על המגזר הדתי ועל המגדר הקשיש

בימים אלה טלטלה גדולה בעולם החרדי. מותו של המחנך, הסופר הנערץ, חיים ולדר, ששלח יד בנפשו באופן מפתיע. שוב ושוב עולה השאלה מה קורה בעולם החרדי, שכל פעם מזועזע מחדש, ממעשים חריגים שכאלה.

בימים אלה טלטלה גדולה בעולם החרדי. מותו של המחנך, הסופר הנערץ, חיים ולדר, ששלח יד בנפשו באופן מפתיע. שוב ושוב עולה השאלה מה קורה בעולם החרדי, שכל פעם מזועזע מחדש, ממעשים חריגים שכאלה.
כמובן שאין להכליל את כל הציבור החרדי במעשיהם של יחידים. כידוע עד היום אין הכוונה פסיכולגית לאותם תלמידי חכמים, שלא כולם מתאימים לעולם אליו הם הולכים. בנוסף אין שיתוף עם הדרגים המקצועיים, המטפלים בנוער בסיכון. אלה מתעלמים מהחוק וסוחבים שנה אחר שנה את הטראומה האישית שלהם. שם הכול נישאר במשפחה, לטוב או לרע. בכל מקרה ממשיכם לרוץ לרבי המחנך של הצעירים.

לשווא חיפשתי את שרידים של ביה"ס הדתי היסודי, שהכרתי פעם, שנעלם ונהרס. וכאילו לא היו פה דברים מעולם. וכעדות למה שהתרחש כאן עדיין עומד על תילו שער הכניסה המקורי העתיק, זכר למנזר נזירות לטיני, שהוקם ביפו, בסוף המאה שעברה. איכשהו נשארו במתחם מספר בניינים מתפוררים, אליהם הועברו כל הבנות הדתיות, מבית הספר המשותף, "בית אברהם". ואכן טוב שזה נמחק מעל פני האדמה, כי מדובר היה בבית זוועות ארור, כפי שכונה בפי התלמידים. היה זה בית ספר דתי, קשוח, בעל משטר חשוך.
הוא שכן בסמוך לשכונת הים, שכונת עולים קשיי יום, שהתגוררו במקום האלים, שכונת הארלם... צוות המחנכים שמר בקנאות על מילוי מצוות התורה בכוח הזרוע. עוד בכיתה הראשונה הרגישו רוב הנערים הקטנים, את נחת זרועו של המורה עקיבא, שהיה מוציא לפועל את מעשיו האכזריים. איש אלים ואכזר היה המחנך, שנהג להכות על כפות הידיים עם סרגל עץ, כעונש. המורה נהג להכות את ידי הילדים הצעירים, שבקושי ידעו כיצד להחזיק עיפרון בין האצבעות... הוא חבט ומפעם לפעם באגרופו בפרצופיהם של התלמידים, וסטר בחזקה על לחיים. אם חלילה ראה המורה הרע תלמיד משתמש לכתיבה בידו השמאלית, צרח והכה בסרגל תוך צעקה: "לכתוב נכון רק ביד ימין, אין דבר כזה בשמאל".
התלמידים בילו שם שנים, בלי לקבל מושג על לימודי ליבה, שהוסתרו מפניהם. הדבר המפחיד ביותר שממנו חששו הילדים, היה העונש שבו הוכנס הילד למחסן בכוח, ושהה שם בבידוד בתא חשוך ומפחיד, כאשר רשרושי רעש עכברים נשמעו מסביבו.

אלו היו השיטות בלימוד הדת. למזלי כבר בכיתה השלישית נזרקתי מבית הספר, לאחר שהנפתי כיסא לעבר המורה שהתקיף אותי... כך ניפתח לי צוהר לעולם האחר, שלא הכרתי עד אז.
יש וירימו גבה על הדברים הללו שכתבתי. אבל האמת, שאין שוני, אז הייתה אלימות, היום יש פגיעות מיניות וכמה חבל שפעם הכל עבר בשקט וגם היום עדיין מנסים להסתיר.


"הלו הלו אדון, אתה זורק אותם?" לכאורה שאלה מוזרה בדיאולוג רגעי בחדר האשפה.. קול צרוד. קול יבש. אולי מבושה. מי יודע? מאחורי כל אחד סיפור חיים. ואני בסך הכול יצאתי להניח את שקית האשפה.
כמה אירוני וכמה אכזר הוא הקיום האנושי. כבר מזמן הורגלנו לאותם נוברי אשפתות...
זה היה אחר צהריים של דימדומים ברחוב. בקושי יכולתי לזהות את הדמות שמולי. אישה צנומה עומדת כקפואה, בגיל הזיקנה, בגדיה מרופטים כפניה הקמוטים... הרחוב אדיש. בעצם למי איכפת מאותם אנשים שקופים. בשר כחוש ודם. בקושי נראים... אבל צורתם אומרת הכול!! אל תשאלו מדוע. ככתוב: אם ראית אדם בלוי סחבות ובגדיו קרועים, אל תשאלו כיצד הגיע למצבו? יש אנשים קשיי יום. במיני צורות ובעיות. אך רק חוט דק מפריד ביננו, "הנורמליים", לבינם. אצלנו החיים זורמים כהרגלם, אצלם מי יודע מה? ...יש מצוי ויש רצוי.. קצת חמלה. קצת הבנה לתופעה שהפכה לדרך חיים. הנורמלים ממשיכים הלאה, כאילו לא אירע דבר. כזאת היא המציאות. לחיות או לא לחיות...
לא פעם נתקלתי באוספת הבקבוקים הקטנה. השכם בבוקר משוטטת ומודדת רחובות העיר, דוחפת היא עגלת ילדים נושנה, עמוסה בבקבוקים. עגלה העולה עליי בגודלה... יודעת היא היכן ניתן למצוא את הסחורה הטובה. בכל פעם שהיא שולפת מתוך ערמת האשפה עוד בקבוק תורן, פניה אורים בשמחה. כמוצאת שלל רב... כאילו מפטירה: הוי בקבוקי האהוב, לכל אחד יש מחיר משלו. והבקבוק לו ידע כמה מנגינות לו נכתב, ודאי היה מתגאה ואולי מתנפח לו כבלון.
זהו סיפור על אנשים שקופים. פרנסתם אולי דלה, אך בכבוד הם עומדים מול תלאות הקיום. העיקר לא ליפול למעמסה. כן הכבוד האבוד. שהרי לא חשוב מה, כל עבודה מכבדת את בעליה. העיקר לא להיכנע לייאוש. סוד הקיום הוא עבודה וכבוד... איך אומר השיר: מחר תזרח השמש.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל