרונן, מתנגן בו ושר:
גָּא תָּרָא יֵינָא, אֶזְיוֹ חֶ'זְיָאלִי / עֵינִי בְּהִירִיוָו'א, רָבָּא פֶּסְחָ'אלִי –

מִפִּתְחָהּ שֶׁל דֶלֶת פִּתְאוֹם רְאִיתִיהָ,
שְׁתֵי עֵינָי בָּהַרוּ, שִׂמְחַתִי הִרְקִיעָה - -

יוסה אינו מרפה עד אשר צ'חלה משיבה לו אהבה:

"לא נדע לעולם את אשר אמר לה לצ'חלה ומה זו השיבה לו ... כל שידוע הוא שבחזרתם נשא יוסה את הכד, נתקף ברוח של עליזות שובבה ונתן את קולו בשיר:

חָ'א ז'וֹרָא מָאהֶי מְאִידָאוְו דּוּקָ'אלִי / אָגָא לִיתְוָואלָא, חֵ'ירָא נֵשְׁקָ'אלִי –

אֶת כַּדָהּ מִיַדָהּ לָקַחְתִּי בְּמַפְתִיעַ,
לֹא שָׁתָה אֶת לִיבָּהּ / חִישׁ נִישַׁקְתִיהָ - -

סיפור אהבתו של הסבא מסתיים בצורה טרגית, ואל יצפה הקורא ממני כי אגלה את סופו.

כל סיפורי האהבה, כמו שאר הסיפורים בספרנו זה, הם אמת ומעשה שהיה.
כך גם אהבתה הנכזבת של מזאלה אשר הארוס שלה (יוסף, דודו של הסופר) מפנה אליה עורף:
"הולכת היתה אל הגבעות, מביטה למרחקים, מתייפחת ומבכה את גורלה. קינתה נישאת ברוח אל גגות סלימניה, ושם, יוסף מתהפך על משכבו, אינו מוצא מנוח ולבו נקרע..... אנשי ההרים שומעים איך קולה בוקע מראשי הגבעות וליבם עימה. סיפור אהבתה הפך לאגדה, ושיר הנאהבים לִימוֹ גְיָיאן - לִימוֹ הַיָקָר נקשר בשמה.

לִימוֹ הוֹ לִימוֹ, אֵיךְ אוֹתִי נָטַשְתָּ,
הִבְשִיל הַתַּפּוּחַ לִימוֹ גְיָיאן, נִיצָּתוֹ תָּלַשְתָּ –

לִימוֹ רְאֵה נָא אֵיךְ בִּטְנִי מִתְיַיסֶּרֶת,
מָשְכֵנִי אַחֲרֶיךָ לִימוֹ גְיָיאן, הֵן לֹא תִּמְצָא אֲחֶרֶת --

ברגע של התפכחות, היא מבינה שאין תוחלת לאהבתה. המעט שהיא מבקשת:

צְרוֹר אוֹתִי כְּמִטְפַּחַת, בְּכִּיסְךָ הֲנִיחֵנִי,
כַּפָּרָה עָלֶיךָ לִימוֹ גְיָיאן, אַל תַּשְלִיכֵנִי!

קינת האימהות

הסופר מנציח בספרו מנהגים ייחודיים שהיו נהוגים רק ביהדות כורדיסטן, המצע קצר כדי לפרט את כולם, ואם רק בשל כך נכתב הספר "דיינו". בין דפי הספר מתוארים חיים של שיגרה, בהם ימים של שמחה ואושר, שהופרעו לעתים על ידי התנכלויות ששיאן: רצח של גברים וחטיפות נשים. כמעט כל משפחה בגלות אשור התאבלה על אחת הנשים שנחטפה, או על הירצחו של אחד הגברים.

הקינה שנשאו האימהות נגעה בי יותר מכל:
"ביום תשעה באב, בשעה שהגברים היו מתפלשים על רצפת הכנישתא, קוראים את מגילת 'איכה' ואת ספר 'איוב' ומבכים את חורבן בית המקדש, היו האימהות עולות אל הגגות, ומבכות את אובדן הבנים;
לֵילֵה שִׁינָא, - ליל קינה
לָא הֵיאזָ(לְ)ת בְּרָאתִּי דַאשְׁתָּא-דַּאשְׁתָא / בַּדָּאיְ לֵילֵה וָו'איְ לִי דָּאֶיה --
לָא הֵיאזֶ(לְ)ת בְּרוֹנִי טוּרָא-טוּרָא / אָייְ-הָוָו'אר בְּרוֹנִי מֶן דָּאיְ שְׁלֵימָאנְיֶה ......

אַל תֵּלְכִי לַשָּׂדֶה, לַמִּרְעֶה לֹא תֵּלֵכִי, אַל תֵּלֵךְ אֶל הָהָר, בֵּין הָרִים לֹא תֵּלֵכָהּ,
פֶּן חַיַּת הַשָּׂדֶה תִּדְלֹק אַחָרַיְכִי - שָׁם כּוֹחוֹת הַטֻּמְאָה יִקְּחוּ אֶת חַיֶּיךָ,
הַלַּיְלָה אֶשָּׂא נְהִי, אֲרִימָהּ קוֹל בֶּכִי - אוֹיָה-מַר יַלְּדִי, הַגּוֹי בָּא עָלֶיךָ - - ......

כך קיפד את חייו נוריאל, דוד רבא של הסופר, ועוד 5 מבני המשפחה המורחבת. סיפורו של הסבא חכם נסים היה עלול להסתיים באותה דרך אלמלא נמלט על נפשו.
"רבות העדויות, ובספרי זה ציינתי רק חלק קטן ממה שהשמיעו הזקנים באוזני. ובכל דור ודור בשעת ליקוי מאורות, היה השטן מרים את ראשו, ומטיל את קוביותיו;
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַיסָּר / מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
אחד המאפיינים הבולטים בספר היא הדרך בה הכותב שוזר פסוקים מן התנ"ך כאילו היו אלה חלק בלתי נפרד מן הטקסט. כך למשל כאשר המשפחה מתבשרת על מותו של הקצין היהודי, שאול אלעזר, במלחמת הטורקים ברוסים:

"בהגיע הבשורה ליוסה הוא איבד את עשתונותיו, צרח וקילל את 'הסולטן הטיפש' ושבר כל חפץ שנקרה בדרכו.
"אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" נזכר חכם נסים בקינתו של דוד.......
בהיעדרו של שאול הם נראו כשני כבשים תועים......
"בוא עימי אח'ונא, אל חכם שמעון נלך ועימו ניוועץ" הציע לו חכם נסים. ......
אחרי שהתאושש, אמר להם חכם שמעון בקול חנוק:
'כתבה תורה: וְחָקַרְתָּ, וְשָאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֶמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, לכו וחקרו בדבר"....

הלכו שניהם, חקרו, שאלו ובדקו, עד אשר נמצא המבשר:
'וְהִנֵּה אִיש בָּא מִן הַמַּחֲנֶה.. וַיּאמֶר: הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמוּתוּ, וְגַם שָאוּל'.
שבו שניהם והעידו בפני חכם שמעון...."

הקצין שאול אלעזר, דוד רבא של הסופר, נפל במלה"ע ה - 1 על אדמת הקווקאז ההררי, ערש אבותיו הקדמונים, ומקום קבורתו לא נודע.
הסופר שאול אלעזר נולד בשנת 1945, בסוף מלה"ע ה - 2 והוא קרוי על שמו.

בכך נסגר המעגל של "מגילות כורדיסטן",
ונפתח מעגל המחתרות והעליה לישראל.
על כך בכתבה הבאה.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל